ברור שאף אחת לא מחפשת מסכן. אבל עבור אדם נורמלי שיש לו קשיים וחולשות כמו לכל אחד, בעיניי חשוב שיוכל להיפתח ולשתף בהן. זה גם מלמד על מידת הביטחון בצד השני ובקשר ביניהם, על מידת הנינוחות והפתיחות בקשר. באופן כללי שיתוף כזה מקדם ומקרב, ואם הוא לא קיים בקשר מתקדם זו בעיניי בעיה.

שכדאי שכל אחד ישמור לעצמו למעןבריאות  הזוגיות...

למשל חשוב שאישה לא תשתף מדי את בעלה בחסרונות שלה ( כי אז היא מעודדת אותו לשים לב אליהן כשיתכן ובקושי שם לב קודם ואז סתם ערכה ירד עיניו וכן הפוך)..א

אני לא אוהבת להגיד את זה כ"כ אבל חושבת שבסוף בסוף האישה רוצה שעהיה לה מי לסמוך עליו=גבר.. זה בטבע, אין מה לעשות..

לסיכום מאמינה בשיתוף ודיבור פתוח עם הגבלות מסויימות. ההגבלות האלה באות למלא צורך של בן הזוג.

אני חושבת ששני ההורים הם הדמויות החזקות בבית. נכון שיש מקום שונה לכל אחד מהם, ואני הייתי רוצה שבעלי יהיה 'הדמות' בבית-דבר שלא סותר את היותי דומיננטית גם כן. אבל, לכל אחד מאיתנו יש חולשות ורגעי משבר. אם רוצים שתהיה פתיחות בבית, שהילדים יוכלו לשתף ברגשות שלהם, במקומות שהרגישו חלשים ולא מוצלחים, ולהפך, טובים ושלמים, אז ההורה חייב להראות את הרגשות שלו האלו. אם ההורה לא מראה את הרגשות האלו, לא מראה שגם הוא נשבר לפעמים, כמו כל בני האדם, הילד לא לומד לדבר בשפה הזו. הוא לומד שהוא צריך להסתיר את המקומות האלו שבתוכו, כי ככה הוא ראה מההורה שלו. (במיוחד אצל בנים, שהם יותר משווים עצמם לאבא שלהם בגלל היותם מאותו המין.) כל הורה רוצה שהילד שלו ישתף אותו במה שעובר עליו, אבל אם האבא מסתיר מה שעובר עליו, הילד לא יודע לדבר בשפה שבה האבא רוצה שהוא ידבר! 

אני ראיתי כמה פעמים את ההורים שלי 'נשברים'. בכל מיני סיטואציות. נכון שזה היה חריג, כי בכ"ז יש מקום של חוסן שהורה צריך להביא לילד שלו, אבל לי זה עזר. כמו שהורה לא מסתיר מהילד שלו שהוא כועס, אז ככה הוא לא יכול להסתיר ממנו שהוא גם עצוב לדוגמא. אני חושבת שכשיש גילויים כאלו בין ההורים לילדים, זה רק מעצים את החוסן של ההורה אצל הילד. נכון, יש לי אבא, שהוא תותח, יודע להזיז דברים, להיות האבא הכי טוב בשבילי, אבל כמו לכולנו, יש לו רגעים שהוא גם נשבר, שאם אבא שלו חולה מאד בבית חולים, אז מותר לו לבכות, זה אנושי!

בעל ואישה זה הכרחי שיהיה שיתוף גם בחולשות, השאלה היא באיזה רמה. לפעמים צריך גם לשמור דברים לעצמו, אם זה יכול להוריד את קרנו בעיניה.

אבל את הילדים לא צריך לשתף. אולי גם לא להסתיר באופן גורף, אבל זה ממש לא עניינם. ההורים צריכים להיות מוערכים בעיני הילדים. לפעמים השיתוף הזה גם גורם לילד להרגיש חסר אונים כי הוא מרגיש שההורה מחפש תמיכה והוא לא יודע/ מסוגל לתת אותה.

לדעתי, הילד צריך לראות שלהורה יש כתובת (ההורה השני) ואז הוא ילמד שהם יכולים להיות הכתובת גם שלו. מצב הפוך הוא לא בריא.

מה זה, הצגות?

משחקים במשפחה וכל אחד עושה את התפקיד שלו?

זה החיים שלנו. ואנחנו שותפים בחיים האלה.

ובעל או אישה שלא יגלו את חולשותיהם וקשייהם תהיה להם בעיה בתקשורת.

להפך- דווקא הגילוי הנפשי הזה הוא זה שיוצר קשר חזק יותר ועמוק יותר.

אבל יש גם גישות אחרות לזוגיות.

ומכיוון שלא מדובר על פסק הלכתי, כל זוג יעשה מה שמתאים לו..

מצד שני, מהשרשור הזה די ברור שיש מצבים שהרב לבנון בהחלט צודק!

בתור נשואה, אני חייבת להגיב.
 

לא באה לזלזל ברב ודעותיו הנ"ל. אך-
ממש ממש טעות לא לשתף את אשתך, החצי נשמה שלך,השותפה שלך, במשברים, בקשיים, בעיניינים שלך. למה? כי אתם אמורים להיות החברים הכי טובים. הבית אמור להיות מקום פתוח מקבל, מכיל, חם ואוהב.
איך אתה רוצה שהילד שלך ישתף אותך עם בעיה שיש לו בכיתה? עם קשיים בהתמודדות הדתית? או סתם עם מצב רוח טוב\רע?? איך אתה מצפה שאשתך תסמוך עליך עם קשייה שלה? 
כדי ליצור סביבה תומכת מכילה וחמה, אתה חייב להיות אמיתי! חייב להיות בנאדם(ולא רובוט כל יכול-זה לא אמין) מול ילדיך. כמובן, לא משתפים בדברים שהם (הילדים) לא מבינים עדיין או שישברו אותם. אלא, להראות גם את הקשיים שלך. "כן, גם אבא נופל לפעמים. גם לאבא קשה לפעמים לעזור בבית. לא לדבר לשון הרע.. לשבת ללמוד כמה שעות ברצף...וכו וכו..." ואז הילד מרגיש אם לאבאשלי קשה והוא עדיין מצליח ומתמודד אני גם יכול. אני לא מוזר. אני לא שונה.
בנוגע לאשתך.. אתה לא אמור להיות העמוד שלה או של הבית! אתה לא אמור להיות המחזיק. הגדול והמושיע. יש אחד כזה כבר. אל תתפוס לו את התפקיד. הוא גדול לא רק עליך אלא על כולנו. 

בורא עולם הוא המחזיק והמושיע. הגבר והאישה הם משלימים. שותפים לחיים. מכילים ומקבלים אחד את השניה. בקיצור, החברים הכי טובים. ביחד עם האמונה וההישענות בבורא עולם הם בונים את ביתם.

מתנצלת אם נשמע (נקרא?!) שתקפתי. התכוונתי בכלליות ולא פניתי אליך בדברי.
פשוט זה נושא מרכזי בחיים המשותפים. ולפי טעמי ודעתי וניסיוני חבל וכואב לי שאנשים יתנהלו ככה. זה פשוט (שוב לדעתי.) הורס את כל משמעות הזוגיות והחיבור והבית.
בקשר לרב, לא מזלזלת בו בכלל. פשוט מאד מאד לא מסכימה. מכבדת את תורתו שלמד אך לא דרכי היא.

במחילה מכבוד הרב, אני חושבת שחיי זוגיות הם חיים משותפים. ואני מצפה מבעלי כן לומר לי את החולשות והקשיים שלו, בדיוק כמו שאני משתפת אותו בחולשות שלי.

זה לא נובע מעניין פמיניסטי. אני יודעת שלכל אחד יש תפקיד שונה. אבל עדיין...

כלפי אשתו להפך, פתיחות ותמיכה הדדית זה מה שמחזק ומעמיק את הקשר

באיזו מסגרת ניתן השיעור?

ובמילים אחרות: זה יפה מאוד מה שאמרת כאן עכשיו. עדין ויפה... 

בינתיים- אני חולקת על הסיפא שלך.

בעיניי 
אישה שמראה את כל ה "הישענות " שלה על הבעל 
[ויותר חריף- יש הדרכות ש "מבטלות "אותה מולו]
משהו צורם פה.
אין כאן משחקי כבוד
ואין פה מי יותר או פחות.



בהמשך ארחיב.

כל טוב !

ואני אכתוב כשאוכל.

בגדול 
אני ממש ממש לא מסכימה עם ה "התבטלות " שהצגת.
אני ממש ממש חושבת שהתפיסה צריכה להיות הפוכה לחלוטין.

כל טוב!

לא הייתי רוצה סופר-מושלם ולא הייתי רוצה מישהו שאני צריכה בעיניו להיות סופר-מושלמת (אני לא, שתדעו).

לגבי האיזונים בין לבין - זה ממש תלוי בדינמיקה ובזוג עצמו.

וחוץ מזה - זה נכון שיש משהו בזה שהבחור הוא גבר-גבר, אבל שתדעו לכם שזה לא סותר בכללל את הלהיות לפעמים חסר אונים או לאיודע או מסמיק או לא בטוח או מובך. ממש לא סותר.

ההיפך.

וחוץ מזה2 - הרי לספר למישהו הוא יהיה חייב, לא? כי בכ"ז הוא בן אדם. אז מה עדיף? שיספר למישהו אחר ולא לאשתו? לדעתי זה גרוע ולא טבעי.

ויש לי עוד, אבל בינתיים מספיק.

אני חושבת שאצל אדם יציב, התנודות האלה של לכאן או לשם הן נורמליות וטבעיות ולא מוגזמות.

חוץ מזה שהכל גם עניין של גישה, של איך מסתכלים אחד על השני ועל מה שמים דגש.

ואני אוהבת מספרים (מאוד-מאוד), אבל במקרה הזה זה לא שייך, כי ברגע שנכנסים לשיקולים של איזה-אחוז-ממני-בולט-עכשיו...זה הורס את כל הכיף והטבעיות.

חוץ מזה אני מסכימה. 

אבל גם אחרי ההסבר שלך אני פשוט לא יכולה לקבל את מה שהרב אומר.

אני חושבת שהאישה צריכה להיות הכתובת של האיש, ושאם זה לא ככה- אז סימן שיש על מה לעבוד, בעיקר מצד האישה.

ובדיוק באותה מידה- גם לצד השני. האיש צריך להיות הכתובת של האישה.

אני פשוט לא מצליחה להבין את ההדרכה הזאת.

אם היינו נוהגים בצורה כזאת אין לי מושג איפה היינו מבחינת הקשר הזוגי והעומק שלו.

ואני בהחלט חושבת שגם בצורה שבה אתה מסביר את זה זה עדיין נשאר בגדר הצגות ומשחק.

אם הבעל שבור ממשהו אז מותר לו להיות עצמו ולהיות שבור. והתפקיד שלי בתור אשתו זה ללמוד עם השנים איך לעזור לעלות ולקום. אני מודה שזו למידה קשה ולא תמיד מצליחים אבל זה כ"כ חשוב וכ"כ מהותי שאני באמת ובתמים לא מצליחה להבין את ההדרכה הזו.

גם אם אראה את בעלי שבור ממשהו, וגם אם הוא יהיה מרוסק לגמרי- אין לזה שום קשר לעובדה שהוא ראש המשפחה

מצטערת. פשוט לא מבינה. ולחלוטין לא מסכימה.בעיני זו טעות.

א. המשפט "יכול להיות שההדרכה לא מתאימה לך" הוא בעיני משפט מפתח. אין אף הדרכה זוגית שנכונה ל100% מהזוגות. ויש דוגמאות לזוגות צעירים שהלכו כמו ילדים טובים עם הדרכה של הרב שלהם וזה לא היה להם טוב. כל זוג חייב להיות הוא עצמו ולדעת מה טוב לו ומה לא. אני מניחה שאכן ההדרכה הזאת של הרב מאוד לא מתאימה לנו. אבל חשוב שבאמת אנשים יבינו שזה שרב, חשוב ככל שיהיה, נתן הדרכה כלשהיא, זה לא אומר שבאופן אוטומטי זה טוב להם. צריך להפעיל את השכל והלב גם יחד ולבדוק מה שייך ומה לא.

ב. אז מה אם גם האישה מוצפת בקשיים? אם לשנינו קשה- אז באותה מידה שלי יהיה קשה לעזור לו גם לו יהיה קשה לעזור לי. קורה. יש ימים כאלה. יש תקופות כאלה. אני לא אומרת שבכל רגע נתון גם האיש וגם האישה צריכים לשפוך את כל בעיותיהם ומרירות נפשם אחד לשני.

אבל אם על בעלי עובר משהו קשה, והוא מרגיש דפוק- אז מבחינתנו- אם הוא ילך להיעזר בחברים זה יהיה במצב הממש לא אופטימלי. נכון, זה קורה כי יש תקופות כאלה. אבל בטח שזה לא האידאל.

סתם,מענין אותי.

כי יש הרבה רבדים של השענות ושל תמיכה.

וגם אם לכאורה האישה היא הנתמכת והיא הירח אז בעומק הענין וגם בעומק הקשר דברים הם יותר מורכבים.

הירח הוא מידת המלכות, להזכירכם.

ובלי להיכנס לזה לעומק- אין בעולם גבר שלא צריך את תמיכת אשתו. ולהפך.

ושוב- צר לי, אבל גם אם יש זוגות שזה נכון להם וגם אם לפעמים זה יכול להיות נכון, אני עדיין חושבת שבתור הדרכה עקרונית זו טעות. אולי זה יותר קל, אבל זה עלול למנוע מהזוג להיכנס לשערים של עומק חדש בקשר.

אם היא לא רוצה לקבל (חטיף אנרגיה או כל דבר אחר שהגבר מציע) היא צריכה לזייף את זה?

מתישהו גם הזיוף נהיה פחות מושך...

אתה מציג את הטיפים האלה כאמת פשוטה.

אני כאן כדי להגיד שלא כך עשיתי, ועלה בידי.

היו פעמים שהמדוייטים הביאו כיבוד, וסירבתי -

כי זה לא התאים לי מבחינת התזונה שלי. (כמובן שזה יכול להיות בגלל צורך רפואי\דיאטה\כשרות ועוד).

היו פעמים שהסכמתי.

גם לגבי התשלום, במיוחד כשיש קטע כזה שיש מישהי שמתפרנסת מיגיע כפיה, ויוצאת עם ביניש שלא מתפרנס, לי זה הרגיש סוג של כבשת הרש לצפות שהוא ישלם. כמובן שזה פתח לדיון הרבה יותר רחב, מה ראוי ונכון לעשות.

ממני -

שהתחתנתי עם מישהו שסירבתי לכיבוד שהוא הביא שוב ושוב (עד שהוא שאל מה הסיבה, והבין, ולמד מה אפשר לעשות עם זה), וגם שילמה על דברים.

(ראו גם שרשור עבר, וגם קישרתי לתגובה ספציפית: אי אפשר ככה - לקראת נישואין וזוגיות)

ביטחון עצמי זה נפלא, אבל אם הוא עובד לך בתנאי שהבחורה פועלת בדיוק לפי התסריט המדומיין שלך ושניכם משחקים את עצמכם לפי תפקידי ה"משפיע- מקבלת" בלי להיות עצמכם, אין פה באמת קשר, וזה לא באמת ביטחון עצמי.

ויש הבדל בין בחור ובחורה שהסכימו להיות בדייט ושניהם רוצים לבנות קשר, לבין בחורה רנדומלית שפגשת באיזו זולה, שאולי- תקשיב רק לרגע- היא באמת הייתה לא מעוניינת בך, וזה לא שהיא נכשלה לעמוד בתסריט?

בחורה היא לא פרס שנועד להיראות יפה ולקבל בפאסיביות, וגבר הוא לא כספומט או הנדימן מהנהן.

תייחסו לצד השני כמו בן אדם, ולא כמו איזו מכונה שאפשר ללחוץ על הכפתור הנכון והיא תוציא בהכרח את התגובה הרצויה.

תמצא בחורה ותתחתן חביבי, לא כזה מסובך.

יצא לי יותר מפעם אחת לקרוע את ים סוף, אז אל תספרו לי שקשה זיווגו וכו'.

הוא יצא עם בחורה שאמרה שלדעתה הוא דווקא בול בשביל חברה שלה. אח שלי נשוי באושר ועושר עד היום הזה ממש.

מישהו או מישהו יכולים להיות מציאה מאוד גדולה, ועדיין להצליח לפתח כימיה עם אחת ולא עם אחרת.

גם ביישנים צריכים להתחתן.

● א גרוייסע מציא'ה

ה' יעזור לפולניות

אז כנראה שזה כן רעיון טוב..

כמובן רק אחרי שחושבים טוב אם זה מתאים, ולא סתם כדי "לנחם" את הצד השני.

אישית ישר אחרי שקשר הסתיים חשבתי למי יכול להתאים אלא אם היתה לי חוויה מורכבת

מוזר מעט, מההודעה שלך נראה כאילו כל אחד מתאים לכל אחת. אם הוא לא התאים לך, ודאי שיכול להתאים לבחורה אחרת, בין אם הוא מציאה שגדולה עלייך, בין אם הוא מציאה קטנה.

כדאי להיות קשובים לעצמנו אם זה מרגיש לנו נכון.

אם לא מרגיש נכון אפשר להרפות.

מזדהה עם דבריך שהתאמה היא לא תלויה במידת הערכה בלבד.

מה שטוב לך לא בהכרח טוב לאחרת.

רק לשים לב שזה נעשה ממניעים נכונים של כל המעורבים בדבר.

מצד שני לא נעים לקבל בסוף כל קשר הצעה מהזאת שיצאת איתה..

צריך גם טאקט לדעתי

(איך עושים את זה ואיך הסתיים הקשר חשוב לא פחות)

בכל מיני דברים, ואין תשובה אחת גורפת לכל המצבים.

לגבי האמירה של החברות, לא מסכימה.

זה שלא מתאים ולא עבד הניסיון לבנות יחד בית, גם אם זה לא התאים רק לצד אחד, זה פשוט מה שזה -

חוסר התאמה.

זה לא מדד לקביעה מי ומה מוגדר ''מציאה כזאת גדולה'',

במיוחד כשכל אחד מגדיר 'מציאה' באופן סובייקטיבי.

הוא יכול להיות מציאה ומעולה

יש סיבה למה בחרת לצאת איתו..

פשוט אתם לא מתאימים אחד לשני והוא יכול להתאים למישהי אחרת.

אני מכירה בנות שהכירו ככה

אני חושבת שזו דרך היכרות מעולה

שיצאו משידוך כזה.

ומעולם לא חשבתי שזה שמישהו חושב שלא מתאים להמשיך, חושב שאותו אחד לא טוב.

אם את יצאת איתו,

כנראה חשבת שיש פוטנציאל,

רק שהמפגש בינכם לא הצליח למנף אותו לכדי קשר זוגי.

האם זה אומר שכל האנשים שיצאתי איתם הם לא מציאות גדולות???

אין כזה דבר אדם מושלם.

כולנו אנושיים, כולנו פגומים, כולנו נופלים, כולנו נכשלים. ככה זה.

ומדייט - שניים -שלושה, שבעיקר יושבים על ספסל ומדברים,

כמה מצליחים לתפוב את המורכבות של האדם שעומד מולנו -

כדי להגיד שהוא לא מציאה כזאת גדולה??

אפשר להגיד,

לא התאים,

לא הלך,

הוא לא בכיוון שלי.

אפשר לדבר על משהו פיזי שהפריע, על משהו התנהגותי שהפריע, משהו רעיוני\השקפתי וכו'.

מה שלי נראה נכון -

אם בחרתי להצאת עם מישהו, זה אומר שיש צדדים שהערכתי, ורציתי לבדוק אם אוכל לממש את הפוטנציאל שראיתי.

כשנפגשים בפועל, רואים איך הדברים האלה באים לידי ביטוי -

מי יותר ומי פחות, מה התאים לדמיונות ומה לא,

האם המציאות יותר חיובית או שלילית ממה שדמיינו.

ויש אנשים שיצאתי איתם, שאני עדיין מאוד מעריכה, אבל לא ראיתי בהם עוד פוטנציאל זוגי אחרי הקשר.

יש כאלה שכן מבחינתי, אבל מבחינתם לא.

ואני שני הסוגים ניסיתי להכיר לחברות שלי. (יצא לי נגיד לשאול מישהו אם הוא פנוי ולגלות שהוא כבר נשוי פלוס).

וגם אני הכרתי לא מעט מדוייטים דרך מדוייטי עבר.

בקיצור,

נורא ואיום בעיניי לראות באופן גורף מדוייטי עבר כאנשים שאינם ברי חיתון.

כמובן שיכול להיות אדם ספציפי שיש לו משהו קיצוני (נניח חשדת שיש סימנים מטרימים לזוגיות אלימה), ואז כנראה שלא הייתי מנסה להכיר אותו למישהי אחרת.

אבל ברוב גורף של המקרים -

בעיני זה חסד מאוד גדול,

כי גם סביר שהחברות שלך באזור חיוג של מה שהוא מחפש, כי אתם יצאתם מתוך הנחה שאתם מתאימים.

בשולי הדברים,

פעם ישבתי עם חברה ממעגל קצת רחוק, לא מישהי שדיברתי איתה ביומיום,

והחלטנו "להחליף מדוייטים" - לעבור בראש על האנשים שיצאנו איתם, ולהציע לשנייה.

גילינו שיש לא מעט אנשים ששתינו יצאנו איתם -

ומה שמעניין בהקשר הזה, זה שלשתינו היו חוויות שונות לחלוטין עם אותם אנשים.

לא כל מפגש בין אנשים מוליד אותו סוג של קשר.

מעדיפה לתת לבני זוג לשפוט בעצמם,

ובטח לא לקבוע מראש שהם לא מציאה גדולה.

(סליחה, הביטוי הזה קצת מקומם אותי; לא יודעת באיזה כלים זה נמדד, איך בדקו את פוטנציאל הזוגיות שלו..)

אם השכל שולט אז כן.

אבל אם יש משקעים ורגשות יתר עדיף להימנע.

.

שיחות אישיות וגרסת המציאות - לקראת נישואין וזוגיות

שזאת הודעה שעוד יותר תזמין אליך אנשים שמחפשים לפרוץ גבולות..

הגרסה הראשונה יותר טובה, לא צריך לייצר הרבה גרסאות. יצא לך טוב. זהו. אל תיגע

המקרר שלי

המנגינה יצאה יפה מדי, אולי הייתי צריך להשקיע במילים...

יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?

אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?

קודם כל, זה כואב, שורף וכו'... כל התארים הקשים שיש.

אחרי שמספיק כאבנו והרגשנו,

אפשר לחשוב מחשבות בונות על גב הקושי הגדול.

(מתי יודעים שמספיק, מחכים קצת זמן)

בסוף בסוף בסוף...

כשאדם אוכל ת'לב, מה שמפריע לו זה לא רק העבר

אלא בעיקר העתיד.

למה?

כי זה שעשיתי טעות, זה לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות.

האמונה בעתיד טוב יותר היא הנקודה שדרושה לחיזוק בעיקר בדברים כאלה.

הציפייה להזדמנויות חדשות היא קשה, אבל היא בידינו.

חיבוק גדולה ובהצלחה רבה!

תזכור שלפעמים התחושות האלה הן אמיתיות, לפעמים הן חכמה בדיעבד.

אחרי שנרגעים כדאי בצורה שכלית להבין מה בשכל ומה ברגש

ואם צריך וזה נכון לכל הגורמים יש הזדמנות שניה.

בחיים שלנו יש הרבה הזדמנויות,

ולא תמיד אנחנו מזהים אותם בזמן אמת,

או פועלים כפי שהיינו רוצים באידיאל.

את העבר אנחנו לא יכולים לשנות.

אנחנו יכולים לשנות את נקודת ההסתכלות שלנו על העבר.

היתה סיבה שלא אמרת לה אז שאתה אוהב אותה, נכון? שקלת, והחלטת שלא.

אבל מעבר לזה, הקטע בזוגיות, זה שיש בה שני אנשים.

וכשאחד הצדדים מעוניין, והשני לא -

זה מבאס, זה כואב, זה עצוב.

היה כאן פוטנציאל, והוא איננו.

איך מתמודדים?

לפי חמשת שלבי האבל.

מההודעה שכתבת נראה שכבר עברת כמה שלבים בתהליך.

אם אתה מרגיש שאתה שוקע בזה כבר זמן,

ולא מצליח להשתחרר מהתחושות הקשות, ממה היה קורה אילו, מחוסר יכולת להיפתח לקשרים אחרים -

זה הזמן בעיני לפנות לאיש מקצוע.

ויש ב"ה הרבה מאוד בחורות טובות ומקסימות, ואני מקווה שתמצא אחת שהבחירה תהיה הדדית, שתוכלו לצמוח ולהתקדם יחד.

לכן אני בספק ביחס למשמעות של אמירה כזאת ביחס לשלב בו פותח השרשור נמצא.

העמידה מול הכאב, היא קודם כל השהיה איתו ורק אח"כ לדעת איפה זה בשלב וכו'

והוא לא האדם היחיד שחווה דבר כזה,

אבל יש כלים ודרכים להתמודד, זה לא סוף העולם.

הידיעה שיש בכלל שלבים, שיש אפשרות לצמוח מתוך משבר, זה חיזוק בעיני.

ולפני הכלים להתמודדות הידיעה שזה בסדר גמור לעבור את זה היא קריטי וחשובה והיא עצמה יכולה להיות בסיס לעבודה טובה יותר

כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.

(שזה בערך מה שעשית עכשיו)

אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.

לא באמת מקדמת ויחד עם זה, הכאב מובן מאוד.

יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.

וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.

בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.

במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.

לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.

זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?

התשובה היא: לא.

אבל מה זה כן עושה?

זה לא הופך אותו לסיפור!

החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.

שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".

וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z

כתבת שניסית,

אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.

זה הרבה פעמים לא במודעות.

איך משחררים?

זאת כבר נקודה אחרת, כואבת.

אז קודם עדיף להתחזק.

אני ממליצה לך על "לאהוב את מה שיש"

ספר לא כל כך קל לעיכול אבל עוזר מאוד לשמוח במציאות ולהסתכל קדימה, לפרק משקעים מהעבר ולצמוח מהם.

אמנם של כותבת גויה אבל אותי לימד הרבה אמונה.

אבל אחרי 3 חודשים, לשחרר

ולהבין שאין אף בחורה בעולם, מיוחדת ככל שתהיה, שבגללה "אוכלים את הלב" כשהיא נפרדת ממך.

זה פשוט לא נכון ולא הגיוני. לא ריגשית ולא שיכלית.

זוגיות זה כמו עסק, שותפות, ברגע שצד אחד לא מעוניין,

לא משנה הסיבה, אז אין כאן שום בעיה. שום דיון. כי אין כאן כלום.

זה כמו שתסתכל על השכנה שלך בת 80. אין בינכם כלום וברור שאין מצב ש"תאכל הלב" בגללה. זה בדיוק אותו דבר כאן.

מתי "אוכלים את הלב?"

אם פגעת במישהי שאוהבת אותך .

אם עצבנת מישהי שאוהבת אותך.

ויש כעס, ויש מתח, ויש תחושה לא נעימה.

כאן זה בדיוק הזמן "לאכול את הלב", לעשות חשבון נפש ולהפיק לקחים כדי לשפר את השותפות.

אבל ברגע שצד אחד אומר "נגמר", ואין שום ריב, שום ויכוח שגרם לזה, אז זה הזמן לשחרר כי הסיפור נגמר בלי לאכול שום לב. פשוט לתת לנפש לנוח קצת,

לנשום אויר, לעשות דברים מחזקים ואז אחרי הפסקה קצרה (כל אחד והקצב שלו) לחפש שותפה טובה יותר.

בהצלחה.

בשביל זה יש את הפגישה

שואלים מה שלום הצד השני ומתי ואיפה נפגשים

זה מאוד תלוי בצד השני..

פצל"פ כתב שבשביל זה יש את הפגישה.. נכון.

ועדיין יש משהו יותר כיף וזורם בשיחה שהיא יותר מכמה דקות טכניות.

הכלל שלי הוא ברגע שהבן אדם מעניין: השיחה מעניינת.

לשאול מה שלומה, מה היא עשתה היום ועל זה מתפתחים קצת.

יש כאלו שמצפים לשיחה קצרה, שבו רק מתאמים פגישה.

יש כאלו שמצפים לשיחה קצת יותר מעמיקה.

אי אפשר לדעת מראש מה הצד השני מצפה.

לכן לדעתי, נכון לשאול - ולהשאיר את הדלת פתוחה.

וגם כאן - לא לקבוע עובדה - ניפגש ביום X במקום Y. לקבוע מתוך דו שיח -

לשאול על ההעדפות של הצד השני.

על מה לא הייתי מדברת -

שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני.

אקטואליה.

דברים שקורים בעולם.

למה?

בהנחה שהצד השני קרא את הכרטיס שלי, מה הקטע לחזור על הדברים?

מה שכן אפשר לעשות, זה להתעניין בפרט מסוים -

ממש מסקרן, איך נכנסת לתחביב X?

שאלה כזו מביעה שזה לא משהו יבש, זה באמת מעניין אותך איזשהו פרט שתפס לך את העין, ונותן לה מקום לבטא את האישיות המיוחדת שלה.

אתה אומר שאין שום דבר מעניין בכרטיס??

בטוח יש שם משהו. אנשים חדשים מגיעים ממקומות שונים, עם תפיסות שונות, בחירות מעניינות שהם עשו בחיים שלהם.

אני חושבת שנכון להגיע לקשר מתוך סקרנות ורצון להכיר את מי שעומד מולך.

אתה גם יכול לעשות משהו כזה - לא יודע מה בדיוק את יודעת עליי, אבל יש אולי משהו שתרצי לדעת עליי לפני שניפגש?

אקטואליה ודברים שקורים - זה לא המקום בעיני - תחילה של קשר זוגי צריכה לעסוק בכם. לכן השאלות המתאימות יותר בסגנון של - איך עבר עלייך היום? יש משהו שאני יכול להביא לדייט כדי לשמח אותך?

משהו שמראה התעניינות ספציפית בעולם שלה, לא משהו כללי על תוצאות הבחירות או משהו כזה.

בעיקר - לא לבוא עם רשימת שאלות מוכנה.

אם זה נשמע קשה, מורכב, מסובך -

אפשר להתאמן על בני משפחה\חברים.

בהצלחה!

בעיני, אם שניכם ראיתם פרטים אחד של השני וגם ביררתם אחד על השני - פרטי ההיכרות של התחביבים ורקע לא כאלה משמעותיים.

הייתי בעיקר שואל שאלות שנוגעות ל"איך עבר עליך היום?" בהכי פשוט ואנושי. נגיד מספרת חוויה אז אני מקשיב שואל ומתמקד בחוויה. לא מה זה אומר בתור דייט אלא ליצור אווירה נוחה ונעימה. וכן הייתי גם משתף קצת איך עבר לי היום ולזרום בהתאם לכמה שהיא מתעניינת וכמה מתחשק לי לספר.

ועוד שאלה שאפשר לשאול זה "איפה אתה בחיים כיום?" נגיד אם היא סטודנטית, איך הולך לך בלימודים וכן על זה הדרך. הרבה פעמים השאלות הללו מתחברות.

דווקא באיזור דייט 3 ומעלה שטיפה יותר מכיר ונותנים אמון זה בזו אז יותר מרגיש לי טבעי לשאול שאלות אישיות בהדרגה.

אני יודע שיש הרבה כאלה שלא עושים כמו שכתבתי וזה בסדר גמור כל אחד מה שטוב ונעים לו

וגם לא צריך להאריך מידי, קצת לשאול שאלות בסגנון ש @advfb כתב ואז כשהאוירה קצת יותר נינוחה לעבור לתאם פגישה, אפשר גם להגיד משהו כמו "טוב... אז אני אשמח שנדבר יותר/שנכיר יותר... מתי מתאים לך..."