ביום ירושלים זה על ארץ ישראל- ירושלים.

הם טוענים שביום העצמאות מעורבים סיגים שליליים (כלומר היום הזה מייצג את השמחה במדינה, שבמצבה כיום יש בה פגמים רבים), ואילו ביום ירושלים יש שמחה טהורה של החזרת חלקי ארצנו לידינו, בפרט שמדובר בליבתה של הארץ.

ביום בירושלים בחסדי השם, הוחזרו אלינו חלקים רבים ואפילו כמעט את הר הבית. השם נתן לנו הזדמנות באמת להמשיך לכבוש את כל הארץ, את הר הבית ואפילו לבנות את המקדש, ולא עשינו את זה! את הר הבית החזרנו לשליטת הווקף וגם חלקים מהארץ החזרנו... היה לנו הזדמנות כ"כ גדולה ופספסנו אותה, לדעתי בגלל זה, זה אפילו יום די עצוב...
גם תורת החיים אומרים שטוב יותר שיש לנו מדינה מאשר כלום, נכון? אז אולי הם לא יחגגו את זה בקולי קולות אבל ברור שזה עדיף מהבריטים.
הרי בסופו של דבר, בגלל שיש לנו מדינה הצלחנו ביום ירושלים לכבוש! אז איך אומרים הלל ביום ירושלים בלי להכיר במדינה בכלל? הרי אם לא היה את יום העצמאות לא היה גם את יום ירושלים, זה אבסורד...

אבל מה שבידינו - ראוי להודיה מלאה.

נראה לי שהפגמים שציינת נכללים לשיטתם בפגמי יום העצמאות (הרי מי שהפקיר את אותם מקומות הוא השלטון.)

 

קחי את דבריי בערבון מוגבל, אני כותבת מתוך הכרות דלה.

אבל הם מתלוננים על השלטון, מצד שני שהם עושים דברים שנראים להם אחלה אז הם חוגגים את זה...

הטענה היא לא שהמדינה רקובה ב-100%, אלא שעצם זה שהיא חסרה בעניינים מהותיים הופך אותה ללא ראויה לאמירת הלל.

 

ביום ירושלים מודים ל-ה' שגלגל שהשטחים הללו יחזרו לשליטתנו, מבלי להתייחס לאופן בו זה התרחש, או אולי יותר מדויק - מבלי לייחס לו חשיבות.

אבל עדיין הם מצחיקים...

אני פשוט לא מסכימה

אמנם המדינה לא מושלמת, אבל אני מודה לקב"ה על עצם ההתאגדות של עמ"י בגוף פוליטי-לאומי כאן בארצנו הקדושה.

ה"מילוי" של המדינה (כלומר השלטון שבכל תקופה) לא מעניין בהקשר הזה,

משום שאני רואה את המדינה ככלי שמבטא את רוח העם, וכאשר העם יחזור כולו אל דרך התורה גם המדינה תתוקן בהתאם.

המדינה היא בסה"כ שיקוף של מצב העם.

וגם בסופו של דבר גם אנשים כמו תורת החיים חושבים שהמדינה היא כלי בצורה מסוימת, גם אם הם יפרקו את הכנסת וכו' וכביכול יקימו מדינה חדשה יש פה עדיין הרבה דברים שהם ישתמשו בהם...
מבחינתי זה אבסורד. כי הם לא מודים שיש פה מדינה, אבל על דבר כמו יום ירושלים שניתנה לנו הזדמנות כ"כ גדולה והפסדנו אותה הם מודים למרות שזה תכלס בגלל שיש לנו מדינה...

אבל לא מסכימה שזה שיקוף של מצב העם...

שהם רואים את הטוב ומודים עליו לקב"ה,

אבל רואים את הרע ככל-כך קריטי שהם מסרבים להודות על המדינה כמכלול (כי בעיניהם מודים רק על מדינה שטובה מספיק רוחנית).

 

אני מקווה שאני לא חוטאת לדבריהם

 

ולמה זה לא שיקוף בעינייך? הרי העם הוא הבוחר את ראשי הציבור, גם אחרי כל הפוליטיקות. אם העם לא היה רוצה בשלטון הוא היה מופל, מקסימום אחרי קדנציה אחת.

from http://www.shirisraeli.co.il/search?&search=%D7%94%D7%90%D7%9D

|

3

כאן.

מחילה שאין לי פנאי לדיונים. אני בחופשה מהפורומים. כרגע ללא הגבלת זמן.

אבל לדעתי הדיונים מהעבר די ממצים.

זה אחד הדברים הכי יפים, מרוממים ומדהימים שיש.
יותר מהריקודגלים שחשבתי בתור חמשושית שזה נורא להפסיד ונורא כעסתי.
כשאני מדברת על יום ירושלים של שנה שעברה יש לי ניצוץ של אור בעיניים.

וגם כל כך טכנתי תנושא הזה שכבר נמאס לדבר עליו.
אבל בכללי בבוקר היה הליכה רגלית לכותל, אח"כ נכנסנו לבית כנסת במנהרות הכותל, שם היה הלל מדהים ועצום בגדלותו, שמח בטירוף.
משם הלכנו להופעה של ביני בקבר דוד, ושם כבר לא הייתי בכוכב שלנו.
היה באמת מדהים היום הזה.
וואו
איזה חוויה טובה יש לי מיום ירושלים. כיף לנצל את היום הזה לקדושה

www.inn.co.il/News/News.aspx/321457

הם לא רוצים לחגוג עם החילונים ורק דתיים חוגגים את יום ירושלים.
כל השאר בגדול זה הרחבה של הסיבה הזאת או סתם תירוצים.

אחרי שקראתי את הדברים וראיתי דיונים רבים איתך בנושא אני משוכנע שזה מאוד מדוייק.

בפועל יש מתאם בין מהות החגיגות להשתייכות החוגגים, ולכן יוצא כמו שאמרת, אבל זה עניין אופטי בלבד.

 

אחר הדיוק הזה, אני מסכים איתך שזה השיקול המרכזי ביותר. באופן כללי זה נכון שהעניין של יום העצמאות הוא בעיקר חינוכי (בניגוד לסוגיא המרכזית של היחס למדינה שאמנם גם בה הפן החינוכי הוא משמעותי מאוד כפי שהרב טל האריך במאמרו, אבל הוא פחות משמעותי מאשר בסוגיית המשנה של יום העצמאות).

כי בלי הקמת המדינה לא היה יום ירושלים

בשום שלב לא הייתה טענה שאין במדינה שום טוב.

אנחנו מודים לה' על כל הטובות, כולל אלו שהוא הביא דרך המדינה הציונית.

כי לא רוצים לחגוג עם הכופרים/משומדים/חילונים.

שוב, זה לא מי חוגג אלא מה חוגגים.

ועדיין זה לא הנקודה. זה לא כי הם חוגגים, אלא כי הם חוגגים משהו שאנחנו מתנגדים לו.

אבל זה גם נכון על יום ירושלים.

בסוף של דבר זה התבדלות.
וזה לא שאני חושב שזה רע.

זה שחוגגים עם דגלים? אז מה. זה לא הנושא. הנושא הוא הודאה לה' על הניסים הגדולים והעצומים.

 

להזכירך, גם ביום העצמאות עצמו אחוז גדול של הדתיים חוגג הודאה לה' ולא סתם חגיגה פסולה וסתמית. אלא שהוא יחד עם החגיגה הסתמית הפסולה, זו שגורמת בלבול וערבוב, ומובילה לאחוז הגדול האחר של הדתיים, שחוגג את אותה חגיגה פסולה עצמה. (ועיין בקובץ "היחס ליום העצמאות כיום, במשל על החתונה והרוקד).

ועדתה אותה לעיר הבירה שלה.

למשל בספר "התקופה הגדולה" של הרב מנחם כשר. היו שם ניסים גלויים ברמות מטורפות. ולפני המלחמה היו בטוחים שזה הסוף וכולם הולכים למות. תפנים קצת מה ה' עשה לנו במלחמה הזאת.

אז למה לא ביום בו המלחמה נגמרה?
חוגגים את כיבוש ירושלים על ידי הציונים. כל השאר נלווה לזה.

ובכל מקרה, ברור שיש חשיבות גדולה לשחרור ירושלים, למרות המעשה הנפשע של משה דיין שר"י.

ואחר כל זאת, אני מזכיר לך את מה שציטטתי מקודם, שיש לנו גם עניין כזה שלא להיבדל ולעשות כתות כתות. מפתיע, הא?

הוא האשם המרכזי אבל הוא יכל לעשות זאת רק כי לאף אחד חוץ מהרב גורן בערך לא היה אכפת.

ואנחנו רוצים להודות על כל הגאולה המתקדמת.

אולי ביום עליית תלמידי הגר"א או הבעש"ט?
יום ירושלים קשור בקשר הדוק למדינה ולכן גם ליום העצמאות.

בעיקרון אבא שלי ממש מקפיד לקרוא לזה "יום ציון אתחלתא דגאולה".

אני ממש לא מבין למה לא עשו את זה בתאריך אחר.

אבל יום העצמאות לא. בגלל הסיבות האלה.

באיזה יום נודה לה' על כל ניסיו וחסדיו?

אין ספק שגם ללא חיוב הלכתי, מוטל עלינו להודות להי"ת על נסיו וחסדיו, ועל כל התהליך המופלא של אתחלתא דגאולה, המתרחשת לנגד עינינו, למרות כל העיכובים והירידות. לא צריך חיוב הלכתי לשם כך. הכרת הטוב זהו דבר בסיסי יותר מהלכה, וכפיות טובה היא הפתח לכל העוונות. כמו כן נראה שאין די להודות באופן כללי, כמו שמודים על בריאות ועל פרנסה. אם לא קובעים יום ציבורי מיוחד לשם כך, הדבר נשכח והכרת הטובה אינה מבוטאת כראוי. ניתן להוכיח זאת גם מן המציאות. לכן בוודאי שיש לקבל את דעת רוב הפוסקים המתירים לקבוע יום הלל והודאה על נסים, וליישם זאת. ואם יום העצמאות, לדאבוננו הרב, אינו ראוי להיות היום הזה, מוטל עלינו לקבוע יום אחר.

ייתכן והיה מקום לחשוב על יום עליית תלמידי הגר"א או הבעש"ט, המבטאים את העלייה בקדושה, כנגד מה שהקימו מרשיעי ברית. אך מכיוון שכאמור, אין סנהדרין ואין הנהגה אחידה, לא ראוי שכל אחד יקים במה לעצמו וייסד לו יום משלו. ראוי יותר לציין ולחגוג על כל ניסי אתחלתא דגאולה, ביום שכבר נחגג בציבורים רחבים, וברוך ה' זכינו שיש לנו יום כזה: יום שחרור ירושלים.

 

ההבדל בין יום שחרור ירושלים ליום העצמאות

נכון שבמציאות הסבוכה, גם על יום זה יכולים לקום עוררין. גם כאן ניתן לטעון שירושלים לא באמת משוחררת ושהר הבית ניתן, לחרפתנו, בחזרה לערבים. ניתן אף לטעון שגם ליום זה זכינו בגלל "הצבא הציוני" ומכוח המדינה, ולכן אין הבדל בין חגיגת ה' באייר לכח' בו.

אולם באמת יש הבדל גדול בין הימים. יום שחרור ירושלים אינו חג על עצם המדינה, אלא במפורש על ההתקדמות בתהליך הגאולה. הוא גם – בניגוד ל-ה' באייר – אכן היום בו נעשה הנס של ההצלה ממוות לחיים, במלחמת בזק מהירה ומופלאה, שאף אחד מבני אנוש לא צפה (המלחמה הסתיימה אמנם יומיים אחר כך, אבל בכח' באייר היא כבר הוכרעה סופית. היומיים האחרונים היו רק טיהור והשלמות אחרונות. מלבד זאת, אין ספק ששחרור ירושלים היא גולת הכותרת של הניצחון ומבטאת אותו יותר מכל). ביום זה אכן שייך לחגוג ולעשות חלוקה ברורה, בין טובות ה' אלינו לבין מה שקלקלו הרשעים. היום הזה אינו מבטא את שלטונם; המתנה שקיבלנו מהי"ת לא שימשה לרועץ. הם אמנם מנסים לחבל בישועה, אבל גם מה שהם הצליחו לקלקל מאז – בוודאי לא נגרם בגלל עצם הנס והנצחון.

ואכן, לא מקרה הוא שאת היום הזה חגגו באמירת הלל גם רבנים שלא אמרו הלל ביום העצמאות, כמו הרב בן-ציון אבא-שאול, ר' חיים שמואלביץ, הרב עובדיה הדאיה, הגרש"ז אוירבך, יבדל"א הרב שמחה קוק, ועוד. וכמו כן לא מקרה הוא שדווקא ההנהגה החילונית מתנערת מיום זה ולא טורחת לחגוג אותו, וממילא גם הציבור הכללי נמשך בעקבותיה. כולם מבינים שיום שחרור ירושלים מסמל חזרה אל הקודש, אל ערש אבותינו, אל שורשינו, בניגוד לממלכתיות החדשה ולישראליות המדומה שהם מנסים לעצב ולטפח.

ולכן אם מחפשים יום שמבטא את תודותינו לקב"ה, זהו היום המתאים ביותר. לישועה וההצלה של מלחמת ששת הימים, לשיבה לירושלים ולנחלת אבותינו, ניתן להוסיף את ההודאה העצומה על קיבוץ הגלויות, על ארץ ישראל הנותנת פירותיה, על הבניין וההתיישבות, על הנצחונות במלחמות ונסי השמירה המופלאים בכל יום ובכל שעה מידי אויב ומחבל, על קול חתן וקול כלה, על זקנים וזקנות היושבים בירושלים וילדים וילדות המשחקים ברחובותיה, על קימום עולם התורה, על תנועת התשובה הגדולה, על חיוכו של ה' אלינו ורצונו לגאלנו.

 

ומתוך ההודאה לה' והמלכתו עלינו באופן טהור ונקי, בלי ערבוב של הכרה במלכות זרה, נזכה כולנו לראות בגאולה שלימה, בביעור הרשעה ובמלכות האמתית – מלכות בן דוד משיח צדקנו, בירושלים הבנויה, במהרה בימינו.

הרע ביום ירושלים גובר בהרבה על הטוב.
בשונה מיום העצמאות.

יום ירושלים זה אולי הייתי אומר היום בו התברר מה הבעההביום העצמאות


יום צום ואבל בכי ומספד.
שק ואפר יוצע לרבים.

היה פספוס גדול ורוע של אנשים פרטיים. זה שונה לחלוטין.

אלא כדי להודות לה' על כל הנ"ל.

ואני מעדיף לעשות את זה עם תורת החיים מאשר לבד.

מה שהיה לא מפריע לי, בדיוק כמו שאני לא באבל ביום העצמאות או (להבדיל) ביום פרוץ השואה.

אבל יום ירושלים זה ט באב של דורנו.
היום בו החרבנו את המקדש.

זה הנוסח בירושלמי (בשונה מהבבלי שזה "כאילו נחרב בימיו".

ועוד כמה צומות שיוחדו לעניין זה.

ולכן זה היום המתאים.
אז אולי אין לי את הסמכות לבטל את ט' באב ולהעביר אותו לכח באייר אבל לפחות אני אצום בשניהם.

אלא היום בו החריבו לנו את היכולת למקדש.

אחרי הרבה שנים החלטתי שהשנה את יתענה בו

אבל אין לי כח.

אשכרה.