חיבוק

אני אוהבת אותך ככ

"כמה גדול הוא הכאב כשהנשמה כואבת."

המילים של הרב קוק כל כך עוצמתיות וחודרות.

 

כשכואב הגוף אפשר לצרוח מהסבל.

כשכואבת הנפש מזילים כמה דמעות.

איכשהו, כשכואבת הנשמה, התחושה הכללית צונחת, ובכל זאת ממשיכים את החיים כרגיל, את הלא-כלום הזה.

אוקיי, קצת דוקר שם בפנים. אז מה נעשה? בוא נדחף עוגה, בוא נלך לישון, בוא נצפה בחייהם של אחרים, העיקר שהבזז הפנימי המעצבן הזה יפסיק להפריע כבר.

עולם הפוך ראיתי.

ואולי, הכאב הזה כל כך עמום, שאנחנו מתייאשים מראש מלנסות לאבחן אותו.

 

יש כזו נטייה לאנשים לומר - תראה, יש לך הכל! אתה גם מוכשר בזה, וגם מוצלח בזה וגם יש לך את מה שילד בהונלולו רק יכול לחלום עליו.

אבל אוף, אנשים! זאת בדיוק הבעיה! הכל כל כך מושלם אבל בפנים מרוסק.

המדד הזה הוא כל כך חיצוני.

זה בערך כמו להגיד - הפרארי הזאת מושלמת, פרט שולי התקלקל לה המנוע.

פפ.

 

מעיין נובע, אני צריכה להכיר אותך וזהו.

 

תות, שתדעי שאת מהאנשים שחשבתי עליהם בהידעת הזה.

באמת מתיאשים .....

הגדרת כ"כ טוב את מה שהרגשתי היום ....תודה!

תודה

שימו לב אל הנשמה
מוצא חן בעיניי הקונספט של שרשור פריקות על הנשמה, למה יש לי הרבה מה לכתוב

נכון כשזורקים אבן למים, ככל שמתרחקים מהאבן המים פחות ופחות רוטטים?
אולי ככה בני אדם בנויים
כשהכאב נובע מהשכבה החיצונית - הגוף, בלתי אפשרי להתעלם ממנו.
ככל שמדובר ברובד יותר פנימי, בדרך החוצה הכאב צריך לעבור יותר שכבות, ולכן הוא מתעמעם ודועך.
הנשמה שולחת כמות עצומה של פולסים שתוכנם תביעה לטוב, לאמת ולגודל, אבל הם פשוט מתפספסים כי הם מגיעים בעוצמה מזערית.
להקשיב לנשמה זו אומנות.

(יש דברים כל כך יפים בפיזיקה, ואני מוצאת בהם לא מעט הקבלות מרתקות על נפש האדם.)

תגידו, באמת האש של כולם דועכת? באמת כולם נכנעים בסוף לריצה מעגלית אינסופית? אין אנשים שזה נשאר איתם גם אחרי התיכון והשנים היפות של לימוד תורה?
אני מתחילה להתייאש.
תנו לי דוגמא חיה שתפריך את הפחד הזה. אפילו אחת תעזור.

מה יתרון לאדם בכל עמלו?
אחח קהלת.
למה לא המשכתי את המרד הקדוש ההוא? גם אני נכנעתי להבל. הבל הבלים.
לא עוד. החלטתי. לא יודעת איך זה יקרה, אבל אני אגייס את כל מה שיש לי בשביל המלחמה הזאת.

נמאס מהרפיסות, מהשפיפות, מהכלום הזה.

תגידו שאני משוגעת. כבר לא אכפת לי.

והתשובה לפי דעתי היא תורה. פשוט ללמוד תורה. איך? יש הלכה שקובעת שצריך ללמוד חצי משבתות וימים טובים תורה. איך שלא מחשבים את זה זה המון זמן. השבת נועדה לנצח את השגרתיות כפי שמתאר ריה"ל במאמר שני אני חושב. 

אז תכלס

א. לומדים תורה בשבתות וימים טובים

ב. גרים במקום בו יש שליחות אמיתית (גרעינים או ישובים שיש בהם מצוות ישוב הארץ גדולה).

ג. משתייכים לקהילה עוצמתית וחזקה עם אידאלים.

ד. לתת מעשר כספים שנותן גוון אידאליסטי לכסף מדי חודש בחדשו.

סליחה שאני כזה מעשי אבל התהיה הזאת הרבה פעמים לא מקבלת מענה וזה לפעמים אפילו כיף לשואל. אבל בשביל לעשות את זה באמת צריך לעבוד קשה.

 

אגב זה לא קשור אבל חשוב לשים לב לא להאשים את כל עולם המבוגרים שהם עלובים ושגרתיים ושהם נכנעו. הם היו כמונו והם גם אנשים אידאליסטים וגם משוגעים באמת. רק לפעמים מוצאים את הדרך הנורמלית לעשות את זה וזה לא ניכר כלפי חוץ.

אבל זה שיא האווטינג.

 

נסי לדמיין חיים אידאלים כאלה. מי הדמויות? מה מעניין אותם? מה הם עושים ביום יום? על מה הם חולמים? מה רגעי השיא שלהם? מה הנפילות שלהם? איך הם רואים את עצמם עוזבים את העולם?

אני חושב שכשיורדים לתיאורים מציאותיים מבינים שזה מורכב אבל אפשרי.

ואולי זו דרך העולם, אדם מתבגר, מזדקן, ומת.

(אפשר להאט את התהליך בתורה ומעשים טובים, אבל סוכ"ס אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.)

"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך ... כי הילדות והשחרות הבל. וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"

לא שאני אומר שא"א להמלט מזה (משה רבינו-לא כהתה עינו ולא נס לחו, ויש לחכוך אם זה קשור).

"..נתן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה . ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו . וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו."

 

ויש לי גם סוג של תשובה, קצת מוזרה. הרי יהיו לי ילדים יום אחד, ולהם יהיו ילדים, ולהם יהיו ילדים. אז בהשקפה כוללת-אני כן ממשיך לרוץ, המשוגעים לא מתים, הם מתחלפים

'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם'.

 

שנזכה להשאר צעירים.

מממ...ואני חושב שבאמת יש כח בציבור להתעלות מעל זה. לציבור יש כח עצום. אבל גם הציבור עצמו עלול להתעייף...

 

(נ.ב. ידעת שיש מאן דאמר שכשרשב"י ובנו יצאו מהמערה בפעם השניה, בנו שרף והוא ריפא, כיון שבנו היה צעיר יותר וממילא 'חם' יותר, ורשב"י זקן ולכן רחמן ומתון יותר?)

 

כתבתי מבולגן נורא. אבל לא נורא.

בס"ד

 

זה מה שאמרו לנו רבותינו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"

 

אם כ ל  ד ב ר הוא לשם שמים, היצר יתייאש מלכבות את האש, כי זה לא יעזור לו. וגם אם לא, מה אכפת לנו? זה לא יעזור לו.

 

אני מתכוון למין כזו שלווה שמקבלת בהבנה גם את הצורך בתסכול. היא לא מקהה אותו, כי באמת יש בו צורך. אבל היא נמצאת במקביל, ברובד גבוה יותר, וזה עוזר לקבל הכל בשמחה, ולהתמקד בעבודתו יתברך.

 

אני חושב שהעניין הוא לא למרוד אלא להגיע למציאות שבה אין למה למרוד, כי הכל טוב, והכל מראה על יחודו.

 

ואיך מגיעים לזה? לומדים. נראה לי בעיקר רמח"ל, אבל גם הרב זצ"ל.

תהיי משוגעת. זה הפתרון היחיד שאני מכיר. לא נוסחא כלשהי.
(ויש לזה מחיר, ללהיות משוגע)

אגב זה גם חילול ה' גדול שהתורה לא מסוגלת להציע שום דבר חוץ משגעון. 

 @*בננית*-

אל תנסי להיות מה שאת לא. את לא משוגעת. תנסי את הדרך הפרקטית והמעשית שתוכל להוביל אותך בדרך מלאה באידאלים ותורניות.

 

אגב לימוד תורה זה דבר מגוון. אם לא לומדים רק דברים יבשים ומתעסקים גם בעומק התורה- הסכנה שאת מתארת כבר כמעט לא קיימת.

<ר>
כך או אחרת, כנראה שגם אני לא אהיה. וזה לא כל מה שהתורה מציעה.

הערך שאני רואה בלימוד תורה בהקשר הזה (מעבר למצווה, שהיא בלתי תלויה) הוא היכולת שלו למשוך את הלב חזרה אל הקב"ה.

אפשר ללמוד תורה יבש. אפשר אפילו לייגע את המוח שעות ארוכות בסוגיות סבוכות, אבל רק מצד האינטלקט שבעניין. אני נרתעת מזה מאוד. ניתנה לנו תורת חיים; תורה יש, איפה החיים?!

 

ומה שאמרת א"י זה קשה - זו הנקודה נראה לי. להשתייך לחברה כזו. חברה שמחפשת את האש בעבודת ה', בכנות.

 

ואולי השתמעתי לא טוב, חלילה לא הייתה מטרתי להוציא לעז,

אלא לבטא כאב עמוק על האובדן של הנשמה בחיים הגלויים. כאילו מישהו (או הרבה מישהויים ) איבד את הצפון.

 

אני77 - התמקדת בקיום הפיזי, ואני שואלת - האם אפשר להיות בן 80 ולהישאר חי ותוסס כמו בן 18?

ואכן הכאב הוא על ציבור שמתעייף. זה מייאש.

(לא הכרתי. מעניין, ולא מפתיע. ללא ספק יש בהם, בנעורים, סכנה גדולה. האמירה שלי היא מסוג ה"אף על פי כן".)

 

קמנו ונתעודד - איך מגיעים למצב שבאמת כל המעשים יהיו לשם שמיים, בהרגשת הלב האותנטית?

(נראה לי שהבדידות שאדם חש מביאה לרצון למרוד, על אף שכביכול המרד יכול להתייתר. ברור לי שיש שלבים נוספים אחרי המרד שיכולים להביא ליישוב הדעת בלי להשלים עם הקלקול.)

 

יצא לי מבולגן גם. עוד טיפה מחשבות.

אין לי בעיה עם נורמליות. אני אפילו בעצמי די כזו, נראה לי

ובכל זאת, יש בחיים נקודות שהן מבחן לאדם, איפה הוא, איפה הלב שלו נמצא.

ואז, אצל הרבה מה'נורמלים', מתגלה שהמוצהר לא תואם את מה שבפנים, בד"כ מחוסר תשומת לב ומודעות (ולצערי אני חושבת שזה בפני עצמו חמור לא פחות).

עיקר מה שמפריע לי הוא שעושים הכל, ממש הכל, אבל הלב פשוט לא שם.

לא מסובך לראות איפה אדם נמצא. הוא פשוט משדר את זה בתגובותיו למציאות, בהתנהלות שלו.

 

לא באתי להיות פה איזה משגיח, אלא לצעוק על מציאות שנראית לי מעוותת.

 

בעצם היה עוד קצת אבל נגמרו המילים.

יום אחר אולי.

את אחת האנשות היותר מיוחדות שאני מכירה. שתדעי.

ואני אוהבת אותך מאוד.


והתהיה שלך על האנשי תורה-כן. אני מכירה כאלה. אולי זה לא מבוטא בעוצמה של גיל הנעורים, אבל זה לגמרי חי.
אם את רוצה דוגמאות דבריתי.

בס"ד

 

כשאני אוכל- לא רק "אני אוכל כדי שיהיה לי כח לעבודת ה' יאללה אוכל" (שזו גם מדריגה לא פשוטה), אלא "אני אוכל כדי לקיים את רצון ה' (איך? לא חשוב, תלוי במדריגה, ואפשר לחשוב ככה גם בלי להבין בכלל איך). אני מרים את היד עם המזלג כדילעשות את רצון ה'. אני לועס כדי לעשות את רצון ה'. אני בולע כדי לעשות את רצון ה'. אני מעכל כדי לעשות את רצון ה'. וכו'"

גם לאחר מעשה- מה שעשיתי היה קיום רצון ה'. עובדה שהצלחתי לעשות את זה.

 

וכאן ראוי להביא את דברי הרמח"ל מסוף פרק י"א במסילה "והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה, אך על פי כן אומר אני, שאין צריך כל כך כמו שנראה לכאורה, והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בלבו, ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב, וזה דבר שהניסיון יוכיח אמיתו"

ואם יש לי איך לעזור במשו..
אז פשוט בואי.

אשכרה.

קפוץ לי