ברור שאף אחת לא מחפשת מסכן. אבל עבור אדם נורמלי שיש לו קשיים וחולשות כמו לכל אחד, בעיניי חשוב שיוכל להיפתח ולשתף בהן. זה גם מלמד על מידת הביטחון בצד השני ובקשר ביניהם, על מידת הנינוחות והפתיחות בקשר. באופן כללי שיתוף כזה מקדם ומקרב, ואם הוא לא קיים בקשר מתקדם זו בעיניי בעיה.

שכדאי שכל אחד ישמור לעצמו למעןבריאות  הזוגיות...

למשל חשוב שאישה לא תשתף מדי את בעלה בחסרונות שלה ( כי אז היא מעודדת אותו לשים לב אליהן כשיתכן ובקושי שם לב קודם ואז סתם ערכה ירד עיניו וכן הפוך)..א

אני לא אוהבת להגיד את זה כ"כ אבל חושבת שבסוף בסוף האישה רוצה שעהיה לה מי לסמוך עליו=גבר.. זה בטבע, אין מה לעשות..

לסיכום מאמינה בשיתוף ודיבור פתוח עם הגבלות מסויימות. ההגבלות האלה באות למלא צורך של בן הזוג.

אני חושבת ששני ההורים הם הדמויות החזקות בבית. נכון שיש מקום שונה לכל אחד מהם, ואני הייתי רוצה שבעלי יהיה 'הדמות' בבית-דבר שלא סותר את היותי דומיננטית גם כן. אבל, לכל אחד מאיתנו יש חולשות ורגעי משבר. אם רוצים שתהיה פתיחות בבית, שהילדים יוכלו לשתף ברגשות שלהם, במקומות שהרגישו חלשים ולא מוצלחים, ולהפך, טובים ושלמים, אז ההורה חייב להראות את הרגשות שלו האלו. אם ההורה לא מראה את הרגשות האלו, לא מראה שגם הוא נשבר לפעמים, כמו כל בני האדם, הילד לא לומד לדבר בשפה הזו. הוא לומד שהוא צריך להסתיר את המקומות האלו שבתוכו, כי ככה הוא ראה מההורה שלו. (במיוחד אצל בנים, שהם יותר משווים עצמם לאבא שלהם בגלל היותם מאותו המין.) כל הורה רוצה שהילד שלו ישתף אותו במה שעובר עליו, אבל אם האבא מסתיר מה שעובר עליו, הילד לא יודע לדבר בשפה שבה האבא רוצה שהוא ידבר! 

אני ראיתי כמה פעמים את ההורים שלי 'נשברים'. בכל מיני סיטואציות. נכון שזה היה חריג, כי בכ"ז יש מקום של חוסן שהורה צריך להביא לילד שלו, אבל לי זה עזר. כמו שהורה לא מסתיר מהילד שלו שהוא כועס, אז ככה הוא לא יכול להסתיר ממנו שהוא גם עצוב לדוגמא. אני חושבת שכשיש גילויים כאלו בין ההורים לילדים, זה רק מעצים את החוסן של ההורה אצל הילד. נכון, יש לי אבא, שהוא תותח, יודע להזיז דברים, להיות האבא הכי טוב בשבילי, אבל כמו לכולנו, יש לו רגעים שהוא גם נשבר, שאם אבא שלו חולה מאד בבית חולים, אז מותר לו לבכות, זה אנושי!

בעל ואישה זה הכרחי שיהיה שיתוף גם בחולשות, השאלה היא באיזה רמה. לפעמים צריך גם לשמור דברים לעצמו, אם זה יכול להוריד את קרנו בעיניה.

אבל את הילדים לא צריך לשתף. אולי גם לא להסתיר באופן גורף, אבל זה ממש לא עניינם. ההורים צריכים להיות מוערכים בעיני הילדים. לפעמים השיתוף הזה גם גורם לילד להרגיש חסר אונים כי הוא מרגיש שההורה מחפש תמיכה והוא לא יודע/ מסוגל לתת אותה.

לדעתי, הילד צריך לראות שלהורה יש כתובת (ההורה השני) ואז הוא ילמד שהם יכולים להיות הכתובת גם שלו. מצב הפוך הוא לא בריא.

מה זה, הצגות?

משחקים במשפחה וכל אחד עושה את התפקיד שלו?

זה החיים שלנו. ואנחנו שותפים בחיים האלה.

ובעל או אישה שלא יגלו את חולשותיהם וקשייהם תהיה להם בעיה בתקשורת.

להפך- דווקא הגילוי הנפשי הזה הוא זה שיוצר קשר חזק יותר ועמוק יותר.

אבל יש גם גישות אחרות לזוגיות.

ומכיוון שלא מדובר על פסק הלכתי, כל זוג יעשה מה שמתאים לו..

מצד שני, מהשרשור הזה די ברור שיש מצבים שהרב לבנון בהחלט צודק!

בתור נשואה, אני חייבת להגיב.
 

לא באה לזלזל ברב ודעותיו הנ"ל. אך-
ממש ממש טעות לא לשתף את אשתך, החצי נשמה שלך,השותפה שלך, במשברים, בקשיים, בעיניינים שלך. למה? כי אתם אמורים להיות החברים הכי טובים. הבית אמור להיות מקום פתוח מקבל, מכיל, חם ואוהב.
איך אתה רוצה שהילד שלך ישתף אותך עם בעיה שיש לו בכיתה? עם קשיים בהתמודדות הדתית? או סתם עם מצב רוח טוב\רע?? איך אתה מצפה שאשתך תסמוך עליך עם קשייה שלה? 
כדי ליצור סביבה תומכת מכילה וחמה, אתה חייב להיות אמיתי! חייב להיות בנאדם(ולא רובוט כל יכול-זה לא אמין) מול ילדיך. כמובן, לא משתפים בדברים שהם (הילדים) לא מבינים עדיין או שישברו אותם. אלא, להראות גם את הקשיים שלך. "כן, גם אבא נופל לפעמים. גם לאבא קשה לפעמים לעזור בבית. לא לדבר לשון הרע.. לשבת ללמוד כמה שעות ברצף...וכו וכו..." ואז הילד מרגיש אם לאבאשלי קשה והוא עדיין מצליח ומתמודד אני גם יכול. אני לא מוזר. אני לא שונה.
בנוגע לאשתך.. אתה לא אמור להיות העמוד שלה או של הבית! אתה לא אמור להיות המחזיק. הגדול והמושיע. יש אחד כזה כבר. אל תתפוס לו את התפקיד. הוא גדול לא רק עליך אלא על כולנו. 

בורא עולם הוא המחזיק והמושיע. הגבר והאישה הם משלימים. שותפים לחיים. מכילים ומקבלים אחד את השניה. בקיצור, החברים הכי טובים. ביחד עם האמונה וההישענות בבורא עולם הם בונים את ביתם.

מתנצלת אם נשמע (נקרא?!) שתקפתי. התכוונתי בכלליות ולא פניתי אליך בדברי.
פשוט זה נושא מרכזי בחיים המשותפים. ולפי טעמי ודעתי וניסיוני חבל וכואב לי שאנשים יתנהלו ככה. זה פשוט (שוב לדעתי.) הורס את כל משמעות הזוגיות והחיבור והבית.
בקשר לרב, לא מזלזלת בו בכלל. פשוט מאד מאד לא מסכימה. מכבדת את תורתו שלמד אך לא דרכי היא.

במחילה מכבוד הרב, אני חושבת שחיי זוגיות הם חיים משותפים. ואני מצפה מבעלי כן לומר לי את החולשות והקשיים שלו, בדיוק כמו שאני משתפת אותו בחולשות שלי.

זה לא נובע מעניין פמיניסטי. אני יודעת שלכל אחד יש תפקיד שונה. אבל עדיין...

כלפי אשתו להפך, פתיחות ותמיכה הדדית זה מה שמחזק ומעמיק את הקשר

באיזו מסגרת ניתן השיעור?

ובמילים אחרות: זה יפה מאוד מה שאמרת כאן עכשיו. עדין ויפה... 

בינתיים- אני חולקת על הסיפא שלך.

בעיניי 
אישה שמראה את כל ה "הישענות " שלה על הבעל 
[ויותר חריף- יש הדרכות ש "מבטלות "אותה מולו]
משהו צורם פה.
אין כאן משחקי כבוד
ואין פה מי יותר או פחות.



בהמשך ארחיב.

כל טוב !

ואני אכתוב כשאוכל.

בגדול 
אני ממש ממש לא מסכימה עם ה "התבטלות " שהצגת.
אני ממש ממש חושבת שהתפיסה צריכה להיות הפוכה לחלוטין.

כל טוב!

לא הייתי רוצה סופר-מושלם ולא הייתי רוצה מישהו שאני צריכה בעיניו להיות סופר-מושלמת (אני לא, שתדעו).

לגבי האיזונים בין לבין - זה ממש תלוי בדינמיקה ובזוג עצמו.

וחוץ מזה - זה נכון שיש משהו בזה שהבחור הוא גבר-גבר, אבל שתדעו לכם שזה לא סותר בכללל את הלהיות לפעמים חסר אונים או לאיודע או מסמיק או לא בטוח או מובך. ממש לא סותר.

ההיפך.

וחוץ מזה2 - הרי לספר למישהו הוא יהיה חייב, לא? כי בכ"ז הוא בן אדם. אז מה עדיף? שיספר למישהו אחר ולא לאשתו? לדעתי זה גרוע ולא טבעי.

ויש לי עוד, אבל בינתיים מספיק.

אני חושבת שאצל אדם יציב, התנודות האלה של לכאן או לשם הן נורמליות וטבעיות ולא מוגזמות.

חוץ מזה שהכל גם עניין של גישה, של איך מסתכלים אחד על השני ועל מה שמים דגש.

ואני אוהבת מספרים (מאוד-מאוד), אבל במקרה הזה זה לא שייך, כי ברגע שנכנסים לשיקולים של איזה-אחוז-ממני-בולט-עכשיו...זה הורס את כל הכיף והטבעיות.

חוץ מזה אני מסכימה. 

אבל גם אחרי ההסבר שלך אני פשוט לא יכולה לקבל את מה שהרב אומר.

אני חושבת שהאישה צריכה להיות הכתובת של האיש, ושאם זה לא ככה- אז סימן שיש על מה לעבוד, בעיקר מצד האישה.

ובדיוק באותה מידה- גם לצד השני. האיש צריך להיות הכתובת של האישה.

אני פשוט לא מצליחה להבין את ההדרכה הזאת.

אם היינו נוהגים בצורה כזאת אין לי מושג איפה היינו מבחינת הקשר הזוגי והעומק שלו.

ואני בהחלט חושבת שגם בצורה שבה אתה מסביר את זה זה עדיין נשאר בגדר הצגות ומשחק.

אם הבעל שבור ממשהו אז מותר לו להיות עצמו ולהיות שבור. והתפקיד שלי בתור אשתו זה ללמוד עם השנים איך לעזור לעלות ולקום. אני מודה שזו למידה קשה ולא תמיד מצליחים אבל זה כ"כ חשוב וכ"כ מהותי שאני באמת ובתמים לא מצליחה להבין את ההדרכה הזו.

גם אם אראה את בעלי שבור ממשהו, וגם אם הוא יהיה מרוסק לגמרי- אין לזה שום קשר לעובדה שהוא ראש המשפחה

מצטערת. פשוט לא מבינה. ולחלוטין לא מסכימה.בעיני זו טעות.

א. המשפט "יכול להיות שההדרכה לא מתאימה לך" הוא בעיני משפט מפתח. אין אף הדרכה זוגית שנכונה ל100% מהזוגות. ויש דוגמאות לזוגות צעירים שהלכו כמו ילדים טובים עם הדרכה של הרב שלהם וזה לא היה להם טוב. כל זוג חייב להיות הוא עצמו ולדעת מה טוב לו ומה לא. אני מניחה שאכן ההדרכה הזאת של הרב מאוד לא מתאימה לנו. אבל חשוב שבאמת אנשים יבינו שזה שרב, חשוב ככל שיהיה, נתן הדרכה כלשהיא, זה לא אומר שבאופן אוטומטי זה טוב להם. צריך להפעיל את השכל והלב גם יחד ולבדוק מה שייך ומה לא.

ב. אז מה אם גם האישה מוצפת בקשיים? אם לשנינו קשה- אז באותה מידה שלי יהיה קשה לעזור לו גם לו יהיה קשה לעזור לי. קורה. יש ימים כאלה. יש תקופות כאלה. אני לא אומרת שבכל רגע נתון גם האיש וגם האישה צריכים לשפוך את כל בעיותיהם ומרירות נפשם אחד לשני.

אבל אם על בעלי עובר משהו קשה, והוא מרגיש דפוק- אז מבחינתנו- אם הוא ילך להיעזר בחברים זה יהיה במצב הממש לא אופטימלי. נכון, זה קורה כי יש תקופות כאלה. אבל בטח שזה לא האידאל.

סתם,מענין אותי.

כי יש הרבה רבדים של השענות ושל תמיכה.

וגם אם לכאורה האישה היא הנתמכת והיא הירח אז בעומק הענין וגם בעומק הקשר דברים הם יותר מורכבים.

הירח הוא מידת המלכות, להזכירכם.

ובלי להיכנס לזה לעומק- אין בעולם גבר שלא צריך את תמיכת אשתו. ולהפך.

ושוב- צר לי, אבל גם אם יש זוגות שזה נכון להם וגם אם לפעמים זה יכול להיות נכון, אני עדיין חושבת שבתור הדרכה עקרונית זו טעות. אולי זה יותר קל, אבל זה עלול למנוע מהזוג להיכנס לשערים של עומק חדש בקשר.

זה כואב וקשה, באמת.

אבל חיזור הידיעה שאתה טוב, זה חשוב כל כך בעיניו יתברך.. ה' רוצה את התפילות שלנו, את הכיסופים, את העבודה.

נשמע שאתה שם.

אז רק עוד קצת להיות בבחינת ציפית וקיווית לישועה?

והאכזבה, היא תחושה של עשיתי ככה וככה, אז מגיע לי. אולי שווה לשנות את זה, שלא משנה מה- ה' משפיע עליי וצריך רק לייצר כלי מספיק מתאים.

ושוב, נשמע שיש לך כלי- אבל אולי אישתך.היא איזה רעבעצן רצינית, שצריך רק להגדיל את הכלי עוד קצת.

אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו יודעים שה' הוא אבא טוב.

ואתה ראוי. וודאי.

הייתי במקום הזה, וחשוב לי להגיד שזה לא היה בריא לי, חוץ מזה שזה גם לא נכון ולא מקדם.

אתה טוב, נכון, זה לא קשור לזה שאתה טוב.

זה לא עובד כמו כספומט, אולי בתת מודע חושבים ככה שמי שטוב יקבל טוב ומי שרע רע, שזה נכון בעיקרון אבל מה זה טוב ומה זה רע אנחנו לא יודעים להבחין, אולי דווקא הדבר הזה שנראה לי רע הוא הדבר שטוב ולהפך. וזה באמת ככה.

בקיצור המציאות שלך כרגע היא לא עונש על כך שאתה לא מספיק טוב, ה' לא מעניש אותך, הוא מיטיב איתך כבר עכשיו, אנחנו רק לא יודעים לראות את זה. אולי עוד כמה חוד' או שנים נראה.

בא לי לנער אותך, כי אני הכי מכירה את זה, אני בין האנשים הכי מתקרבנים שיש, לא שאתה כזה, אני כן, ופשוט חבל לחיות בתודעה כזאת שה' מחזיק משהו שאני רוצה ולא נותן לי את זה, ה' מונע ממך את מה שרע לך , תאמין בזה, זה  תהליך לשנות את המחשבה, אבל זה ממש גאולה. וזה ילך איתך לכל החיים. זה תפיסה יותר בריאה של אלוקות. יותר בוגרת. יותר מגדלת ומחזקת. ובאמת יותר אמיתית.

קשה שלא להתקרבן, אבל אני חושב שזה לא מה שרציתי לומר

בעיקר רציתי להגיד שאני פשוט טוב, גם אם לא נמצא מישהי שבוחרת בטוב הזה.

ולא בגלל שאני טוב אז אני צריך לקבל.

אלה הפוך גם אם אני לא מקבל אני טוב. וזה דבר שקשה לי להיות בו, כי אני תמיד מאשים את עצמי, ופחות במגיע לי, למרות שכן אני חושב שמגיע לי, אבל מעצם זה שאני אדם חי, ולא כי עשיתי גם לעושה רע מגיע.

והשיחה מול הקבה, כן, אני חושב שהוא מחזיק משהו שאני מאוד רוצה ומונע ממני אותו, יכול להיות שזה לטובתי, כנראה שזה לטובתי, אבל מצד שני יש בי רצון, והוא הייתי גם כן, ואני לא במדרגה של להגיד שרפוא קרובה לבוא, אני במדרגה שכואב לי שאין שמיעה לתפלתי. 

גאולה נוספת כדי לצאת מהמקום הזה. ושתדע לך שהמקום הקשה הזה מול ה', ילך איתך עם כל קושי בחיים אם לא תעבוד על זה מתישהו. 

נכון מאוד, אתה טוב גם אם עדיין לא בחרו בך. אני מרגישה ששידוכים זה אחד המקומות שאין בהם שום טבע והגיון, שום! זה לא ככל שאתה איכותי תצליח יותר, המשוואה הזאת לא כ"כ קיימת בחוויה שלי, וגם בכלל. אז נכון שחוויה של דחייה\ חוסר בחירה בנו וכו' יכולה להרגיש שאולי משהו בנו חסר אבל אין שום היגיון בשידוכים ככה שאי אפשר ללמוד מזה כלום חוץ מזה שה' מזווג זיווגים.

בכל מקרה, חשוב לחזק את עצמנו כי גם הרגשות לא תמיד הולכים עם ההגיון והשכל..

אהבתי מאוד, זה ממש מחשבות שגם אני חשבתי אותן, קצת בהתאם לאופיי אבל כן אותן מחשבות. שהן נכונות. אבל, זה נורא מצומצם ומצמצם, כל התודעה הזאת.

נכון נכון, הוא מחזיק משהו, שגם אם הוא לא טוב לך כרגע זה לא אומר שאתה לא רוצה את זה, אבל תחשוב- מה האינטרס שלו בעצם למנוע ממך? הוא עושה לך דווקא בשביל לצער? (ברור שלא, הרי הוא טוב ומיטיב) הוא לא יודע שאתה רוצה את זה? (הוא יודע יותר ממך ורוצה את זה יותר ממך) מי שם לך את הרצון הזה בכלל מלכתחילה?(ה') אם יש לך רצון למשהו כנראה זה שייך לך, לא סתם זה מצער אותך. וזה באמת מבאס. וזה בהחלט כואב. אבל זה כן אומר שזה יגיע מתישהו, לא יודעת מתי, אבל כשזה יהיה לך הכי נכון וטוב. אבל בינתיים, כדאי להבין שה' לא נגדנו,להפך, הוא הכי רוצה את טובתנו, אבל השכל שלנו לא מגיע לשכל שלו, אנחנו לא מבינים את המהלכים, אבל וודאי יש סיבה לעיכוב והיא לטובתי.ה' תמיד מייטיב, זה לא שעכשיו הוא עושה רע ובעז"ה בעתיד הוא יתחיל גם לתת טוב, לא, הוא לא משתנה, תמיד יש טוב, תמיד הוא מיטיב ומשפיע טוב. המציאות כרגע היא הכי טובה ונכונה לי. זה משהו שצריך ללמוד לחיות אותו. כל יום. 

יצא לי קצת מבולגן אבל העיקרון הועבר.. 

אתה טוב ומגיע לך הכל דוד

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

ואם חוששים שהצד השני לא יודה על האמת (שב"כ....?)

אז אולי כן להיפגש ובמהלך הפגישות ניתן להבין לבד.

וגם, אולי הבחור מאוד רוצה קשר, אז הוא אומר כך.

לפי ענ"ד.

אני מבינה את הבחורה, אבל זה לא הגון וראוי.

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

המטרה באמת היא למצוא את האישיות שמאחורי המעשה, 

ולכן להגיד לילד "כל הכבוד שהתאמצת", זה לראות אותו, לראות את המאמץ שהוא עשה.

לכן לצורך העניין, פחות משנה מה המקרה בדיוק, השאלה אם מאירים חלק טוב ומהותי באישיות או שאנחנו מתמקדים בעניין חיצוני במחמאה.

הוא כמובן לא קשור לכאן

באמת פחות התכוונתי לעניין שהוא לא אישי, אבל זה נשמע גם טוב מאוד

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?