הם טוענים שביום העצמאות מעורבים סיגים שליליים (כלומר היום הזה מייצג את השמחה במדינה, שבמצבה כיום יש בה פגמים רבים), ואילו ביום ירושלים יש שמחה טהורה של החזרת חלקי ארצנו לידינו, בפרט שמדובר בליבתה של הארץ.

אבל מה שבידינו - ראוי להודיה מלאה.

נראה לי שהפגמים שציינת נכללים לשיטתם בפגמי יום העצמאות (הרי מי שהפקיר את אותם מקומות הוא השלטון.)

קחי את דבריי בערבון מוגבל, אני כותבת מתוך הכרות דלה.

הטענה היא לא שהמדינה רקובה ב-100%, אלא שעצם זה שהיא חסרה בעניינים מהותיים הופך אותה ללא ראויה לאמירת הלל.

ביום ירושלים מודים ל-ה' שגלגל שהשטחים הללו יחזרו לשליטתנו, מבלי להתייחס לאופן בו זה התרחש, או אולי יותר מדויק - מבלי לייחס לו חשיבות.

אני פשוט לא מסכימה

אמנם המדינה לא מושלמת, אבל אני מודה לקב"ה על עצם ההתאגדות של עמ"י בגוף פוליטי-לאומי כאן בארצנו הקדושה.

ה"מילוי" של המדינה (כלומר השלטון שבכל תקופה) לא מעניין בהקשר הזה,

משום שאני רואה את המדינה ככלי שמבטא את רוח העם, וכאשר העם יחזור כולו אל דרך התורה גם המדינה תתוקן בהתאם.

המדינה היא בסה"כ שיקוף של מצב העם.

שהם רואים את הטוב ומודים עליו לקב"ה,

אבל רואים את הרע ככל-כך קריטי שהם מסרבים להודות על המדינה כמכלול (כי בעיניהם מודים רק על מדינה שטובה מספיק רוחנית).

אני מקווה שאני לא חוטאת לדבריהם

ולמה זה לא שיקוף בעינייך? הרי העם הוא הבוחר את ראשי הציבור, גם אחרי כל הפוליטיקות. אם העם לא היה רוצה בשלטון הוא היה מופל, מקסימום אחרי קדנציה אחת.

from http://www.shirisraeli.co.il/search?&search=%D7%94%D7%90%D7%9D

3

כאן.

מחילה שאין לי פנאי לדיונים. אני בחופשה מהפורומים. כרגע ללא הגבלת זמן.

אבל לדעתי הדיונים מהעבר די ממצים.

www.inn.co.il/News/News.aspx/321457

בפועל יש מתאם בין מהות החגיגות להשתייכות החוגגים, ולכן יוצא כמו שאמרת, אבל זה עניין אופטי בלבד.

אחר הדיוק הזה, אני מסכים איתך שזה השיקול המרכזי ביותר. באופן כללי זה נכון שהעניין של יום העצמאות הוא בעיקר חינוכי (בניגוד לסוגיא המרכזית של היחס למדינה שאמנם גם בה הפן החינוכי הוא משמעותי מאוד כפי שהרב טל האריך במאמרו, אבל הוא פחות משמעותי מאשר בסוגיית המשנה של יום העצמאות).

בשום שלב לא הייתה טענה שאין במדינה שום טוב.

אנחנו מודים לה' על כל הטובות, כולל אלו שהוא הביא דרך המדינה הציונית.

שוב, זה לא מי חוגג אלא מה חוגגים.

ועדיין זה לא הנקודה. זה לא כי הם חוגגים, אלא כי הם חוגגים משהו שאנחנו מתנגדים לו.

זה שחוגגים עם דגלים? אז מה. זה לא הנושא. הנושא הוא הודאה לה' על הניסים הגדולים והעצומים.

להזכירך, גם ביום העצמאות עצמו אחוז גדול של הדתיים חוגג הודאה לה' ולא סתם חגיגה פסולה וסתמית. אלא שהוא יחד עם החגיגה הסתמית הפסולה, זו שגורמת בלבול וערבוב, ומובילה לאחוז הגדול האחר של הדתיים, שחוגג את אותה חגיגה פסולה עצמה. (ועיין בקובץ "היחס ליום העצמאות כיום, במשל על החתונה והרוקד).

למשל בספר "התקופה הגדולה" של הרב מנחם כשר. היו שם ניסים גלויים ברמות מטורפות. ולפני המלחמה היו בטוחים שזה הסוף וכולם הולכים למות. תפנים קצת מה ה' עשה לנו במלחמה הזאת.

ובכל מקרה, ברור שיש חשיבות גדולה לשחרור ירושלים, למרות המעשה הנפשע של משה דיין שר"י.

ואחר כל זאת, אני מזכיר לך את מה שציטטתי מקודם, שיש לנו גם עניין כזה שלא להיבדל ולעשות כתות כתות. מפתיע, הא?

ואנחנו רוצים להודות על כל הגאולה המתקדמת.

בעיקרון אבא שלי ממש מקפיד לקרוא לזה "יום ציון אתחלתא דגאולה".

אני ממש לא מבין למה לא עשו את זה בתאריך אחר.

אבל יום העצמאות לא. בגלל הסיבות האלה.

באיזה יום נודה לה' על כל ניסיו וחסדיו?

אין ספק שגם ללא חיוב הלכתי, מוטל עלינו להודות להי"ת על נסיו וחסדיו, ועל כל התהליך המופלא של אתחלתא דגאולה, המתרחשת לנגד עינינו, למרות כל העיכובים והירידות. לא צריך חיוב הלכתי לשם כך. הכרת הטוב זהו דבר בסיסי יותר מהלכה, וכפיות טובה היא הפתח לכל העוונות. כמו כן נראה שאין די להודות באופן כללי, כמו שמודים על בריאות ועל פרנסה. אם לא קובעים יום ציבורי מיוחד לשם כך, הדבר נשכח והכרת הטובה אינה מבוטאת כראוי. ניתן להוכיח זאת גם מן המציאות. לכן בוודאי שיש לקבל את דעת רוב הפוסקים המתירים לקבוע יום הלל והודאה על נסים, וליישם זאת. ואם יום העצמאות, לדאבוננו הרב, אינו ראוי להיות היום הזה, מוטל עלינו לקבוע יום אחר.

ייתכן והיה מקום לחשוב על יום עליית תלמידי הגר"א או הבעש"ט, המבטאים את העלייה בקדושה, כנגד מה שהקימו מרשיעי ברית. אך מכיוון שכאמור, אין סנהדרין ואין הנהגה אחידה, לא ראוי שכל אחד יקים במה לעצמו וייסד לו יום משלו. ראוי יותר לציין ולחגוג על כל ניסי אתחלתא דגאולה, ביום שכבר נחגג בציבורים רחבים, וברוך ה' זכינו שיש לנו יום כזה: יום שחרור ירושלים.

ההבדל בין יום שחרור ירושלים ליום העצמאות

נכון שבמציאות הסבוכה, גם על יום זה יכולים לקום עוררין. גם כאן ניתן לטעון שירושלים לא באמת משוחררת ושהר הבית ניתן, לחרפתנו, בחזרה לערבים. ניתן אף לטעון שגם ליום זה זכינו בגלל "הצבא הציוני" ומכוח המדינה, ולכן אין הבדל בין חגיגת ה' באייר לכח' בו.

אולם באמת יש הבדל גדול בין הימים. יום שחרור ירושלים אינו חג על עצם המדינה, אלא במפורש על ההתקדמות בתהליך הגאולה. הוא גם – בניגוד ל-ה' באייר – אכן היום בו נעשה הנס של ההצלה ממוות לחיים, במלחמת בזק מהירה ומופלאה, שאף אחד מבני אנוש לא צפה (המלחמה הסתיימה אמנם יומיים אחר כך, אבל בכח' באייר היא כבר הוכרעה סופית. היומיים האחרונים היו רק טיהור והשלמות אחרונות. מלבד זאת, אין ספק ששחרור ירושלים היא גולת הכותרת של הניצחון ומבטאת אותו יותר מכל). ביום זה אכן שייך לחגוג ולעשות חלוקה ברורה, בין טובות ה' אלינו לבין מה שקלקלו הרשעים. היום הזה אינו מבטא את שלטונם; המתנה שקיבלנו מהי"ת לא שימשה לרועץ. הם אמנם מנסים לחבל בישועה, אבל גם מה שהם הצליחו לקלקל מאז – בוודאי לא נגרם בגלל עצם הנס והנצחון.

ואכן, לא מקרה הוא שאת היום הזה חגגו באמירת הלל גם רבנים שלא אמרו הלל ביום העצמאות, כמו הרב בן-ציון אבא-שאול, ר' חיים שמואלביץ, הרב עובדיה הדאיה, הגרש"ז אוירבך, יבדל"א הרב שמחה קוק, ועוד. וכמו כן לא מקרה הוא שדווקא ההנהגה החילונית מתנערת מיום זה ולא טורחת לחגוג אותו, וממילא גם הציבור הכללי נמשך בעקבותיה. כולם מבינים שיום שחרור ירושלים מסמל חזרה אל הקודש, אל ערש אבותינו, אל שורשינו, בניגוד לממלכתיות החדשה ולישראליות המדומה שהם מנסים לעצב ולטפח.

ולכן אם מחפשים יום שמבטא את תודותינו לקב"ה, זהו היום המתאים ביותר. לישועה וההצלה של מלחמת ששת הימים, לשיבה לירושלים ולנחלת אבותינו, ניתן להוסיף את ההודאה העצומה על קיבוץ הגלויות, על ארץ ישראל הנותנת פירותיה, על הבניין וההתיישבות, על הנצחונות במלחמות ונסי השמירה המופלאים בכל יום ובכל שעה מידי אויב ומחבל, על קול חתן וקול כלה, על זקנים וזקנות היושבים בירושלים וילדים וילדות המשחקים ברחובותיה, על קימום עולם התורה, על תנועת התשובה הגדולה, על חיוכו של ה' אלינו ורצונו לגאלנו.

ומתוך ההודאה לה' והמלכתו עלינו באופן טהור ונקי, בלי ערבוב של הכרה במלכות זרה, נזכה כולנו לראות בגאולה שלימה, בביעור הרשעה ובמלכות האמתית – מלכות בן דוד משיח צדקנו, בירושלים הבנויה, במהרה בימינו.

היה פספוס גדול ורוע של אנשים פרטיים. זה שונה לחלוטין.

אלא כדי להודות לה' על כל הנ"ל.

ואני מעדיף לעשות את זה עם תורת החיים מאשר לבד.

מה שהיה לא מפריע לי, בדיוק כמו שאני לא באבל ביום העצמאות או (להבדיל) ביום פרוץ השואה.

ועוד כמה צומות שיוחדו לעניין זה.

אלא היום בו החריבו לנו את היכולת למקדש.

אבל אין לי כח.

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים