אני חייבת אוזן קשבת. והיא מאוד ספציפית.
הלב שלי נחנק. אהה
אני גם רוצה גאולת הרגש.
מוחין דקטנות. טאטעע 
כמה נורא להרגיש שחסכו ממך דבר כל כך עצום.
כאילו לחיות בשקר, אבל רק קצת.
והם בכלל לא התכוונו.
חיים מסובכים שכאלה
הידעתם?
יש אנשים שבעצם קיומם נותנים תקווה. אתה רואה אותם ונזכר שנשאר עוד קמצוץ שפיות בטירוף הזה
"כמה גדול הוא הכאב כשהנשמה כואבת."
המילים של הרב קוק כל כך עוצמתיות וחודרות.
כשכואב הגוף אפשר לצרוח מהסבל.
כשכואבת הנפש מזילים כמה דמעות.
איכשהו, כשכואבת הנשמה, התחושה הכללית צונחת, ובכל זאת ממשיכים את החיים כרגיל, את הלא-כלום הזה.
אוקיי, קצת דוקר שם בפנים. אז מה נעשה? בוא נדחף עוגה, בוא נלך לישון, בוא נצפה בחייהם של אחרים, העיקר שהבזז הפנימי המעצבן הזה יפסיק להפריע כבר.
עולם הפוך ראיתי.
ואולי, הכאב הזה כל כך עמום, שאנחנו מתייאשים מראש מלנסות לאבחן אותו.
יש כזו נטייה לאנשים לומר - תראה, יש לך הכל! אתה גם מוכשר בזה, וגם מוצלח בזה וגם יש לך את מה שילד בהונלולו רק יכול לחלום עליו.
אבל אוף, אנשים! זאת בדיוק הבעיה! הכל כל כך מושלם אבל בפנים מרוסק.
המדד הזה הוא כל כך חיצוני.
זה בערך כמו להגיד - הפרארי הזאת מושלמת, פרט שולי התקלקל לה המנוע.
פפ.
מעיין נובע, אני צריכה להכיר אותך וזהו.
תות, שתדעי שאת מהאנשים שחשבתי עליהם בהידעת הזה.
באמת מתיאשים .....
הגדרת כ"כ טוב את מה שהרגשתי היום ....תודה!
תודה
והתשובה לפי דעתי היא תורה. פשוט ללמוד תורה. איך? יש הלכה שקובעת שצריך ללמוד חצי משבתות וימים טובים תורה. איך שלא מחשבים את זה זה המון זמן. השבת נועדה לנצח את השגרתיות כפי שמתאר ריה"ל במאמר שני אני חושב.
אז תכלס
א. לומדים תורה בשבתות וימים טובים
ב. גרים במקום בו יש שליחות אמיתית (גרעינים או ישובים שיש בהם מצוות ישוב הארץ גדולה).
ג. משתייכים לקהילה עוצמתית וחזקה עם אידאלים.
ד. לתת מעשר כספים שנותן גוון אידאליסטי לכסף מדי חודש בחדשו.
סליחה שאני כזה מעשי אבל התהיה הזאת הרבה פעמים לא מקבלת מענה וזה לפעמים אפילו כיף לשואל. אבל בשביל לעשות את זה באמת צריך לעבוד קשה.
אגב זה לא קשור אבל חשוב לשים לב לא להאשים את כל עולם המבוגרים שהם עלובים ושגרתיים ושהם נכנעו. הם היו כמונו והם גם אנשים אידאליסטים וגם משוגעים באמת. רק לפעמים מוצאים את הדרך הנורמלית לעשות את זה וזה לא ניכר כלפי חוץ.
אבל זה שיא האווטינג.
נסי לדמיין חיים אידאלים כאלה. מי הדמויות? מה מעניין אותם? מה הם עושים ביום יום? על מה הם חולמים? מה רגעי השיא שלהם? מה הנפילות שלהם? איך הם רואים את עצמם עוזבים את העולם?
אני חושב שכשיורדים לתיאורים מציאותיים מבינים שזה מורכב אבל אפשרי.
ואולי זו דרך העולם, אדם מתבגר, מזדקן, ומת.
(אפשר להאט את התהליך בתורה ומעשים טובים, אבל סוכ"ס אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.)
"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך ... כי הילדות והשחרות הבל. וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"
לא שאני אומר שא"א להמלט מזה (משה רבינו-לא כהתה עינו ולא נס לחו, ויש לחכוך אם זה קשור).
"..נתן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה . ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו . וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו."
ויש לי גם סוג של תשובה, קצת מוזרה. הרי יהיו לי ילדים יום אחד, ולהם יהיו ילדים, ולהם יהיו ילדים. אז בהשקפה כוללת-אני כן ממשיך לרוץ, המשוגעים לא מתים, הם מתחלפים 
'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם'.
שנזכה להשאר צעירים.
מממ...ואני חושב שבאמת יש כח בציבור להתעלות מעל זה. לציבור יש כח עצום. אבל גם הציבור עצמו עלול להתעייף...
(נ.ב. ידעת שיש מאן דאמר שכשרשב"י ובנו יצאו מהמערה בפעם השניה, בנו שרף והוא ריפא, כיון שבנו היה צעיר יותר וממילא 'חם' יותר, ורשב"י זקן ולכן רחמן ומתון יותר?)
כתבתי מבולגן נורא. אבל לא נורא.
בס"ד
זה מה שאמרו לנו רבותינו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
אם כ ל ד ב ר הוא לשם שמים, היצר יתייאש מלכבות את האש, כי זה לא יעזור לו. וגם אם לא, מה אכפת לנו? זה לא יעזור לו.
אני מתכוון למין כזו שלווה שמקבלת בהבנה גם את הצורך בתסכול. היא לא מקהה אותו, כי באמת יש בו צורך. אבל היא נמצאת במקביל, ברובד גבוה יותר, וזה עוזר לקבל הכל בשמחה, ולהתמקד בעבודתו יתברך.
אני חושב שהעניין הוא לא למרוד אלא להגיע למציאות שבה אין למה למרוד, כי הכל טוב, והכל מראה על יחודו.
ואיך מגיעים לזה? לומדים. נראה לי בעיקר רמח"ל, אבל גם הרב זצ"ל.
אגב זה גם חילול ה' גדול שהתורה לא מסוגלת להציע שום דבר חוץ משגעון.
אל תנסי להיות מה שאת לא. את לא משוגעת. תנסי את הדרך הפרקטית והמעשית שתוכל להוביל אותך בדרך מלאה באידאלים ותורניות.
אגב לימוד תורה זה דבר מגוון. אם לא לומדים רק דברים יבשים ומתעסקים גם בעומק התורה- הסכנה שאת מתארת כבר כמעט לא קיימת.
הערך שאני רואה בלימוד תורה בהקשר הזה (מעבר למצווה, שהיא בלתי תלויה) הוא היכולת שלו למשוך את הלב חזרה אל הקב"ה.
אפשר ללמוד תורה יבש. אפשר אפילו לייגע את המוח שעות ארוכות בסוגיות סבוכות, אבל רק מצד האינטלקט שבעניין. אני נרתעת מזה מאוד. ניתנה לנו תורת חיים; תורה יש, איפה החיים?!
ומה שאמרת א"י זה קשה - זו הנקודה נראה לי. להשתייך לחברה כזו. חברה שמחפשת את האש בעבודת ה', בכנות.
ואולי השתמעתי לא טוב, חלילה לא הייתה מטרתי להוציא לעז,
אלא לבטא כאב עמוק על האובדן של הנשמה בחיים הגלויים. כאילו מישהו (או הרבה מישהויים 
) איבד את הצפון.
אני77 - התמקדת בקיום הפיזי, ואני שואלת - האם אפשר להיות בן 80 ולהישאר חי ותוסס כמו בן 18?
ואכן הכאב הוא על ציבור שמתעייף. זה מייאש.
(לא הכרתי. מעניין, ולא מפתיע. ללא ספק יש בהם, בנעורים, סכנה גדולה. האמירה שלי היא מסוג ה"אף על פי כן".)
קמנו ונתעודד - איך מגיעים למצב שבאמת כל המעשים יהיו לשם שמיים, בהרגשת הלב האותנטית?
(נראה לי שהבדידות שאדם חש מביאה לרצון למרוד, על אף שכביכול המרד יכול להתייתר. ברור לי שיש שלבים נוספים אחרי המרד שיכולים להביא ליישוב הדעת בלי להשלים עם הקלקול.)
יצא לי מבולגן גם. עוד טיפה מחשבות.
אין לי בעיה עם נורמליות. אני אפילו בעצמי די כזו, נראה לי 
ובכל זאת, יש בחיים נקודות שהן מבחן לאדם, איפה הוא, איפה הלב שלו נמצא.
ואז, אצל הרבה מה'נורמלים', מתגלה שהמוצהר לא תואם את מה שבפנים, בד"כ מחוסר תשומת לב ומודעות (ולצערי אני חושבת שזה בפני עצמו חמור לא פחות).
עיקר מה שמפריע לי הוא שעושים הכל, ממש הכל, אבל הלב פשוט לא שם.
לא מסובך לראות איפה אדם נמצא. הוא פשוט משדר את זה בתגובותיו למציאות, בהתנהלות שלו.
לא באתי להיות פה איזה משגיח, אלא לצעוק על מציאות שנראית לי מעוותת.
בעצם היה עוד קצת אבל נגמרו המילים.
יום אחר אולי.
בס"ד
כשאני אוכל- לא רק "אני אוכל כדי שיהיה לי כח לעבודת ה' יאללה אוכל" (שזו גם מדריגה לא פשוטה), אלא "אני אוכל כדי לקיים את רצון ה' (איך? לא חשוב, תלוי במדריגה, ואפשר לחשוב ככה גם בלי להבין בכלל איך). אני מרים את היד עם המזלג כדילעשות את רצון ה'. אני לועס כדי לעשות את רצון ה'. אני בולע כדי לעשות את רצון ה'. אני מעכל כדי לעשות את רצון ה'. וכו'"
גם לאחר מעשה- מה שעשיתי היה קיום רצון ה'. עובדה שהצלחתי לעשות את זה.
וכאן ראוי להביא את דברי הרמח"ל מסוף פרק י"א במסילה "והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה, אך על פי כן אומר אני, שאין צריך כל כך כמו שנראה לכאורה, והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בלבו, ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב, וזה דבר שהניסיון יוכיח אמיתו"
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
היום יש תהיות.
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משהקוראים לזה מובחנות
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
זה חרא
דחוף!!!! ההגנה הזאת תוקעת לי את הטלפון...
אח"כ אם זוכרים אותך
אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים
הייתי איתה ביחד
