במקום בו עיניהם לא יכלו עוד לראות-
עיניי לא יכולות עוד להחזיק בדמעות.
במקום בו פיהם טעם תבוסה והשפלה-
בפי מילות ניצחון וקדושה.
במקום בו גרונם זעק זעקות אחרונות-
אני כאן, זועקת דברי שבח ותפילות.
במקום בו ריאותיהם, לא יכלו להכיל עוד פיסת אוויר-
אני כאן, מעתיקה נשימתי,
כשאני חשה בשריטות על הקיר.
במקום בו ידיהם רפו, וויתרו, התרוקנו מכוחות-
ידיי כאן, בדגל ישראל בגאווה מחזיקות.
במקום בו רגליהם פסקו מלכת, לא יכלו עוד-
אני כאן, צועדת בגאווה, הולכת בכבוד.
במקום בו גבם התכער, והפכם לנמוכי קומה,
אני מותחת את גבי-
כאובה על העבר אך מתגאה בתקומה.
במקום בו ליבם- השמיע פעימה אחרונה,
ליבי כאן, מתמלא בכעס ובעצב, מחסיר פעימה.
אל מול המראות המזעזעים, תאי הגזים והמשרפות,
אני מנסה להרגיש, להתייחד, להזדהות.
אך אני לא מצליחה, וגם לא אצליח אף פעם.
כי כמו שפרימו לוי כתב-
"מי שהיה באושוויץ - לא יצא ממנה לעולם,
ומי שלא היה באושוויץ- לא ייכנס אליה לעולם. "
אך אני מרגישה אותם. את ליטופי המלאכים שמעבירים בי צמרמורות ,
את אותן נשמות שהלכו לעולמן.
שנמצאות בשמיים-
ויורדות אלינו בכל מיני דרכים וצורות.
והנה, אפילו עכשיו. הן כאן, בין השורות.
וממש כאן, אני, במקום הזה ,
אני גאה מתמיד.
גאה בכם, בעם שלי, עם שאין לו סוף,
עם מיוחד ויחיד.
עם מנצח. ועל זה אני אעיד !
עם שלעולמי עד ימשיך להתקיים.
עבר, הווה, ועתיד.

