שבאופן מהותי

זה לאפשר עיסוק
בדבר האמיתי

בשמחה

מתוך הכרה
שהוא מחייה אותנו
ומחזיק אותנו
כעם ציבור וכיחידים
ומקשר אותנו להשם ית'
באופן מתוק מאד....
ומשפיע טוב בשמי רום.

תפיסה כזו
מעידה על רצון לזכות בכך
ולא בכדי נאמר בגמרא
"נשים במאי זכיין?"
מצ"ב קישור- בעניין זה-
http://www.harav.org/Torato/ArticleDetail.asp?ID=32

להבדיל
אשה שתתחתן עם יהלומן
מדוע שתבחר לאפשר לו לעסוק בהם?
היות שמבינה את ע ר ך הדבר. חשיבותו.

כאן
"יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה"....
והאור שבה משפיע לטוב

ההבנה הזו
מהווה
בהחלט נדבך ברצון לשותפות
בדבר הגדול הזה.

תוך ויתור ממילא מרצון ובשמחה אפילו, על צרכי עולם הזה
לטובת ההשקעה הנצחית והפועלת טוב גדול.

אורייתא

 

@פלצור
@להיות בשמחה...

קודם כל קשה לי להאמין שיש כיום מציאות כזו שהגבר בכל שנות נישואיו רק לומד תורה והאשה לבד מפרנסת, אצל הרבה בחורים וגם בחורות זה האידיאל אבל בפועל זה לא קורה והגבר יוצא לעבוד מתישהו במשהו אפילו בתחום התורה. למה הן רוצות את זה? כי בשבילם זה האידיאל שבעלם ישב וילמד תורה הרבה שנים ולא שנים בודדות והן מוכנות להקדיש לזה את כל כולן גם אם זה אומר לחיות חיים יותר מצומצמים. כן מכירה כאלה- רק צריך למצוא, בהצלחה

ואם מישהי מאמינה באידיאל של להקדיש את כל הבית לתורה- היא תהיה מוכנה להשקיע בשביל זה.. שלפעמים זה אומר לעבוד יותר, להצטמצם בהוצאות ולרצות מאוד את האידיאל.

ברור גם שזה לא מתאים לכל אחת, צריך הרבה פשטות ומסירות. שמעתי פעם את הרבנית צביה אליהו שהם חיו שנים של מחסור ממש, וברור שזה לא פשוט.

יש בעיני משהו יפה בזה שזה התמסרות מוחלטת. זה פשוט נטו לחיות חיי תורה.

צריך לחפש את מי שרוצה את זה, ותשמח בחיים כאלו. ויש הרבה

[של אדם אחד, טרם דיברתי על 2 אנשים עובדים.... משכורת שהיא מתחת לממוצע של אדם אחד צריכה להחזיק משפחה...]

* עדין מחפש *

כי בד"כ משפחה לא יכולה להתקיים לאורך הרבה שנים רק ממשכורת אחת [חוץ מזה שיש לפעמים הכרחים לצאת מהישיבה גם ללא קשר למצב הכלכלי],

אבל אפילו ללמוד עוד 7-10 שנים גם זה דבר שדורש מסירות רבה [אם כי כרגע נראה לי שארצה ללמוד כמה שיותר שיהיה אפשרי כל עוד שהמשפחה תוכל להתקיים ואפילו במחיר של צמצום יחסי שנדרש]...

נ.ב. בציבור החרדי יש הרבה משפחות [גם שמחתנים ילדים וכו'] שהבעל לומד בכולל והאשה המפרנסת היחידה, ובלי להיכנס לדיון האם זה נכון שרוב הציבור יהיו כאלו, אבל בכל מקרה אפשר ללמוד מהם את המסירות נפש הגדולה שיש אצלם לתורה, מה שבציבור שלנו לענ"ד די חסר

בס''ד

יש בהחלט אצל רבים ערך לתורה, ורבים באמת בוחרים להצטמצם, ויש על מה להעריך אותם.

אך גם רבים עובדים בשחור

בניית והשכרת בניית יחידות דיור מאולתרות ולא חוקיות

ועוד שאר ירקות ופרפרים בכל מיני צבעים

ולגבי האברכים שמחזיקים רכב, שכירות ומשפחה מ-5 אלף שקל של האשה-

לא נשמע הגיוני בלי תמיכה של ההורים או משהו כזה.

אגב, בחורי ישיבות ואברכים עלולים לקנא באברכים אחרים שמצליחים להתמסר כ''כ ללימוד תורה

בצמצום, לכאורה, ומאוכזבים וכועסים על עצמם שהם לא מתמסרים כך.

מה שהם לא תמיד יודעים זה שיש גורם שתומך באברכים המתמסרים כלכלית, והוא המאפשר להם להמשיך

ולהיות אברכים.

ולאותו בחור\אברך מתוסכל אין את הברז הכספי הזה.

ברוב הישיבות זה בין 1000 ל2000 לדעתי.

אצלנו זה 1100.

בד"כ זה לפי כמות האברכים בישיבה. העניין הוא שהישיבה מקבלת מהמדינה בערך 700 ש"ח לאברך לחודש, ואת השאר היא מחלקת את מה שהיא יכולה בין שאר האברכים. הישיבה גם מתאמצת להשיג יותר כסף אם היא נמצאת במקום בו המחיה יקרה מאד כמו ת"א, שם המלגה יותר גדולה ויכולה להגיע לסכומים כאלה נראלי.

יש הרבה בנות שמעריכות לימוד תורה (שלהן או של הבעל).

אבל המודל האידאלי שלך משובש לגמרי.

אין דבר כזה שהאידאל הנשי הוא לחנך את הילדים בבית. חינוך הילדים הוא האחריות של שניכם.

וגם בתחום הכלכלי (ובעצם בכל התחומים) האידאל הוא שמה שלא יהיה, זה יהיה ברצון האיש והאישה.

כלומר - אם האישה רוצה לעבוד ולפרנס - גם זה אידאלי. ואם היא רוצה לשבת וללמוד תורה - גם זה אידאלי, ואם היא רוצה להיות עקרת בית - הכל סבבה.

העיקר שזה יהיה ברצון שניכם ולא כהכתבה של איזה 'אידאל' שהוא בעצם האידאל שלך (וממש לא האידאל של המשפחה היהודית).

יש הבדל בתכונות הנפש בין האיש לבין האשה, [זה נושא מאוד רחב שצריך הרבה לימוד - גם אני צריך ללמוד אותו יותר לעומק], ולכן ממילא לכל אחד יש את התפקיד המהותי שלו בחיים, ברור שהאחריות מוטלת גם על האיש וגם על האשה [אם כי כל בעל בכתובה מתחייב לפרנס את אשתו וילדיה ולכן בתחום הפרנסה, עוד לפני הצד האמוני אפילו בצד הממוני הבעל מחוייב לפרנס והאשה כלל לא צריכה לדאוג לפרנסה], אלא שמבחינת "חלוקת העבודה" בבית הצד הפנימי שייך יותר לנשים מאשר לגברים וזהו צד הקשור לחינוך הילדים, ולכן באופן אידיאלי זהו יותר תפקידה של האשה, לעומת צד הפרנסה שמוטל על הבעל.

גם בנוגע ללימוד תורה זה פשוט שחובת לימוד תורה שייכת הרבה יותר לגברים מאשר לנשים - והוכחה פשוטה לכך היא שנשים פטורות מלימוד תורה [לא מדבר על לימוד הלכה למעשה].

ברור שההוצאה לפועל של האידיאל חייבת להיות ברצון משותף ולכן אדם צריך לחפש אשה כזו שתרצה באידיאלים הללו.

דרך אגב, ככל הידוע לי האידיאל הזה זה מה שהיה מקובל בעמ"י בדורות עברו.

אם הבנתי אותך נכון אז יש לך שתי טענות:

א.כיון שהבעל אמור לפרנס אז למה שהבעל ילמד תורה והאשה תפרנס?

ב. איך לאדם שלומד תורה מותר להתפרנס ממילגה-צדקה?

לגבי הטענה הראשונה, כפי שכתבתי באמת המצב האידיאלי בעולם מתוקן הוא האשה לא צריכה לעסוק בפרנסה, אלא שכיון שאנו לא חיים בעולם כזה ממילא יש כל מיני שיבושים בעולם וזה אחד מהם. מכיון שהמצב כרגע משובש, ומכיון שע"פ הדרכת גדולי תורה מה שצריך היום חיזוק גדול זה הצד של לימוד התורה [בודאי בציבור שלנו שזה חסר מאוד] והוספת קודש בעמ"י לכן אנו "מוותרים" כרגע על המצב האידיאלי במה שהאשה צריכה לעשות ע"מ שהבעל יוכל ללמוד תורה ולחזק את כח הקודש בעמ"י.

תשובה דומה גם לגבי הטענה השניה, אלא שבזה כבר דנו הראשונים והאחרונים [לדוגמא הנושאי כלים על הרמב"ם] והתירו לעשות זאת, כדי שהתורה תוכל להתקיים בעמ"י וכדי שיהיו תלמידי חכמים [שוב, גם אם אולי המצב האידיאלי הוא לא להתפרנס מתורה]. בנוסף לענ"ד נראה פשוט שאם גדולי תורה מורים לעשות משהו, אז קודם כל עושים וסומכים עליהם שזה בסדר ע"פ התורה, ורק אח"כ מנסים להבין...

אם תרצה פנה אלי

בדיוק התלבטתי אם יש כאלה בחורים שרוצים להמשיך וללמוד..

בנים כאלה או בנות כאלה.

ועד כמה כל צד

מבין לאן הוא הולך..

***ראה ערך כל הנימוקים שאמרו...

הבחור אכן נועד לגדולות , ולימוד התורה ערב לחיכו, ולא מחמם את כסאו.

וניכר כי לימוד התורה היא לא לטורח עליו.

אז ההקרבה שווה..!!

שאזכה

כשאני מקשיב למישהו ביחס לעולמו הפנימי, מה שמעניין ומעסיק אותו אני מרגיש שאני פותח צוהר לעולם שלו.

וכן, להיפך, שמישהו מקשיב לי וממוקד בי ובעולם שלי, אני מרגיש שהוא מתחבר אלי.

במקרים שתחומי העניין הם שונים אז העניין יותר בולט. כשאיש מקשיב לרעהו בצורה אקטיבית בנושא שאין לו בו יד ורגל, זה יכול לעורר חיבור גדול.

/forum/f76

ו"לא מתלהבים משטויות"...

כלומר, ברור שיש בזה אמת ולא קטנה בכלל, מצד אחד. אבל המשמעות של זה היא שאני עכשיו צריך להגיע לקשר כשאני "מושלם" (או לפחות עוטה מסכה של כזה). וזה לא נכון, כי החסרונות שלי והדפיקויות שלי יצופו בקשר כל עוד הוא קרוב מדי. למעשה, זה במידה רבה מבוא למערכות יחסים קצרות ומתחלפות כאשר עולה פגיעות או חיסרון.

זה בסדר לרצות להשתפר כדי להיות בן זוג ראוי יותר. אבל זה לא בסדר לצפות "למושלמות". אנחנו לא. לעולם לא נהיה. מלאכים יש בשמים ואמא שלי טוענת שאם בן הזוג טוב מדי אז אלוקים לוקח אותו.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

איך שלא מסובבים את זה,

זה אומר שהן עושות משהו לא נכון ( שזה -שונה- ממשהו שבאשמתן).

עכשיו אם אחרי שירגעו ויתאפסו, יעשו בדק בית ויגידו "אוקי, איך נמנעים מהקרקס הזה שאני מתפרקת בגלל בחור שאני בכלל לא מכירה" ויבצעו צעדים 1,2,3 שקרקס כזה לא יקרה יותר - מעולה. זה נקרא החיים.  יש תקלות. משתפרים ומשתכללים לפעם הבאה.

אבל...אם הן יהיו עכשיו בחרדה או בהפסקה ויתנו כ"כ הרבה כח לצד השני...

אז ...אולי באמת עדיף שקודם יטפלו בעצמן יסודית כי בזוגיות אמיתית המצבים יהיו פי 8000 יותר מורכבים מזה.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לגודל שלו.

וסליחה, אבל, אולי בוגרות יותר?

ולכן דיברתי על זה ולא על בוגרות. 

הוא כתב שהתחיל לצאת לדייטים לפני חצי שנה. מי ישמע כמה גדול הוא יכול להיות... לא בקטע רע, אבל לכן אמרתי גם על בחורות יותר גדולות. בדרך כלל זה גורם להיות יותר בשלים.

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.

בגלל הגיינה לקויה.

משאר הבחינות היה די סבבה, אבל ממש התביישתי להיות לידו. דיברתי עם מי ששידך, לא אמרתי בפירוש מה הפריע לי, והוא שכנע אותי לצאת פעם שנייה. קיוויתי שהיה משהו חריג באותו היום, אבל מסתבר שלא היה.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!