זכינו. אנחנו זכינו להכיר את ניצולי השואה. שמענו אותם מדברים, מעידים עדות חיה ממה שעבר עליהם. שמענו את הסיפורים ואת המראות מכלי ראשון. ראינו את המספרים החרוטים על זריעותיהם.
אבל מה יהיה על הדור הבא?
דור שכבר לא יכיר את מי שהיה שם, דור שלא ישמע ממי שחווה את השואה על בשרו וניצל מהמוות. דור שכל הידע שלו יהיה מסרטים ומהספרים. דור שרק ישמע על השורשים שלו אבל לא יכיר את ענפיו.
ואיך אנחנו נעביר לאותו הדור את המסר? איך נמחיש לו את מה שהעבירו לנו הניצולים? איך נוכל להמשיך את המשימה שלשמה נלחמו ניצולי השואה - להעביר לעולם את מה שהיה שם ואת התופת שממנה הם נצלו, אבל שישה מיליון יהודים לא?
אנחנו קיבלנו מתנה יקרה, מתנה שלצערנו נגמרת לאט לאט. זכינו לדעת ממקור ראשון,זכינו לשמוע, לחוות, להכיר. ראינו את האנשים ומהם קיבלנו את העדויות החיות משם. אבל לאט לאט, לצערנו הרב, זה נגמר. לאט לאט כבר אין מי שיעיד, אין מי שיספר מה עבר עליו, אין מי שיוכיח את מה שארע שם.
עכשיו יש לנו מטרה ומשימה אחת, להעביר הלאה את כל מה ששמענו, ראינו, חווינו. להעביר הלאה לילדינו ונכדינו את מה שאנחנו קיבלנו מהסבא והסבתא, מהשכן, ומכל אדם שהיה שם, ושרד. התפקיד שלנו הוא להקשיב ולזכור, על מנת שיום אחד נוכל אנחנו להעביר את זה הלאה, מדור לדור, על מנת שהעולם לא ישכח כיצד כמעט נמחק עם שלם באדמות אירופה.

