אולי אפשר לראות את זה כמישהו ביישן ואז אולי לקרוא לו מקסים. אבל לדעתי זו התנהגות מביישת (בעיקר את האישה) כאשר זה דפוס התנהגות קבוע. 

אין שום דבר גרוע או לא צנוע להגיד שלום (רק שלום!) לחברה של אשתך. אפשר למצוא את האיזון בין שמירת עיניים/ צדיקות וכו', להכנסת אורחים באופן ראוי ולכבוד לאישה ולאורח. 

התעלמות, או יותר גרוע, הסתגרות בחדר דרושה טיפול בעיני (לי זה מזכיר {מזכיר, לא אומרת שזה זה} חרדה חברתית או במקרה הממש גרוע אישיות אנטי- סוציאלית). 

אני ממש ממש לא שופטת!! אני רק אומרת שלפעמים דברים כאלה צריכים טיפול בהתחלה.כי בהתחלה זה חמוד וצדיק, עד שזה הופך להיות נורא.  

אני אומרת זאת מתוך היכרות עם שני מקרים באופן אישי עם אותו דפוס התנהגות. בעל של קרובת משפחה, הוא חוזר בתשובה, שומר עיניים, דיבור וכו. בהתחלה המשפחה התרשמה מצדיקותו, כיום (עם 4 ילדים), כאשר הם נוסעים שבת לסבתא או למשפחה (משפחה דתית לחלוטין אך לא ממש עומדים בתקן שלו) הוא לא מגיע (נשאר בבית!!)- כדי חס וחלילה לא לראות מראות אסורים או לא להגיד שלום לנשים. כמובן התנהגות זאת לא ממש מוסיפה לשלום בית... 

או במקרים שבהם באתי ועזרתי לאשתו עם הילדים ימים שלמים (הוא צדיק! לומד תורה) זאת למרות שהייתי בחופשות סמסטר עמוסות במבחנים, והוא לא טרח לומר תודה (כי הרי לא מדבר עם נשים). 

כך שמקרה זה ועוד מקרים שנתקלתי בהם כחלק מההתמחות שלי, גרמו לי להבין שלפעמים צדיקות או שמירת עיניים מסתירה בעיה (אפשר לומר חברתית) הרבה יותר גדולה. 

ושלא ישמע שאני לא מעריכה אנשים ששומרים עיניים או לומדים תורה! אני רק אומרת שצריך לשים לב במקרים שזה חורג מזה. ודרך ארץ קדמה לתורה. 

בעיניי זה התנהגות לא נכונה (ושוב, רק על "השלום" אני מדברת, אין צורך להכליל את דבריי למציאות אחרת). וזה שאת מכירה זוגות שזה עובד אצלם מעולה. אני מכירה מציאות שונה.

ואני מכירה זוג שהבעל כן שומר עיניים ולא מדבר עם כל אישה, אבל בהחלט מכבד אנשים (הם חסידי בעלז'). ועם זה אין לי בעיה. כך שצריך למצוא את האיזון. 

לגבי הטענה:

"אין שום דבר גרוע או לא צנוע להגיד שלום (רק שלום!)".

עוד 12 יום ילמדו בדף היומי שזה לא בדיוק כך.

תסתכל בגדולי הדור ובחכמים זה נכון שסתם לפנות לאשה זה לא צנוע אבל כשבאים אליך לבית זה משהו אחר אין שום איסור בלומר שלום לאשה

כך שהשמשתי במושגים שאני מבינה היטב את משמעותם. כמו כן לא אמרתי שיש לו את ההפרעות הנ"ל. רק אמרתי שזה מזכיר לי אותן. 

זה שאני מהתחום הטיפולי לא גורם לי להיות עיוורת למציאות ולרגשות שנגרמים מהתנהגות. להיפך זה אמור לגרום לי להיות רגישה יותר לדברים מסוג זה. 

כמו כן אם היא כתבה את זה בפורום, אני מניחה שזה מפריע לה, ושהיא לא רואה סיבה הנראית לעין שבעלה של חברתה הטובה לא טורח להגיד שלום. 

אז כן, בעיני זה מבייש. 

אבל כנראה זה סובייקטיבי... וכל אחד חושב על פי הדוגמאות שעולות לו לראש. לי עלו דוגמאות לא חיוביות ולך חיוביות. סבבה. יש חילוקי דעות(:

לא פוסל את ההתנהגות הזאת.

בעיני זה דווקא הגיוני לגמרי, בטח אם זה בתחילת הנישואין,

את סתם מכלילה בגלל המקרה שאת מכירה, אבל זה בהחלט דבר ראוי!

כדי להמחיש את מה שאני רוצה לומר. זה דרכן של דוגמאות...

וכמו שכתבתי פה באחת ההודעות, אני מכירה גם זוגות שיודעים לעשות את זה בדרך מכובדת ועם זה אין בעיה לדעתי, אם זו דרך החיים שלהם. לי זה פשוט מוזר שאנשים הולכים עד הקצה שלא קיים בהלכה וחושבים שהם צדיקים כל כך שהכנסת האורחים שלהם זוועתית... (מדברת רק על אמירת שלום מינימלי למי שמגיע אליך הביתה, לא אמרתי שישב וידבר איתם)

אבל נראה לי בשירשור הזה אבוד לנסות להסביר את זה. כי שוב ושוב מוציאים מדברי דברים שלא אמרתי(: 

מה לבעלי ולחברות שלי?

מה לו ולשיחות שלנו?

לי יהיה הרבה יותר נוח אם הבעל לא בסביבה (של החברה או שלי.. לא משנה לעניין)

העניין הוא שברגע שהוא לא אומר שלום, ונעלם לחדרו בלי להגיד מילה, זה נותן הרגשה שהאורח כלל לא רצוי פה. במידה ואומר שלום מנומס ואז הולך לעיסוקיו זה לגמרי נשמע בסדר והגיוני..אבל לפחות נתן ייחס והרגשה שהיא כאורחת רצויה והוא לא מתעלם ממנה (אלא רק נוהג לא לדבר עם בנות).

אלא אם כן האורחת באמת לא רצויה.. ואז זה כבר סיפור אחר. 

לאחר כל הדיון פה, וכל חילוקי הדעות לדרך שבה אפשר לפרש את ההתנהגות הזו, נראה לי הכי הגיוני שבפעם הבאה שהחברה תזמין את פותחת השרשור לביתה- לפני שהיא נענית להזמנה תשאל ישירות האם זה מקובל גם על בעלה, כי לא נעים לה להפריע וכו. ותראה באמת נכונות להתחשב ולא לבוא במידה וזה מפריע לו. ככה תימנע אי הבנה ופגיעה מיותרת. 

רק שימי לב שלא אמרתי שאני נגד שמירת עיניים. מי אני שאגיד דבר כזה?

אני אמרתי שראוי לומר שלום למישהי שאשתך הזמינה לערב בבית שלך, והיא חברה טובה שלה. לא יותר. מבחינתי שלא יסתכל עליה כשאומר שלום, רק שייתן כבוד בסיסי בגבולות ההלכה. והיו פה לפני שהביאו פסקי הלכה לגבי זה המדגישים ששלום ללא שיחה מותרים.  

למי שלמד את זה - זה חוק מספר 1 בהפרעות נפשיות.

אם לפי תרבות מסויימת, זה מותאם להתנהג כך אז זו לא הפרעה.

ולגבי המקרה הספציפי, אני יכולה לומר שיש לי חברה שקרובה אלי כאחות. בעלה מעולם לא החליף איתי מילה כמעט אף פעם. לא בחן ולא הסתכל לכיווני. ואני מעולם לא נפגעתי מזה. להפך. אני הערכתי אותו על זה.

ועם כל זה, היה עוזר ומסייע לי בעת הצורך וזה בלי להחליף מילה ובלי להסתכל לכיווני.

כי אם כך לשואלת זה לא היה נראה מוזר והיא לא הייתה נפגעת. 

אם זה אכן נהוג בחברה שלה (אם היא חסידת גור נניח) אז מניחה שהיא גם לא הייתה שואלת פה בפורום ואז כמובן זה לא היה מעלה אפילו חשש או תזכורת להפרעה..

אני הגבתי את תגובתי בקונטקסט של השאלה.  

בעזהי"ת

לצערי כבר יצא לי הרבה לשמוע שמ"שלום" כזה הגיעו ה' ירחם להרבה יותר גרוע.

מי שצריך טיפול אם כבר זה בעל שמדבר עם חברות של אשתו.

כי בעיניי זו לא המלצה המגיעה מתוך זלזול או משהו כזה. לכן טבעי לי להגיד שאני חושבת שמתאים ללכת לטיפול בסיטואציות מסוימות. כי אני גם מאמינה מאוד בטיפול רגשי (הנעשה בצורה נכונה). 

אבל ממש יכולה להזדהות עם האמירה שלך. ככה בדיוק דיברתי לפני לימודיי. 

במידה והמלצה זו פוגעת, זו לא כוונתי. 

המצווה היא שהאשה תכניס נשים והאיש אנשים..

מה סגנון הבעל וממה זה נובע.

אצלי זה הפוך - 

יש לי חבר ממש טוב (יהיה בשבילך בעת צרה. שאין הרבה כאלו. וזה הדדי..) 

התחתן לפני כמעט איזה שנה. ויש לו אישה סטלנית רצח, משום מה כל פעם שיוצא לנו להיפגש.

פשוט כולם נקרעים מצחוק עד דמעות. ואשתו חולה עלי בקטע רצחני שעושה לו - תלך רק עם אמי וכ'ו.. 

פעם עוד אמרה - אם היה אפשר להתחתן עם 2 גברים הייתי לוקחת את אמי.. (יעני אני , כן?!) 

ומשום מה מאז אותה מילה. אני מרגיש שזה לא בריא שאני יהיה בסביבה שלה, בפרט שהם נשואים שנה ראשונה.

ומאז אנחנו בקושי מתראים.

אם זה נכון או לא אני לא יודע אבל את הדיסטנס כבר עשיתי.. 

ו- אצלו הדיסטנס כבר מההתחלה כנראה.. 

(:

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

שיש קווים אדומים, זה גם לא קשה.. (: 

גם מצד ההלכה זה לא בריא שזוגות נשואים. יושבים עם זוגות אחרים.

זה מביא הרבה בעיות והיו מקרים לצערינו.

לא יודע אם זה דבר שהציבור יכול לעמוד בו, אבל בהחלט חייבים להיזהר... (: 

לא התעלמות 
ולא יחס מוגזם

הכל במידה.

מתארת לעצמי שלא קל להתרחק ממישהי שמטפחת לך את האגו בצורה כזאת. 

<ר>

נמנע מלהגיב לך בחזרה.. (: 

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אנחנו משתדלים לא לבוא לבית של זוג צעיר בשנה הראשונה.

    לכל זוג יש את ההשקפות שלו, ואל תנסי לגרום להם לעשות דברים שאולי נוגדים את השקפתם.

ב. תשאלי כל פעם מראש את החברה אם נוח להם שתבואי.

    כל עוד אין צורך מיוחד, תגיעי רק לאחר שברור לך שנוח להם.

    אצלנו בישיבה היה כלל, שלא מגיעים לזוג בשנה הראשונה לנישואיהם,

    אמנם לא צריכים להיות ממש אדוקים עם הכלל הזה, אבל יש בו הרבה הגיון.

דבר ראשון אנחנו חברות טובות מאד ככה שגם אם אני מסכימה עם הגישה שצריך לתת להם להבנות בשנה הראשונה זה בסדר גמור, היא מאד ישירה איתי ואומרת מתי מתאים ומתי לא. בסכ"ה הבעל הרבה מאד זמן בישיבה ככה שגם לה יש זמנים שהיא משתעממת ומזמינה אותי מעצמה.

דבר שני,אני לא באה בשביל הבעל, ממש לא! אני באה בשביל החברה שלי, הסכמתי עם מה שאייסקרים כתב/ה שהוא רוצה לתת לנו פרטיות, במקרה הנוכחי זה לא כ"כ מתבטא ככה. אני חושבת שכן צריך להגיד שלום יפה ושהבעל ילך לעניינו. אני לא מצפה ורוצה שהוא ישב איתי, להפך. אבל יש דבר שמבחינתי הוא די בסיסי שזה להגיד שלום ולא ברגע שאני נכנסת הוא בורח (ממש ככה) מהספה לחדר שינה ומסתגר שם במשך השעתיים שאני אצלה. 

דבר שלישי, זה חשוב לי כי לדעתי זה ממש משפיע על כל ההמשך. איך שאתה בוחר להיות כזוג צעיר. כשיגיעו אליהם בחורים הביתה לבית חם לדוגמא, יש משהו בזה שהם כזוג מארחים אותם. לא בצורה בוטה, אלא שירגישו את האישה נוכחת. יש משהו יפה מאד בזה שבחורים רואים דפוס של זוגיות וחושבים איך הם רוצים לבנות את הבית שלהם, העתידי. עוד משהו-אני חושבת שהמשפחה קודמת לבחורים ברב המקרים. יש לי חברות שהאבא שלהן רב בישיבה והן תמיד הסתגרו ממש מהבחורים. אני ממש לא חושבת שהן צריכות לבלוט, אבל למה שהאבא יאכל לבד 3 שבתות רצוף בישיבה בלי הילדים שלו? אני חושבת שצריך להזהר מזה, אבל יש מקום גדול לעניין שרואים אותם כזוג. 

תעריכי את זה שהוא לא מתלונן על הביקורים האלה, ואל תנסי לחנך אותו.

הם בתחילת הקשר ובונים את הזוגיות שלהם. 

את אומרת שגם ככה הבעל הרבה מאד זמן בישיבה ואת באה כשהוא בישיבה ואח"כ את אומרת שהוא התסגר בחדר בשעתיים שהיית שם - קשה לי להבין גם אותה שמזמינה אותך לשבת אצלה שעתיים ובעלה מסוגר בחדר.

נשמע לי שגם לה לא מספיק ברורים הגבולות בין בניית הזוגיות לבין טיפוח הקשר עם חברה טובה.

בכל אופן את שאלת פה ולא היא אז נראה לי שאם את באמת חברה טובה שלה את צריכה לקחת קצת צעד אחורה מהחיים שלה כשהיא בשלב הזה.

כמדומני שבשנה ראשונה לא מזמינים בחורים לבית חם, ולא מארחים הרבה אלא נמצאים כזוג לרוב.

ובעיקר מתארחים...

חוץ מזה זה בכלל לא אותה סיטואציה- את רק אחת! ובאת בשביל אשתו.. אז למה שיארח אותך?

אם נעים לו לא להיות בסביבה- לדעתי לגיטימי.

אולי עם אורחים אחרים הוא נחמד ומארח יפה?

את לומדת רק מהמקרה שלך והוא ממש לא משקף איך הבעל מתנהג ב'לארח'.

ושיש לה פתיחות יתר.  אני מסכימה שעדיף לא להתנהג ככה אך יש כאלה שזה הסגנון שלהם.

אני גם נפלתי באותו הדבר,

וכשאני מסתכלת על זה מהמבט של היום, אני חושבת שהצפיה מהבעל של החברה שלך היא מוגזמת!

הוא לא מרגיש בנוח עם החברות של אשתו, וזו זכותו המלאה!

ומילא אשתו הייתה מבקשת ממנו, אבל מי את בתור החברה שלה??

אצלנו בהתחלה שנינו חשבנו שאנחנו לא ניתן לנישואין לפגוע בקשר שלנו עם החברים,

ובחודשים הראשונים שנינו הזמנו חופשי חברים וחברות הבייתה (כל פעם בנפרד).

גם לבעלי לא היה כ"כ נוח עם החברות שלי (אני דווקא הייתי קצת יותר זרמנית עם החברים שלו, נתתי להם קצת כיבוד ושתיה ושאלתי איך קוראים להם.)

וגם אני רציתי שבעלי ידע מי החברות שלי, אז הייתי קוראת לו ועושה מעין היכרות עם החברות (כזה שם ומה היא עושה/לומדת).

לאחר פעם אחת שהחברות שלי הלכו, הוא אמר לי שזה לא כ"כ נעים לו כל ההיכירות הזאת.

והוא גם החליט שהוא מפסיק להזמין חברים.

לאחר בערך חודש, הוא לקח אותי לבית-קפה, וכשיצאנו הוא פתאום הציע לי נישואין.

בהתחלה הייתי מבולבלת ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני (כי אנחנו כבר נשואים)..

ואז הוא הסביר לי שעד עכשיו היינו בפרק בחיים שבו החברים והחברות הם היו עיקר חיינו,

ועכשיו אנחנו נכנסים לפרק חדש בחיים שבו אנחנו מתמקדים בזוגיות שלנו ובמשפחה שאנחנו בונים.

בהתחלה זה היה נראה לי מאד מוזר, אבל היום אני מבינה כמה הוא צדק.

זה לא שהפסקתי לחלוטין להזמין חברות, אבל ההתמקדות עברה לזוגיות (וגם לשני החמודים שנולדו).

פשוט עוברים לפרק חדש בחיים, זה שונה, זה מוזר בהתחלה, אבל זה עולם חדש שהוא מדהים!

את חברה שלה, ובאת אליה. לא אליו. אז לא הבנתי למה זה מפריע לך?

ובכלל, לדעתי, גם בשבילך וגם בשבילם- אולי באמת עדיף לבוא בזמן שהוא לא נמצא. בעיקר אם הם נשואים מעט זמן...

הרבה פעמים היא לא רוצה לפגוע בחברה הרווקה,

או הרווקה חושבת שהכל נשאר אותו הדבר כמו לפני הנישואין,

וז היא כופת את עצמה על הזוג.

לא חסר חברות (דרך אגב גם בנים) שלא מבינות שהסטטוס השתנה.

אני לא מנער את האשה מאחריות, אבל זה לא תמיד נעים.

גם לחברה הרווקה, יש את האחריות להבין שאם הבעל צריך כל פעם להסתגר, אז כנראה שזה לא מתאים..

כלפי החברה הנשואה.

בעל שנכנס לחדר ובגלל זה החברה מפסיקה להגיע מתוך עדינות וכבוד? זה פכים קטנים, עזוב אותך. יש לי דוגמות מרחיקות לכת מזה.

כלומר ב"ה יש רגישות גם מן הצד השני, אך היא לא תמיד כל כך אוטומטית.

מבחינתך זה נתון שאת מושלמת,

עכשיו רק נשאר לסובב את כל שאר העולם כדי לקבל את הנתון הזה.

(למה אתה מתעקש לא להסתכל בעין טובה על הסיטואציה המורכבת ממילא, ולהאשים את החברה הרווקה בהתנהלותו הגמלונית והתמוהה של הגבר?)

מה שהיה היה, עכשיו כשהיא מבינה, שתגיע רק כשהבעל לא נמצא.

או שתיפגשנה מחוץ לבית.

קדימה. תוציא את זה. מי תיסכל(ה) אותך?

<רצינית>

הנשואות כאן (וכנ"ל לגבי חבריי הנשואים) כותבות מהנסיון שלכן כנראה אין אותו,

אז אני לא מבין על מה אתן מתבססות??

כתבו כאן שלוש נשואות ע"פ הספירה שלי. זה מדגם מייצג בעיניך? בעיניי לא.

וגם בלי ניסיון אני יכולה לומר שאני לא רוצה להתחתן עם מישהו לא נעים/לא חברותי/לא אדיב.

אצלנו בישיבה, הראש-ישיבה הורה לא ללכת לאכול אצל חברים בשנה הראשונה - קשה לי להאמין שהוא אמר את זה סתם!

פשוט בשנים הראשונות, זה זמן של בניית הזוגיות, הזוג עדיין לא מכיר היטב אחד את השני.

לכן, גם אם אחד מבני-הזוג מזמין אותך, מסרבים בנימוס.

זוגיות לומדים מנסיון, וכמו שאת רואה כאן, הנשים הנשואות גם חשבו בהתחלה שזה לא פוגע, ובינתיים כולן הגיעו לאותה מסקנה.

לגבי הדעה שלך, בינתיים יש 0 נשים, כך שזה וודאי לא מדגם מייצג.

אבל הויכוח הזה נשען על ערכים בסיסיים הרבה יותר.

מה יש לי לומר? דרך החיים שלך, וממילא הזוגיות שאתה מבקש, שונה כנראה ממה שאני רוצה.

מברכת אותך שהשמחה של אישתך תהיה הדבר הראשון שיעניין אותך לעולם ועד.

    אז נסיון, כנראה שאין לך..

ב. פעם גם אני חלמתי על איך הזוגיות שלי תיראה,

    היום אני כבר מבין שזוגיות היא יותר מורכבת מהחלומות שלי.

    לא משנה במי אתאהב (והיא בי), הסנכרון בין החלומות שלנו לא יהיה מלא.

    אז בפועל אני לא שולל אפשרות שחברות של אשתי לעתיד יגיעו חופשי ובשמחה הבייתה,

    אבל רק במידה שזה יתאים לזוגיות שתיווצר.

ג. כמו שאת רואה, לפחות שתיים מהנשואות גם רצו זוגיות כמו שאת מציגה,

   ובאחת מהן אפילו הבעל רצה בהתחלה כך.

   אבל מכיוון שכנראה מדובר בפרק בחיים שעדיין לא יצא לנו לחוות אותו,

   א"א לדעת לאן החיים יגלגלו אותנו.

הנה

ברור לי שהיא לא עשתה את זה בכוונה,

אבל לאחר כמה פעמים, היא כבר הייתה צריכה להבין זאת מהתנהגות הבעל.

הן לא עושות זאת בכונה, הן פשוט לא מודעות לזה.

דרך אגב, אני משער שגם בנים נופלים בזה (בחורי ישיבה שמזמינים את עצמם לארוחות שבת וכד').

לא רואה את מה שאתה מתאר. ההיפך, הנשואות צריכות לבקש שיבואו אליהן כי מתביישות ומרגישות לא נעים.

זה בעלה! והחברה הרווקה שלה צריכה לשים לב לקושי שלו?!

זה חוסר מודעות של הנשואה לא פחות משל הרווקה.

אבל אם הנשואה משום מה לא עושה את הצעד.

אז הרווקה היא זו שצריכה לעשות את הצעד.

חוץ ממקרי קיצון. וזה לא נשמע אחד כזה.

לרוב הבנות יש אינטליגנציה ריגשית מספיק מפותחת כדי לשים לב איפה הן לא רצויות. בניגוד, כנראה, לבנים שאתה מכיר.

זה לא ממש נשמע כמו שאת מתארת.

אמא יפה

גאולת ישראל

איזמרגד

היא גם עושה את זה בלי כוונה.

אבל בכ"ז היא משפיעה, ולא לטובה.

לכן, מעכשיו כדאי לנהוג בעוד יותר רגישות מהרגישות שהזכרת לעיל..

במצוקה של בעלה.

אולי זה יפתור את הבעייה איתה ספיציפית אבל תבוא רווקה אחרת והנשואה תחזור על אותה טעות..

זה לא מתיר לרווקה גם לעשות אותן.

כל אחד אחראי למה שהוא יכול לעשות.

היא עושה טעויות, ולא בכוונה.

רק אמרתי שצריך הרבה זהירות, ההתחלה של הזוגיות לרוב היא לא כ"כ יציבה, וצרך לתת לזוג את המרחב שלו.

וגם אם אחד מהם מבקש ממך שתיכנסי אליו, את אמורה לסרב בנימוס.

מאשר להתמודד עם הבעל שקשה לו. אולי משעמם להן ובגלל זה הן מחפשות חברה ויוצא שהבעל מקופח.. לא יודעת. כל מקרה לגופו.

בכל אופן, זו ההתמודדות של הזוג ולא של החברים! שוב, הם אלה שצריכים לתחם את המרחב הזוגי שלהם. 

אבל גם לא פעם החברה נדחפת בלי כוונה, וצריך להיזהר מזה.

לא בסדר.

זוג בתחילת דרכו צריך להבין שהם האחראיים הבלעדיים על הזוגיות שלהם!

שהבעל יבין שאשתו היא זו שמזמינה אותן ונותנת להן לגיטימציה לבוא בזמן לא מתאים.

שלא יתלה את האשמה בחברה - שיתמודד עם אשתו!

זוג בתחילת דרכו לא באמת מכיר אחד את השני וגם ממש לא מבין בזוגיות ועושה מלא טעויות (נדיר מאד מאד למצוא זוג שלא עושה טעויות בתחילת דרכו),

ולכן אם אנחנו מזהים טעות (אמנם לא צריך להעיר להם אבל) לא משתפים איתם פעולה.

אבל תכלס, לרוב הרווקים/ות אין את היכולת לראות זאת מיד. ולא לכולם יש ראשי ישיבות חכמים.

הכי טוב שמדריכי חתנים/כלות ייתנו להם תדרוך בעניין,

או שהחברה הרווקה תאיר את עיניה של הנשואה לכך שהבעל קודם לפני שהיא "לא משתפת פעולה".

לי יצא כמה פעמים שחברים הזמינו אותי מעצמם,

ואז הייתי אומר להם שידברו עם האשה ויעדכנו אותי,

בחצי מהפעמים בערך, הם חזרו אלי ואמרו שבעצם זה לא נוח.

 זה לא שלא שיתפת פעולה, פשוט הפנית את תשומת ליבו לסדר העדיפויות הנכון- אשתו בראש. 

על כתפי החברה הנשואה.

קשה לחברה רווקה להיכנס לנעליים שלה ולראות זאת.

ו@עליו אני מעריכה אותך דווקא על זה שאת רגישה למקום של הבעל של חברה שלך בביתו, אפילו שזה לא  מפריע לך אישית..

בקשר לזוגות בתחילת דרכם, האם לא מקבלים על כך הדרכה מסויימת לפני החתונה?

אסור לבעל לשמור את עצמו לאשתו?

הוא חבר שלך או משו?

לשמור על קדושת הבית היהודי נהפך היום לפשע?

אסור לאדם לשאול בשלומה של אישה שאינה אשתו אפילו דרך בעלה.

דיברתי על לשאול בעל מה שלום אישתו ולהתעניין בה ..לא הייתי עושה את זה בכלל

מזה ענייני אישתו? יש רק אישה אחת בעולם והיא אישתי (לעתיד חח) ..אז זהו..

הוא התחתן עם חברה שלי. ואני אוהבת אותה. היא מעניינת אותי, על כל שלוחותיה, שמעכשיו הוא הופך לאחת מהן, לשלוחה החשובה ביותר למעשה. ברור שאני רוצה לדעת ששלומו טוב. זו הדרך שלי לדעת שטוב לה, שהיא מאושרת. ובעז"ה בהמשך גם הילדים שלה, למרות שהם לא שלי, יעניינו אותי ואוהב אותם, מתוקף היותם ילדיה.

לא צריך בישביל זה לפתח איתו שיחה אישית על שלומו 

פשוט תשאלי אותה איך אתם מרגישים אם הכל בסדר וכו' ..

מניח שזה טבעי ולא רואה בזה משהו פסול

אבל יש הבדל בין זה לבין זה שאני יתחיל להתעניין על אשתו של מישהו 

וברור, אם כי לא "אתם" אלא "את" ו"אלירן". גם כשהם זוג, כל אחד עומד בפני עצמו.

[מצטערת, הייתי שואלת אותך למה יש הבדל, אבל אני מרגישה כאילו אני מספרת כאן שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. הדיון הזה הופך להיות קצת מוזר בשבילי...]

כל העניין הוא לשמור על רמת צניעות מקסימלית

לכן שואלים בכלליות ולא בפרטות על האדם , זה לא ענייני מה שלום אישתו ,

שואלים איך אתם מרגישים איך התקדמתם מאז החתונה וכו'

אז אם חלילה אישתו לא מרגישה טוב הוא יפרט לי מיוזמתו

לי אין כל צורך ועניין לשאול ספציפית עליה למרות שברור לו ולי שאני רוצה שהיא תרגיש טוב והכל יהיה אחלה

לפנות לאשתו ולשאול אותה איך את מרגישה ומה שלומך זה לא ראוי לדעתי ולדעתי זו דעת ההלכה גם

לא צריך להיות שום חיבור ביני לבינה , היום זה מה שלומך איך את מרגישה , מחר זה לשבת ביחד ולפתוח שולחן בנוכחות הבעל וזה פשוט פסול בעיני

לא אדקדק כאן על קוצו של יוד. אני חושבת שעין טובה, בריאות נפשית ושכל ישר הם מפתחות לחיים טובים. זהו. 

אני יודע שלא משוחחים עם נשים סתם כך וכתוב אל תרבה שיחה עם האישה ..

קל וחומר במי שלא אשתו

אז מסתמא שזה תקף גם לעניין הזה 

יוסף אמר איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לאלוקים ולא אמר וחטאנו 

את חושבת שעין טובה בריאות נפשית ושכל ישר הם מפתחות לחיים טובים 

ואחרי הכל יש לנו הלכה והיא תגיד לנו כיצד לפעול וכיצד לנהוג 

פשוט..

צריך להגיד שלום חלש ולכבד את הבנאדם - לקראת נישואין וזוגיות

ואת זה אמרתי לפני התגובה שלך 

אני דיברתי על זה שלא צריך לשאול לשלומה ספציפית אלא בשלומם כי הרי עכשיו הם אחד

כמו שציינתי בתגובה למעלה , אם משהו לא בסדר עם אשתו והוא יחפוץ לספר לי אז סבבה 

אם אתה מוכן, אשמח שתביא את המקורות שלך,

או פוסקים שמפרשים אחרת את ההלכה הזאת.

אם זו ההלכה זה נר לרגלנו ..

אבל לא נוהגים בהלכה ממשהו שראית בפורום או שכתבו ב'כיפה'.

לומדים את זה לעומק, ואז מחליטים איך לנהוג בפועל..

לא צריך להגיד שלום ואפשר גם שלא ליצור קשר עין.

זה שהוא לא מהנהן לך?

אתה פשוט לא קולט שהחברה נורמאלית!

והיא צודקת בזה שהיא מרגישה לא נעים כשצריך להסתגר בגללה. אז היא תתחמק ומה??  זה יפתור להם את הבעיות?!

בתור זוג זו ההתמודדות שלהם.

הם חייבים לדבר על זה קודם במקום להכניס את החברים/ות שלהם בין הפטיש לסדן. 

מי אמר בכלל שיש בעיות?

הדבר היחיד שאנחנו יודעים, זה שלבעל לא נעים שיש חברות.

אז אם האישה לא מונעת את זה (וזה לא כ"כ משנה מאיזו סיבה),

אז החברה צריכה לסרב בנימוס להזמנות של הנשואה.

המטרה היא לחכות שהזוגיות תתייצב ושהם יכירו לעומק את ההתנהלות היומיומית אחד של השני.

יש זוגות (בעיקר כאלה שכבר היו חברים לפני) שזה צ'יק צ'אק, ויש כאלה שזה לוקח שנים..

לרוב הזוגות לוקח סביב שנה, פחות או יותר.

הוא פשוט לא רוצה בחברת נשים זרות..ובצדק

ואת זה למעשה רק הזוג עצמו יודע..

אני יכול להביא לך דוגמאות שבהם היה כמעט הכרחי לבוא לבקר למרות שהבעל לא רצה.

אם כי, בד"כ זה להיפך.

רצוי שהבעל לא בסביבה ..וגם אם כן יכול להגיד שלום יפה ולפנות לעיסוקיו

אישה צריכה להיות לבעלה

ולא שכל היום הבית יהיה בית אירוח לחברות שלה 

שישבו בבית קפה אם בא להן

אתה לא יכול לעבור ליד מישהי ולהתעלם ממנה כאילו היתה רוח..

יש פה עניין של העלבה 

כנשואה חברותית למדי, מפריע לבעלי המצאות של חברות בביתינו ואני למדתי לכבד זאת. הוא מכבד אותי בלי סוף. ולא תבא אף חברה "ותקלקל" את שלום הבית. תזהרי

היא באה ו"קילקלה" או שאת איפשרת??

ממך וזה בסדר גמור! ממש הגיוני שגם אחרי החתונה הן לא ירגישו ככה וזה מובן כי הן שונות ממך... אז בבקשה תני מקום גם לדעות אחרות למרות ואף על פי מה שאת ראית/חווית/נתקלת/התמודדת..

לצאת בבוטות גסה למול דעות של אחרים נראה לי חוסר בגרות.

אם הזוגיות שלך היא לא זוגית אלא שלישייה אולי את/ה לא רוצה זוגיות כזו..

הביקו יכול להיות, אבל שיהיה זוגי

ואני, וכל אחד...

לא קשור רק לשלב בו נמצאים.

יש זוגות שלא מתאים להם חברים- מצויין, שיציבו גבולות לחברים.

יש זוגות שמתאים להם- מצויין, שיארחו כמה שבא להם.

יש זוגות שאחד רוצה והשני לא?

כאן זה התפקיד של הזוג לדון על זה, לפתוח את הדברים, להחליט ביחד על גבולות וקוים ומה ומתי ואיך כדי שאף צד לא יפגע.

יש פתרונות, לא חסרים ב"ה

ויש דרכים לגשר על הפער.

אבל זה התפקיד של הזוג בלבד להחליט על גבולות הבית שלו ומי נכנס ומי לא.

ומותר לחברה רווקה לשאול (כמובן לא ללחוץ ולא ליפול בלי התראה..) ולבקש ולהתעניין.

זה שמישהי נשואה לא אומר שאין לה צורך עוד בחברות שלה..

לא מצינו חילוק בין רווקים לנשואים בעניין הזה. יש חוב יוצא מהכלל לנשואים/ ות לשמור על הקשר עם רווקים/ות. הנושא של כאן בונים. כיסוי יפה ונחמד לניתוק קשרים. בונים בשנה ראשונה, ואחרי זה הקשר נעלם. נכון שהקשר שהיה יהיה שונה. והוא מצריך ארגון אחר ולבוש אחר. אבל לא לתת לו להעלם. נראה ששלום צריך להגיד, להסתגר בחדר או לא. יתכן שיש כאן סוג של מבוכה. או אידאולוגיה סבוכה. או נתינת חופש לבנות לדבר בחופשיות. קשרים חברתיים של בן הזוג לא בהכרח חייבים לעניין את בן הזוג האחר/ת. אבל להיות מנומס ומקבל בסבר פנים יפות בהחלט כן. יש מצב שהתנהגות בן הזוג, תרחיק את חברות בת הזוג, וכן ההיפך. יכול להיות שזה חבל. לעתים כמעט בלתי נמנע. אבל אם רוצים או רוצות אפשר לשמור על הקשר במגוון צורות. אם בן הזוג או בת הזוג מתנגדים, זה כבר סיפור אחר. רצוי מאוד לא להגיע אליו.

הכי שייך בין איש לאשתו. תשמרו על הקשרים גם עם הרווקים וגם עם הנשואים, למה חייבים לעשות זאת בבית ובנוכחות בן הזוג השני?

ודאי שהאחריות היא בראש ובראשונה על בני הזוג, אבל מניין לנו הזכות לשתף פעולה עם חוסר האחריות של הזוג?

וכמובן, שאין לנו את הזכות לפגוע במי שחושב אחרת מאיתנו. נראה לי היתה כאן קריאה לעזרה ולא האשמה.

שהוא מציב כי יש אנשים שלא נעים להגיד להם לא או לפגוע בהם.

וחוץ מזה שבכלל לא תמיד חושבים על זה שזה בעייתי עד שזה יוצר בעיה.

אם אפשר למנוע אותה מלכתחילה- למה לא לעשות את זה?

אף אחד לא אמר לנתק קשרים.

רק לא לעשות את זה על חשבון הבן-זוג והזוגיות.

זה לא נובע מצדיקות זה סוג של טירוף

"כאשר מספר החברים גדל, והיה חוסר בדיור, מצאו פתרון ב"פרימוס". פרימוס היה כלי לבישול שהיה בכל בית בתקופה זאת, הרעיש נוראות והפריע לכולם. אך לא בקיבוץ. כאן המילה קיבלה משמעות אחרת. בעת מצוקת דיור הכניסו לכל חדר אדם נוסף. כלומר נוסף לזוג שגר בחדר, נוסף אדם זר, עולה חדש או רווק חדש שנקלט בקיבוץ.  וזה היה ה"פרימוס". [מתוך: דיור בקיבוץ מאת מרים ארזי]

--------------------------------------------------

עד מתי רווקים ורווקות יקרים [שבקרוב בעז"ה יהפכו בעצמם לנשואים טריים ואז יבינו ועוד איך] ימשיכו לא להבין, להתלונן ולהתאונן ולבכות מרה את יחס חבריהם הנשואים הטריים, שהשתנה מקצה לקצה. די! הניחו לנשואים לנפשם! תנו להם לבנות את ביתם, בעצמם! לבדם! בפרטיות! למה צריך להסביר את זה שוב ושוב? מה לא ברור? מה קשה להבין?
-------------------------------------------------

פעם הייתי ישן איתו באותו החדר, היום כבר לא.

פעם הייתי יוצא איתו לטיול של כמה ימים, היום כבר לא.

כמו ש'איזמרגד' כתבה, מדובר על פרק חדש בחיים.

אבל, הם עדיין נשארו חברים שלי, וחלקם אפילו נשארו חברים טובים, אבל באופן אחר ובאינטנסיביות שונה.

מתי מדברים ונפגשים? בהפסקות בין הסדרים, חלקם גם נשארו חברותות שלי,

וגם לפעמים אפילו יצא לי לאכול אצל חלקם ארוחת ערב כשהאשה לא הייתה בבית.

מה שאת עושה, זה פשוט להקצין את מה שנאמר, וזו דמגוגיה מאד לא ראויה.

של מישהו שאומר שרווקים נדחפים דווקא.

אף אחד לא אמר שרק החברה אשמה, ונראה לי שכולם יסכימו שהיא לרוב פחות אשמה.

אבל מכיוון שהנתון הוא כרגע, שהנשואה לא פועלת כנראה כמו שצריך.

השאלה היא, האם הרווקה צריכה לזרום עם השגיאות של הנשואה או לעזור לנשואה להימנע מהשגיאות?

לי נראה, שמן הראוי שכשהרווקה מזהה שגיאות של הנשואה הטרייה,

היא לא צריכה לזרום עם השגיאות אלא לעזור לנשואה להימנע מהן.

האם היא האשמה העיקרית כאן? בד"כ לא

אז למה אנו מדברים עליה? כי לנשואה ברור שיש אחריות,

                                      ולכן אנו דנים על המקרה היותר גבולי,

                                      שזו האחריות של הרווקה כשהנשואה לא לוקחת אותה.

השאלה שאתה מנסה להפנות אותי אליה היא בסדר גמור, אבל אתה מבין שאני מכלל מדברת על נושא אחר לגמרי?

אני התעסקתי ביחס המחפיר שזורם כאן לכיוון הרווקים. בעניי זה מזעזע שנשואה אומרת כך כלפי החברה הרווקה שלה. בייחוד כשהיא הייתה רווקה עד לא מזמן והיא זוכרת מה זה אומר.

לגבי השאלה שלך:

א) בעניי זה לא משנה האם החברה הרווקה אשמה או לא, שום דבר לא מצדיק יחס כזה.

ב) אני לא חושבת זה "התפקיד" של הרווקה למנוע שגיאות מהנשואה. בעיקר מהסיבה הפשוטה שהיא לא יודעת מה עובר על הנשואה. אתה יכול להוכיח לי מאלף דוגמאות כמה אנשים היו צריכים את השנה הראשונה לעצמם ולא היה להם זמן לחברים ובלה בלה בלה. אני אביא לך אלף דוגמאות הפוך.

כל מקרה הוא סובייקטיבי! מה שלחבר אחד לא יהיה מתאים לזוגיות- לחבר אחר זה יהיה הצלה.

לכן, כל עוד הנשואה לא משתפת את הרווקה מעצמה או עונה לרווקה כשזאת שואלת- לא מצפה מהרווקה לפתח רוח הקודש האם במקרה של הנשואה הזאת זה מתאים או לא.

ג) בהחלט ייתכן מצב של הגדלת ראש ונחמדות שבו הרווקה בעצמה תשאל את הנשואה מה העמדה שלה לגבי להגיע אליהם הבייתה והן תסכמנה שתהיה בינהן פתיחות בעניין.

למשל: שהרווקה תמיד תשאל והנשואה תגיד מה מצבה

או- שהרווקה לא תשאל והנשואה תמיד תרגיש חופשי לומר מה מתאים לה ומה לא.

או שאין חוקים אבל כל אחת תרגיש בנוח

ד) מדגישה שוב- האחריות  היא על הנשואה ורק עליה. זו הזוגיות שלה. ואחריות שלה ושל בעלה להיות כנים אחד עם השני ולומר מתי מתאים או לא מתאים, והאחריות שלה גם לעדכן את החברה שלה.

הרווקה יכולה, בתור אדם עם רצון טוב וכוונות טובות- לשאול בכל פעם האם מתאים ולהרגיע את הנשואה שזה בסדר גם אם היא תגיד שלא מתאים.

בסדר? קיבלת תשובה לגבי מה שאני חושבת?

תודה, ה'.

זה לא הופך את הגישה של אלה שצידדו באותו צד ללא נכונה!

לגבי האחריות, הקב"ה מביא לנו בחירה חופשית בכל דבר שאנו עושים,

אם האלה שמסביבנו שוגים בבחירות שלהם, זה לא נותן לנו הכשר לשגות יחד איתם.

אנסה להביא לך דוגמא:

במלחמת ששת-הימים יצחק רבין היה הרמטכ"ל,

והאחריות להכין את צה"ל למלחמה הייתה מוטלת עליו ורק עליו.

אבל מה לעשות שהוא בן-אדם חלש ולא היה מסוגל לקחת את האחריות.

אז עזר ויצמן 'הגדיל ראש' לקח את האחריות על עצמו,

ואת התוצאות אנו יודעים עד היום.

אם עזר ויצמן לא היה 'מגדיל ראש', ובעקבות זאת היינו נכשלים,

אז בוועדת החקירה היו מאשימים אותו בבחירה של 'להקטין ראש'.

אותו הדבר גם כאן, האחריות הראשונית היא על האשה הנשואה.

אבל אם היא לא יודעת לקחת את האחריות,

על החברה הרווקה לבחור את הבחירה הנכונה ו'להגדיל ראש'.

הרווקה יכולה לבחור לעשות את זה.

אבל זה ממש לא התפקיד שלה.

אם הנשואה לא יודעת לעשות את זה, בהחלט יש פה בעיה.

וכמו שכבר אמרתי- יהיה מאוד קשה לרווקה לעשות את זה אם הנשואה לא תשתף אותה והיא תדע שאכן יש פה בעיתיות בזה שהיא באה.

ואם הנשוןאה משתפת אותה- אז היא כבר מודעת למצבה

ברור שזה יהיה מאוד נחמד מצד הרווקה לשאול מה חושבת הנשואה. אבל זו לא האחריות שלה

(והניק וחצי ששכתבו ככה חרו לי מאוד. וחרתה לי חוסר ההגבה אליהם ולכן הגבתי כפי שהגבתי)

השאלה היא, אם אנחנו בוחרים בטוב..

אם הרווקה לא מודעת שיש זמנים שהזוג צריך מרחב כדי להיבנות, אז אין מה לעשות..

אבל עכשיו שהיא מודעת לזה, אז היא צריכה לבחור את הבחירה הנכונה.

באופן כללי את משתמשת במונח 'אחריות' בצורה ממש לא נכונה!

לכולנו יש אחריות למעשים שלנו, ואם ממעשה מסויים שלנו נגרם משהו לא טוב - אז גם לנו יש אחריות בעניין!

אני משער שתסכימי איתי שהאמא אחראית לילדים שלה..

אז זה אומר שהאבא לא אחראי להם?? שהמדינה לא אחראית לשלומם??

וכן להיפך וכו'.

בקיצור, האחריות לא מתחלקת באופן שאותו את מנסה להציג, ואת משתמשת במונח באופן שגוי!

בגמרא (מכות דף יא.) מסופר על ר' יהושע בן לוי, שאליהו הנביא היה מבקר אצלו באופן תדיר,

וכשנטרף אדם ע"י אריה במרחק של כ-12 ק"מ ממנו, אליהו לא בא אליו במשך 3 ימים.

וזאת למה? כי הוא היה אחראי על זה שברדיוס של כמה ק"מ מסביבו לא יקרה דברים כאלה לאנשים.

אז אמנם לנו (מרוב קטנותנו) אין אחריות לדברים שאנחנו לא רואים או לא יודעים.

אבל ודאי שלדברים שאנחנו כן רואים ויודעים - יש לנו אחריות לגביהם!

ואחריותנו לא לשתף פעולה עם שגיאות של אחרים, וזה ממש לא משנה אם האחריות מוטלת עליהם או לא!

אמנם אני לא מסכים עם הדרך והאופן שהיא כתבה,

אבל לא נראה לי שהיא התכוונה שצריך לזרוק את החברות.

אלא רק שלגבי הזוגיות תתנו להם את המרחב שלהם.

א. כי אנחנו (כולל אותי) אין לנו עדיין את הנסיון של זה.

ב. כי מדובר על מרחב אישי ופרטי שלהם כזוג,

    ועדיף שזרים לא יכנסו למרחב הזה (ואני מוסיף שזרים זה גם נשואים ואפילו קרובי משפחה).

תתפלאי, אבל יש לא מעט שלא נותנים, לפעמים זה מתוך המשפחה ולפעמים אלו חברות וחברים.

ח"ו לנתק קשר עם חברות נשואות, ואשרייך שאת משקיעה.

אני לא מדבר ספציפית עלייך, אבל הקשר עם החברות לאחר החתונה מתבטא קצת באופן אחר מלפני.

וצריך להיזהר לא לחדור למרחב הזוגי, ובתור רווקים לפעמים אנחנו כנראה לא מזהים אפילו שחדרנו ללא כוונה.

ולכן צריך להיזהר יותר.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

הפותחת (לפי הבנתי) חברה טובה של האישה הנשואה. כלומר (אני מניחה) כבודה של הפותחת חשוב בעיני החברה הנשואה. לכן המקרה שונה, ועל זה הדיון. לפי דעתי במקרים ומדובר בחברה טובה/ בת דודה/ קרובת משפחה, מן הראוי שהבעל יגיד שלום. 

ברור שבמקרה שלך הסיפור שונה, וזה לא נשמע לי כל כך מוזר שבעלך לא אמר שלום למדריכות. 

אם יש הסכמה (גם אם לא מוצהרת) בינך לבין חברותייך- שבעלך לא אמור לשוחח איתן אפילו לא מילה (שלום), וזה נובע מתוך כבוד. מעולה. 

אני חושבת שהבעיה מתחילה כאשר אנשים נפגעים (מדברים שסביר להיפגע). ואז צריך לחשב מסלול מחדש, ולראות האם הצדקנות הזו לא באה על חשבון דרך ארץ בסיסית. 

אבל התגובה ש"וואו צדיק, צודק וכו'.." מוזרה בעיניי מאוד.

דווקא זה מראה משהו פחות חיובי עליו..

אם כשבאה אלי חברה שאני מכירה הוא מתחבא בחדר ולא מדבר, מה אני אמורה לחשוב כשהוא לא בבית ו"לא מושגח"?

אני דווקא רואה משהו מאוד יפה בלהיות בסלון, לראות את החברות של אישתך, להכיר ככה יותר טוב את אישתך, את הסביבה שלה מחוץ לבית..

לא יודעת מי, אבל הייתה כאן תגובה ש"כל הכבוד לו שהוא מתחשב באישתו!". למה אישה אמורה לקנא בבעלה? היא לא סומכת עליו? אז צריך לטפל בזה.

ומהצד של החברה, יש בזה משהו מתסכל!

לא, אני לא נעלבת בכלל כשלא מסתכלים עלי ולא אומרים לי שלום. אבל חברה טובה, שהייתי חלק גדול מהחיים שלה, התחתנה וזהו? אם אני לא מכירה את בעלה חלק גדול מאוד מהחיים שלה אין לי מושג עליו. אל תגידו לי את לא אמורה להיות חלק, לא התכוונתי ככה, אלא לדעת מי הבעל של חברה שלך זה בסיסי בשביל החברות. זה כל העולם שלה כרגע. ולהיות בחוץ זה מרחיק נקודה.

אתה מפרש את הדברים לא נכון.

ואין ספק שבעל בע"ה מכיר את אישתו יותר טוב מכל אחד אחר, זה לא סותר. החלום  שלי הוא שבעלי יבוא איתי ללימודים ויחווה את מה שאני חווה, כי אין את העולם שבתוך הבית והעולם שבחוץ, זה ביחד, אז יש לי משמעות מאוד גדולה להיכרות עם העולם מחוץ לבית.

אולי גם את תבואי לשבת לידו כשהוא לומד בחברותא בישיבה?

לא את ה-כ-ל עושים וחווים ביחד, א. יש לו גם את החיים שלו. ב. צריך גם לתת מרחב לנשימה אחד לשני.

אבל יקח לו הרבה יותר משבועיים בכדי להכי את אישתו ברמה טובה.

וכן, חברות הן פן חשוב מאוד בחיים, שאומר על האדם המון.

לא מעונינת שבעלי ישחנ''ש עם חברות שלי, זה גם לא נכון הלכתית.

אבל שידע מי הן? שיאמר שלום?

זה בסיסי.

אני גם רואה את הקו איפשהו באמצע, כשהוא זז לפה ולשם לפי הצורך והתחושה.

בעזהי"ת

לסיכום, זה נראה שיש כאן את:

הנשואים והנשואות ואת פינגו0 הרווק

נגד

הרווקות וצמח בר הנשואה

מעניין..

אחד השרשורים הארוכים שראיתי..אכן נושא טעון..

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אבל הקשר שלהם בנוי אחרת.

לכן קשה להרבה זוגות לבנות את הקשר הזוגי בהתחלה,

כי כל אחד מהם רגיל לקשר מאד מסויים, וכל אחד מנסה למשוך את הקשר לכיוון שלו.

אני ממליצה לבוא אל הנישואין בראש מאד פתוח לשינויים,

ולא לנסות לכפות על הצד השני את הדרך שהיינו רגילים עד כה.

וזה למעשה הסיבה העיקרית שצריך בהתחלה לתת לזוג מרחב גדול לבנות את עצמו.

כשאני מנתחת בפרספקטיבה את מה שגרם לי אז בהתחלה לרצות את חברתן של הרווקות,

זה היה מעין בריחה אל הדבר המוכר שאני כבר רגילה אליו.

היום, אני מבינה שזה הקשה עלינו קצת לבנות את הזוגיות בהתחלה,

כי כשעשיתי מעין השוואות בין בעלי לבין חברותיי, כזה חשבתי איך איתן הכל זורם לי, ואיתו קצת יותר קשה.

זה לא אשמת החברות הרווקות, אלא אשמת כולנו, שלא הבנו מה זה באמת זוגיות.

ב"ה שבעלי המדהים הבין זאת יחסית מהר, וב"ה מהר מאד הצלחנו לעלות על דרך המלך.

כיום, שהזוגיות שלנו יציבה מאד, והקשר שלי איתו הוא למעשה הרגיל והמוכר,

אז מצד אחד סגנון החברות עם החברות של העבר כבר פחות חסר לי,

ומצד שני ההגעה שלהן לביתי הרבה פחות מפריעה.

וכמו שפינגו0 כתב לעיל, זה לא שאני מנתקת קשר מהחברות,

פשוט מדובר על פרק אחר בחיים שבו הקשר עם החברות בא לידי ביטוי בצורה שונה.

אני מזמינה מידי פעם חברות לביתי, אבל זה עדיין שונה.

לגמרי!

אני נשואה כבר כמה שנים.

ומעולם לא ראיתי ברווקים ורווקות כמשהו שפוגע בשלום בית שלנו.

ההיפך לחלוטין-

מאז ומעולם (כולל שניה אחרי החתונה) ביתנו היה פתוח לרווחה לכולם.

גם אם לא תמיד יש עוגיות- תמיד יש חיוך ויחס נעים ואוזן קשבת.

זה שאני חלק מזוג לא הופך אותי ללא צריכה עוד קשרי חברות בחיים.

וזה שאני כבר מצאתי את החצי שלי- לא אומר שעכשיו אפשר לזנוח את אותה חברה שהחיתה איתי בשעותיי הקשות.

תמיד אירחנו.

גם היום.

בחול ובשבתות.

לבד או כמה ביחד.

שאלתם מה זה בית של תורה?

זה גם בית של חסד.

של הכנסת אורחים.

של ראית האחר.

של אכפתיות.

של חברות וידידות, כן, גם על חשבון הזמן הזוגי.

ואני רואה בעיניים, איך דווקא המקום הזה נותן לנו כ"כ הרבה- לכל הבית.

אני זכיתי לגדול בבית מכניס אורחים.

זכיתי שתמיד היו אצלנו אורחים מכל הסוגים.

החל מסבתא שלי שגרה איתנו 18 שנה (כן, למרות שלפי ההגיון פה- היה אסור לאמא שלי להסכים, כי זה הכי פגיעה בשלום בית להכניס את החמות הביתה..)

ועד אנשים נזקקים, שבאת לא תמיד היה נעים ונוח לארח.

וכמובן- המון חברים ואורחים שקיבלנו מהם המון. שב"ה שזכינו לארח אותם.

ומכל המכלול הזה- רק זכינו. רק קיבלנו בסופו של דבר. 

גדלנו כולנו לאנשים של חסד ושל נתינה.

והלוואי שגם הילדים שלי יזכו לזה- שתמיד יגדלו בבית עם אורחים ועם חסד.

שתמיד יראו איזה כיף זה שיש המון אנשים, ויש חברים, והמולה, וכמה בית כזה מואר וכיפי.

אני אוהבת לארח.

וגם אם לפעמים אנחנו לוקחים לנו שבת של שקט ולבד-

רוב השבתות שלנו ב"ה מלאות אורחים, שמחה וחברות.

אני רואה בית של אורחים כבית של חסד.

של נתינה.

כי לפעמים אירוח זה לחלוטין בשבילי. ואני צריכה את החברות שלי- ולא משנה מה מצבן המשפחתי.

אבל לפעמים זה לא.

וכמו שזה נראה בשרשור-

אז כשאני נשואה ואני זו שצריכה את החברה- אז מותר לי לארח.

אבל כשהיא זו שצריכה אותי ולא נוח לי, או שזה לא נוח לבעל- אז אסור.

אני מזמינה חברות ומזמינה אורחים- כי זה כיף לי.

כי אני בנ"א חברותי שאוהב אנשים.

אבל לפעמים זה גם אחרת- שחברה מבקשת לבוא, ולא תמיד זה נוח או כיף לחלוטין.

ואז אני עדיין מזמינה בשמחה- כי ברור לי שזה חלק מהמכלול.

כי ככה זה חברות- זה לא רק כשבא לי או כשנוח לי.

(כמובן שיש לי גבולות אדומים, אבל הם לא הנוחות שלי.

הם כשבאמת אין לי יכולת נפשית להכיל אדם אחר או כשיש לנו צורך חשוב בזמן זוגי-לבד דווקא..)

לי זה נשמע מדכא לא להזמין חברות הביתה, כדי סתם לדבר על קפה ועוגה.

במסגרת אירועים קשה לדבר ובאמת להיפגש...

אני לא חושבת שיש פה כלל של מה צריך לעשות. זה תלוי בסוגים של אנשים.  

אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.

(יש כאן כמה אנשים שחושבים משום מה שלהתחתן זה לאכול חיטה משוגעת...)

אם יבואו אורחים אז בודאי יקבל אותם יפה.

הייתי השבוע אצל חברה טובה נשואה. כל פעם שאני באה אליה (ויצא כבר כמה פעמים.. )

הבעל שלה אומר לי שלום יבש ולא חם בכלל.

לא מפריע לי כמו שאני חושבת שזה לא כ"כ נכון. וכו'...

כלומר- גם אם היה אומר שלום יבש זה היה נושא לדיון כי אם לא מבינים צניעות בין אישית  

לא יבינו אותה בכלל.

למה הבעל צריך לומר שלום לכל חברה שמגיעה?

למה האשה צריכה לבא בדברים עם חברים של בעלה?

בבית של זוגות צעירים צריך לשים שלט "סכנה, כאן בונים".

כאן בונים בית של תורה של קדושה.

עם הזמן, ובפרט כשיהיו ילדים אז זה מעט יתמתן.

אבל אני חושבת שצריך להעריך את זה.

כשהבית בנוי כבר, אז הוא אכן לא אתר בניה.

בתחילת הנישואים, זה הזמן שבו בונים את הבית.

רק לאחר תקופה (שמשתנה בין זוג לזוג), הבית נחשב כבר בנוי.

אם את רוצה את המילה 'זהירות' - יהי כן!

סביר.

הוא בחור צעיר, נשואים מעט זמן.

את בכלל לא יכולה להבין את ה"ראש" שלו - ולכן לא שייך שתגידי שזה "לא כ"כ נכון ושיגיד שלום יפה ולא יהיה מעורב ממש-ממש..".

אם יבואו בחורים - זה אחרת. שוב, מאותה סיבה. אשה זה לא איש...  אבל גם, יש להניח שבתור קרובה בגיל - היא לא תתערב יותר מידי.

מוטב כך - מאשר ההיפך. זה גם תלוי באופי של האנשים וההווי שלהם.

שימי לב את חושבת מה הבעיה שיגיד לי רק שלום,

אבל אפילו מבחינה *מעשית* זה יכול להיות לא ישים. למה?

כי תארי לך שהוא יגיד לך שלום ואת תעני לו "שלום מה נשמע"?  ואז מה הוא יעשה???? זה יהיה עוד יותר לא נעים מבחינתו לקטוע באמצע.

מה שאני מנסה להגיד זה שאפילו הדיון לגבי "שלום וזהו" הוא תאורטי. כי מבחינתו איך הוא יכול להבטיח שלא תמשיכי להיות ידידותית ומתעניינת?

אולי את לא, אב יתכן שבנות אחרות היו ממשיכות ומתעניינות "איך הדירה? אתם מרוצים? איזה אזור יפה"... וכו וכו לא חסר... את מבינה? נגיד למשל שחברתך בדיוק היתה הולכת למטבח להכין קפה ואז החהרה שלה הייתה מפנה את השאלות לבעל... זה נשמע לי גם סיטואציה שיכולה להתרחש.. ויתכן שהוא רוצה למנוע את כל זה..

את מבינה? אולי הוא רוצה לשמור שלאה תפגעי ודואג לחסום את זה כבר מההתחלה, תחשבי על זה...

דבר נוסף- ביחס לאלה שאמרו שזו אחריות האישה הנשואה. נכון. אבל לא תמיד הן יודעות ומודעות. לפעמים התפקיד שלנו לעזור להן. אתן דוגמא- פעם הגיעה אליי חברה ודיברה איתי ואז התברר שבעלה מחכה למטה, והיא נסחפה כי היה לה כיף.. כשהבנתי את זה אמרתי לה מיד תלכי, זה לא הזמן עכשיו לשיחה שלנו. את מבינה? ואחכ הבנתי כמה זה היה נחוץ. אני עזרתי לה.

לדעתי בשורה התחתונה תנסי להבין אם הוא סובל כשאת נמצאת או לא. כלומר האם הוא נצל את הזמן למשהו אחר ולא אכפת לו. או שהוא יושב ומחכה וזה מציק לו ולא נוח. אם הוא סובל- לא ללכת לשם אם הוא נמצא. זו דעתי. תחשבבי..יכול להיות שזה בית קטן ואפילו לא נעים לו לצאת לשירותים שאת שם... תביני אותו...

בהצלחה..

אני חושבת שקודם כול צריך להפריד בין הקושי שמייצרות הנסיבות לבין קושי שנובע מהקשר עצמו.

חודשיים שבהם נפגשים פעם בשבועיים הם לא חודשיים של היכרות כמו בקשר שבו נפגשים פעמיים בשבוע.

קשר בתנאים מורכבים מצריך יצירתיות וגמישות משני הצדדים. אפשר לייצר חוויות משותפות גם מרחוק, בשיחות וידאו, משחקים משותפים, ואולי גם למצוא הזדמנויות לנסוע אליו ולהיפגש מעבר ליציאות הרגילות.

חשוב גם לשים לב שההתקדמות הרגשית ( וגם הטכנית) לא נשענת בעיקר על שיחות טלפון, כי קרבה שנוצרת משיחות ארוכות לא תמיד משקפת את עומק ההיכרות במציאות.

וכשכבר נפגשים, צריך להבין את המגבלות של שני הצדדים. הוא מגיע מותש פיזית ונפשית מהצבא, אבל גם עבורה ההמתנה וההתמודדות עם המרחק אינן פשוטות. כדאי להתאים את הציפיות מהמפגשים למציאות הזו.

לא כל מחשבה, חשש או התלבטות צריכים להפוך לשיחה זוגית. בשביל זה כדאי שיהיו אנשים נוספים שאפשר להתייעץ איתם, שאפשר לעבד איתם מחשבות בלי להעמיס הכול על הצד השני.

ובעיקר, לא כל שיחה צריכה להיות עמוקה ולא כל דייט צריך להסתיים במסקנות. צריך להשאיר מקום גם לצחוק, ליהנות ופשוט להיות יחד. בטח באינטנסיביות כזו של קשר.

ביטחון בקשר לא מחייב ודאות לגבי סופו וגם לא ממש אפשר להיות מושקעים כל כולך בקשר אם סדר הפעולות מתהפך. הוא יכול להיבנות גם מתוך התחושה שיש מספיק טוב כדי לרצות להמשיך להכיר. לא צריך לצפות שהקשר יהיה כולו שמחה ונטול ספקות, אבל כן חשוב שהספקות לא יתפסו את רוב המקום. כי אם כל הזמן עסוקים בלברר האם טוב לנו יחד, לא משאירים מספיק מקום לחוויות שיאפשרו לנו באמת לדעת את זה. חלק משמעותי מהבירור הוא לא רק לדבר על הקשר, אלא גם לחוות אותו.

בהצלחה לזוג ושיחזור לשלום בעזרת ד'.

אעביר להם.

אשמח לעוד תגובות...

עם מישהו או מישהי שמתעסקים בל'קראת זוגיות',

לא כל כך יודעת איך זה נקרא היום,

אבל זוכרת שיש הדרכה לקראת, לייעוץ והכוונה וכל זה.

תודה 🩷

צאו להליכה

לכו לעשות קניות

לכי איתו לקנות טלפון/מחשב

לך איתה לקנות משהו שהיא אוהבת

לכו ביחד אפילו לתחנת דלק וניפוח צמיגים.

לא יושבים על ספסל ומדברים.

אבל הפוך. זה מה שגורם לקשר להיות לא מספיק נקי ונעים.

כי הם מדברים על דברים מעיקים גם, כמו התלבטויות בקשר וכזה,

וזה לא במקום של דייטים רישמיים ולכל אין את ההכנה למפגש בינהם כמו לדייט ואין את הניסיון לדבר בצורה ספציפית שץעשה אוירה נעימה וכזה.

וזה טבעי, כי באמת השלב הוא שהקשר כבר לא דייטים רישמי, ולכן השאלה היא איך שם שומרים על הקשר מרגש ונעים ולא מייצר מועקה.

קלילות זה אופי.

אני זוכרת מדוייט שכל דייט איתו היה נורא כבד, עמוק וכבד, התחרפנו בכל נושא, חזרתי עם מועקה למרות שעל פניו הכל התאים.

משהו בחיבור של שנינו (גם לי יש צד כבד) יצר תסבוכת מכל דבר קטן.

אם אחרים צדדים אחרים שלי גם יוצאים.

החיים לא כאלה כבדים בטח לא בגיל הזה.

אם כל דייט יוצר מועקה, אולי כדאי להעלות את השאלה האם זה מתאים ברגש ולא על הדף.

ועוד עצה

אולי שלא ידברו על התלבטויות בקשר ופשוט ינכחו בקשר?

לסכם שלא מדברים על זה מספר דייטים ושכל אחד ימצא מישהו אחר לפרוק לו על ההתלבטות בזמן הזה.

הם גם מאד יודעים להנות יחד.

כשהם כן מצליחים לעבור את המוזיקה הם ממש נהנים יחד.

רק שכל הקשר בשיחות למשך שבועיים מייצר שמעלים נושאים כבדים לשיחה, וגם שעיפים מותשים נפשית ופיזית כשהן נפגשים כבר.

והם באמת מבינים שהחיים לא אמורים להיות כבדים,

רק לא מבינים איך לשנות את זה.

לא לשתף אחד את השני בלבטים מחשבות?

לשים לב על מה מדברים? זה לא מייצר קשר פלסטיקי?

גם ההבנה שהתלבטות על הקשר עדיף לספר למורה/מתווכת/ חברה ולא לבן זוג, נותנת תחושה קצת של קשר לא מספיק פתוח וכנה. לא?

וממש תודה על התגובה 🩷

לא נראה לי שנכון להעלות כל התלבטות כל הזמן.

זאת תקופה של רכבת הרים והרבה רגשות וחששות

אם נשתף כל רגש חולף זה יכול ליצור בלבול וחוסר ביטחון אחד אצל השניה.

אולי לסכם זמן של כמה דייטים להנאה בלי חפירה על הנושא.

זה לא אומר להסתיר, זה אומר לשתף מאוחר יותר כשהדעה מגובשת.

בזוגיות אחרי חתונה זה שונה, יש כבר ביטחון בקשר ושיתופים של רגשות לא מערערים את הביטחון.

אעביר להם.

ממש שמחה על כל תגובה פה.

כי אני מרגישה שממש אין לי מושג בנושא כי לא הייתי שם,

ואין להם יותר מידי עם מי להתייעץ מעבר אלי.

לפעמים גברים חושבים שכנות מחייבת לשתף בכל ספק והתלבטות, אבל חשוב להבחין בין פתיחות בריאה לשיתוף יתר.

התלבטויות הן חלק טבעי מהיכרות, אך לא כל ספק צריך להעלות מול הבחורה. לפעמים נכון לקחת זמן עם עצמך להבין מה מפריע ולהתייעץ עם אדם שאתה מעריך.

היה גבר שמאוד הערכתי שידע לומר לי ,אני צריך קצת זמן עם עצמי, וחזר אליי אחרי שעיבד את הדברים. בעיניי זו בגרות ואחריות רגשית.

לעומת זאת גבר אחר שגם היה כמה אבל אובר שיתוף חוזר של :רוצה, לא רוצה, מתלבט" עלול לערער את תחושת הביטחון של הבחורה בקשר!

המסר הוא לא להסתיר רגשות או להימנע מכנות. להפך, כנות היא בסיס לקשר בריא. אבל יש הבדל בין לשתף את הצד השני באמת שלך, לבין להפוך אותו לשותף לכל סערה פנימית שעוברת עליך... ולזרוק את זה עליו.

בעיניי, גבריות בוגרת היא לדעת להיות כן ופגיע, ובו בזמן לגלות אחריות רגשית ושיקול דעת לגבי מה משתפים, מתי ואיך.

לא מעט קשרים עלולים להסתיים דווקא בגלל התנהלות כזו, ולא בהכרח בגלל חוסר התאמה. שימו לב לזה.

תאמת שאצלם זה דווקא הבחורה שיותר מעלה הכל מאשר הבחור.

הוא מדבר איתי ומעלה הרבה מולי ומשתדל מולה פחות. אבל היא כל התלבטות מעלה בפניו.

אעביר להם את דעתך.

תודה!

זה הגיוני

אישה מטבעה יותר משתפת .. הדעה שלה גמישה יותר .

בסוף, תחושת ביטחון היא דבר בסיסי בקשר.

ולא צריך להרגיש באופן כרוני התשה

אין עניין לייצר שמחה בכוח כשהיא לא קיימת גם אם בהתחלה היה מאוד טוב.

אם כשהם נפגשים אין תחושת הקלה ורוגע, זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת.

ואם יש אפשרות לקחת קצת הפסקה מהמילואים לטובת הדייטים, אני חושבת שזה יכול לעשות טוב ולאפשר לבחון את הקשר בצורה רגועה יותר.

מסיים עוד חצי שנה.

הם מאד יודעים לשמוח ולבנות יחד,

רק שהרבה פעמים זה לוקח להם זמן כי קודם יש מועקות ורק אחרי זה נרגעים ושמחים.

מרגיש לי קצת שהיא מחפשת אצלו ביטחון מעבר לרגיל, משהו שעובר כבר לתלות קצת אולי.

איפה הגבול?

אני חושבת שחשוב לא למהר לפרש את הצורך שלה בביטחון כתלות. לקבל תחושת ביטחון מהבחור שאיתו היא בונה קשר זה צורך בסיסי וטבעי(:

לפעמים אנשים חושבים שנשים מחפשות בעיקר ביטחון חומרי אבל בעיניי, מה שאישה באמת מחפשת הוא קודם כל יחס יציבות אכפתיות ותחושה שיש לה על מי להישען.

במקום לשאול אם היא זקוקה ליותר מדי ביטחון, הייתי שואלת מה עוד לא ניסינו לעשות כדי שהיא כן תרגיש בטוחה בקשר?

אולי לדבר איתה יותר, ובעיקר להקשיב לה באמת. לא רק הקשבה פסיבית, אלא הקשבה פעילה, מתוך רצון להבין את עולמה הפנימי.

אפשר לשאול מאה שאלות שלא נוגעות בנקודה, ואפשר לשאול שאלה אחת מדויקת שפותחת את הלב.

והשאלה החשובה בעיניי היא: מה פותח לה את הלב? 🩵

זה באמת מאד מורכב.

כי יש כביכול חורים בדרך של בנית הקשר. ושיחת טלפון לא יכולות להחליף נוכחות אנושית.

מה שהייתי מציעה זה לדבר על זה- כלומר על מה שאת שואלת אותנו, שישטחו אחד בפני השני את עצם המורכבות הזו. שיחה כזו כנה, של לפגוש את האמת של המציאות יכולה דוקא לייצר העמקה בקשר וקירבה. וגם אם לא - זאת האמת ומאמינה שכדאי לפגוש אותה. ביחד.זה חשוב.

ועוד משהו לא כדאי לתת לזה כותרת של מועקה, אלא זו התמודדות מאתגרת, כי באמת גם המציאות של המילואים והמלחמה הקיומית היא מאתגרת בלי קשר, ואין דרך יותר יפה להציג את זה. זה אמיתי.

שיקבלו את השמחה כל אחד לחוד ושניהם ביחד- מכך שהם עושים את התנועה הנכונה, פוגשים מבררים משוחחים, מסכימים להרגיש לחשוב לתקשר את כל מה שעובר... בלי הלקאה עצמית. אדרבה הם הם הגיבורים שמתמודדים ושואפים לבניית בית בתוך כל הכאוס. ועוד דבר- אולי אחרי שיחה כזו ילכו שניהם לכותל להתפלל על זה... שיכניסו את רבונו של עולם איתם... שיעלו את הכאב לתפילה ... וההליכה הזו ביחד לשם ההתכווננות הזו היא תנועה נכונה במאמצים..

אני מקווה שכל אלו יכולים להרפות את המתיחות ולהוסיף נינוחות. העיקר לא להיאבק עם המצב. אלא לפגוש אותו בענווה ולהתמודד. בשכל ישר ברגש ישר בישרות.

הייתי מציעה אולי שילכו כזוג לשוחח עם רב מסוים או דמות רוחנית שתחבר אותם לאמונה ולרצון השם בנקודה הזו, לגודל, שתתן מאור פנים, הארה של תורה , שתתן כוחות להמשיך ולבחון את הקשר.. בנחת...ותסייע ב"ה לנקות מהמרחב את מה ש"מיותר"..

מקווה שהובנתי

בהצלחה

יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?

אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?

קודם כל, זה כואב, שורף וכו'... כל התארים הקשים שיש.

אחרי שמספיק כאבנו והרגשנו,

אפשר לחשוב מחשבות בונות על גב הקושי הגדול.

(מתי יודעים שמספיק, מחכים קצת זמן)

בסוף בסוף בסוף...

כשאדם אוכל ת'לב, מה שמפריע לו זה לא רק העבר

אלא בעיקר העתיד.

למה?

כי זה שעשיתי טעות, זה לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות.

האמונה בעתיד טוב יותר היא הנקודה שדרושה לחיזוק בעיקר בדברים כאלה.

הציפייה להזדמנויות חדשות היא קשה, אבל היא בידינו.

חיבוק גדולה ובהצלחה רבה!

תזכור שלפעמים התחושות האלה הן אמיתיות, לפעמים הן חכמה בדיעבד.

אחרי שנרגעים כדאי בצורה שכלית להבין מה בשכל ומה ברגש

ואם צריך וזה נכון לכל הגורמים יש הזדמנות שניה.

סיפורים כאלו לדעתי בעיקר מחלישים. על רוב מקרים שבהם הסגולות לא עובדות, לא כותבים סיפורים מרגשים, ואז אנשים תולים תקוות ונופלים לייאוש יותר חזק.

גם לא אהבתי את המסגור שאסור שהבת הצעירה תתחתן לפני הגדולות. כידוע, במקורות מי שהקפיד על זה במיוחד היה לבן הארמי. לא בדיוק דמות להערצה. מקרים של נישואי אח צעיר לפני הבכור הם מורכבים וצריכים להתנהל ברגישות, אבל אין עניין שהצעיר יסבול רק כי האח הגדול עוד לא מצא.

(ומסכן הבא בסיפור הזה, שכיאה לציבור החרדי, צריך לממן 4 חתונות במחירי עתק כולל דירה ומחייה לשנה לכל בת. היה עדיף לבקש מהחתן המהולל להתפלל ברווחים גדולים יותר כדי שהאבא יוכל לחסוך...)

במיוחד שאצל כל אחד יש קושי אחר.

כל הסגולות הן גורנישט, נאדה, כלום ושום דבר. כל סיפורי המופתים מתבססים על חומר פלצבו שבמקרה עזר, פעם אחת מתוך טריליון, ואז הכריזו עליו כעל תרופת פלא. להבדיל, גם לנוצרים ולמוסלמים יש סגולות, קמעות, קברי צדיקים ושאר האמצעים למשוך לקב"ה בזקן שאין לו.

אך נימת הזלזול שלך בעניינים שרבים מחכמי ישראל ייחסו להם משמעות גם אם שולית, מקוממת ויש בה טעם לפגם. חוץ מזה, אתה בהחלט מוזמן להחזיק בעמדתך, אך דע לך שאין כמעט דרך לחקור בכלים אמפיריים את אמיתות הצלחת סגולות ואמיתות מופתים, וכנראה שגם לו היתה כזו, רובן לא מעולם לא נחקרו וכנראה שלעולם לא ייחקרו.

אתה יכול לטעון שאין שום סיבה להאמין שדברים כאלה עובדים, אך קביעה נחרצת שהכל שקר ושטויות היא לא מדעית, לא רצינית, ולדעת רבים וחכמים - גם לא נכונה.

וזה הולך ככה:

אם גדולי ישראל הם כאלה גדולים, ובעלי המופתים מחוללים ניסים בסיטונות, והסגולות עובדות, אז איך זה שבעיתות משבר עם ישראל אוכל אותה? איך זה שאותם ה"גדוילים" על עצותיהם וסגולותיהם לא היו מסוגלים להתמודד לא עם תנועת ההשכלה, לא עם עזיבת הדת, לא עם המשטר הסובייטי ולא, להבדיל, עם "גזירת הגיוס"? איפה אסטרטגיות מבריקות (חוץ מהפגנות חד-גוניות ועצרות משמימות), איפה פולסא דנורא, איפה פיטום הקטורת שפועל את פעולתו, מה עם קמעות, לחשים וקברי צדיקים? מה יש לרבי נחמן לומר על המלחמה באוקראינה (כשבוע לפני הפלישה אורגן אירוע רב-משתתפים על הציון שלו באומן)? האם רבי מגור ביטל את הקורונה כפי שהאדמו"ר מוויז'ניץ ביקש ממנו?

אם מישהו טוען שהוא ברווז, אך בשעת השי"ן מתברר שהוא לא יודע לשחות כמו ברווז ולגעגע כמוהו, ברווזיותו מוטלת בספק רב.

אני מראש מתנצל על התקיפוּת, אני לא אוהב להתבטא כפי שאתבטא כאן, אך הזלזול שלך בחכמי ישראל חייב לקבל תגובה הולמת, אל נא תעלב:

טענתך משולה לטענה שחץ וקשת הוא כלי נשק דמיוני שלא עובד, מכח העובדה שהתברר שמישהו ירה חץ פעם לכיוון מטרה ולא היה פיצוץ בקנה מידה של נשק גרעיני. וכמו כן, התברר שפעם מישהו ירה והחטיא.

אפילו המופתים הכי עוצמתיים, כמו ירידות האש של אליהו הנביא - לא היתה לגביהן וודאות ברמה שאפילו צדיק כמותו היה יכול לסמוך עליהן, ולכן אליהו נס על נפשו מפני איזבל.

"וַיַּעֲנֶ֣ה אֵלִיָּ֗הוּ וַיְדַבֵּר֮ אֶל־שַׂ֣ר הַחֲמִשִּׁים֒ וְאִם־אִ֤ישׁ אֱלֹהִים֙ אָ֔נִי תֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וְתֹאכַ֥ל אֹתְךָ֖ וְאֶת־חֲמִשֶּׁ֑יךָ וַתֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל אֹת֖וֹ וְאֶת־חֲמִשָּֽׁיו"׃ - מלכים ב, פרק א

"וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֙בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל־אֵלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יֽוֹסִפ֔וּן כִּֽי־כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ וַיַּ֗רְא וַיָּ֙קׇם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־נַפְשׁ֔וֹ" - מלכים א, פרק יט.

כמובן שאין בכלל מה להשוות בין נסי הנביאים לסגולות של אדמו"רים, אך קל וחומר בריבוע - יש כאן.

גם הדוגלים בסגולות מבינים שאין הבטחה שהן תעבודנה, וגם כשעובדות - השפעתן מוגבלת ומצומצמת מאד. אבל למה לנו לדבר על סגולות, הרי ברור (לי לפחות) שתפילות יש להן פעולה חזקה הרבה יותר מאשר סגולות, וגם התפילות הכי עמוקות ונשגבות אין לגביהן שום וודאות שתישאנה פירות כפי שהמתפלל קיווה.

בקיצור, ה"הוכחה האמפירית שלך על דרך השלילה" לא פחות ממגוחכת, לא הוכחה ולא אמפירית, אך שלילה של הנחת מוצא שיש לך הבנה כלשהי בנדון - בהחלט יש כאן.

יאללה, שאדמו"רים והבאבות יגזרו על שופטי בג"ץ להפסיק את המרדף אחרי החרדים. כל כך פשוט, לא?

היא הנותנת: בתנ"ך הניסים היו גלויים, עוצמתיים, ובמשורה, ואילו בחומש הסגולה היחידה היא נחש הנחושת. החל מתקופת הגמרא התחיל מעין פס ייצור של ניסים וסגולות.

לחשוב שצדיק גוזר והקב"ה מקיים זה איזהו חוק פיזיקלי, שפשוט עובד כך, זו הבנה שגויה מאד שהופכת את יחס העובד והנעבד ביהדות למעין עבודה זרה. ה' ירחם. לא לזאת היתה כוונת חז"ל.

תיארת מקרים שבהם אדם עשה מעשה (סגולות עם מקור מאוחר מאוד-אם בכלל יש לזה מקור- לא מצוות של ממש) ומיד מה שהוא רצה קורה בדיוק ברגע הנכון, מקסימום עם טיפה שינוי. ממש כספומט ברור שלוחצים על כפתור, ומיד הקב"ה עובד אצלך ונותן לך תוצאה ברורה.

מעבר לכך שזה ממש לא מציאותי, זה גם לא נכון מבחינה רעיונית.

וגם כן חולקת על כך שזוגיות זו איזו סגולה רוחנית שנופלת על מי שצדיק, ולא קשר אנושי שדורש עבודה והשתדלות מעשית, שיש לו ערך רוחני בשמיים. יש המון אנשים לא צדיקים בלי מידות ובלי כלום שנשואים. זה הכל שאלה האם מצאת מישהו שמוכן לקחת אותך ואתה מוכן לקחת אותו. כמובן שמידות טובות וכו מעלות את הסיכוי ומשפרות את איכות הקשר. אבל בתכלס, שני טיפוסים בעייתים בכל הבחינות, כל הם מחליטים שמתאים להם ביחד, יכולים לקיים חיי נשואים ארוכים יציבים. אין לזה קשר לסגולות.

אני לא מבין איך הסקת את שהסקת מתוך דבריי, אך נניח לכך.

כאמור, אני רחוק מלחבב סגולות, וחושב שגם לקיים מצוות של ממש מתוך גישה של 'כספומט' כפי שתיארת, זה בעייתי מאד, וסגולות לא שונות מזה.

בעיניי, סגולות לגיטימיות הן כאלה שעומדות ב3 תנאים, (הגיוני שיש עוד תנאים שטרם חשבתי עליהם):

• שהן נכנסות תחת קטגוריה רחבה של 'מעשים טובים', כגון עניינים שיש בהם חיבוב מצווה או כיו"ב.

• שהאדם יעשה זאת שלא מתוך מחשבה בעייתית שיש באפשרותו 'להפעיל' את הקב"ה בסגולה שהוא עושה.

• שהעיסוק בסגולה או באכזבה כשהיא לא פועלת כפי הרצוי לא גורם לזלזול או פקפוק ביסודות האמונה, ולא מביאים את האדם להרהר אחר מידותיו של הקב"ה.

אני חושב שקיימת גישה לפיה הסגולות פועלות לפי חוקי טבע רוחניים, ולכן גם שימוש בסגולות בתור דבר מנותק לחלוטין מעבודת ה' הוא דבר לגיטימי, כי זו כמו השתדלות טבעית, פשוט במישור המטא-פיזי. ייתכן שיש גם מחכמי ישראל שנקטו כך, אינני בטוח. בין כך ובין כך - אני מסתייג מאד מגישה זו. וסבור שיש בכך חשש 'דרכי האמורי'.

ראשית, התורה מבטיחה עושר, אושר וביטחון לעם ישראל כולו בתור קולקטיב, בתמורה לקיום מצוות קולקטיבי. השכר האישי שמור לעולם הבא. מאז ומעולם לא היו חסרים צדיקים שרע להם, ולא רק צדיקים.

שנית, אנחנו חיים בתקופה של היעדר הנבואה ושל העלם והסתר. אמפירית, זוג של הומואים הייטקיסטים אוכלי שרצים יהיה עשיר ומאושר הרבה מאברך משי, אשתו הגננת ושבעת ילדיו.

ככה יש רוחניקים, א-רוחניקים, ואנטי-רוחניקים. התגובה הפבלובית נגד כל אמירה רוחנית היא לא א-רוחניקית אלא אנטי-רוחניקית. נוקשות שאינה רציונלית אלא רציונליסטית. שלילה מראש מבלי לבדוק או לאפשר בדיקה.

לפני עלייתם של מדעי המוח זילזלו בכל מיני טכניקות מנטליות כפסיכוחוגיה בגרוש או פסאודו-מדע, והיום "פסיכולוגיה חיובית" למשל מתגלה כדבר מאוד ממשי, למרות שבשמיעה ראשונה זה נשמע כמו הבלים ניו-אייג'יים.

אתה מתגנדר במשפט "מתאם אינו סיבתיות" אבל אתה מתכוון לומר "אין שום סיכוי בעולם שיצליחו לגלות בכלל איזו סיבתיות". אמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.

במבחן התוצאה, התרופה עדיפה. לפסיכולוגיה חיובית יש השפעה קטנה מאוד. העולם שלנו מאוד, אבל מאוד חומרי וגשמי.

לא, אין שום סיבתיות בין חזרה על טקסט/טקס בואכה הפרשת חלה כלשהו לרצונו של ה' להיעתר או לא להיעתר לבקשה. אחרת המגזר החרדי היה המצליח, הבריא והעשיר ביותר בין כל המגזרים, והוא לא, בלשון המעטה.

תרופה היא אלמנט תומך בלבד, בהקשר הנפשי. פיגום, או קביים, אם תרצה. טכניקות מנטליות, כאשר מבוצעות נאון ובהתמדה, משיגות אפקטים יציבים יותר. יותר מזה, יש פעולות שאדם יכול לעשות ששוות בערכן, מבחינה מחקרית נכון להיום, לתרופות ברמות מסויימות - כמו כושר ברמת מאמץ בינונית באופן קבוע. אפילו אכילה מודעת, כלומר ללא טלפונים ועם מעט דיבורים ועם ניסיון להרגיש את תהליך האכילה בשרירים וכו', התגלתה כאירוע/טכניקה שמחזק מערכות מוחיות. זה שמעתי מד"ר טרייסי מרקס.

והפיסקה השנייה שלך נהדרת, היא הודאה מפורשת בכך שאתה אנטי-רוחני. אתה שולל מראש ומניח שאין היתכנות לקשר כזה, גם אם קשר מורכב. יש תרופות שעוזרות ב40% ועדיין אתה תקבל אותן, אבל סגולה של 40% אתה תטען שזה רק מתאם מקרי. זה לא היגיון, לא רציונליות, ולא כלום. זה אמונה הפוכה; דוגמטיזם מהצד השני.

לאירוע בעל אופי רוחני בהחלט תיתכן השפעה משמעותית (נניח, לפלוני היה דייט מדהים שבעקבותיו הוא לא הצליח להירדם, קיבל אנרגיות והשלים את העבודה הסמינריונית שהיה צריך להגיש מזמן). מאידך, אם פלמוני יטען שדייטים הם סגולה להגשת עבודות סמינריוניות, זאת הכללה והטעיה.

אזי הייתי מייחס אפילו לסגולות המפוקפקות ביותר סיכוי גדול יותר להביא לריפוי על פני התרופות הנ"ל לאחר ניכוי אפקט הפלצבו...

כמובן שאם מדד היעילות הוא לא יעילות בריפוי, אלא יעילות בתחומים אחרים, למשל בגרימת תופעות לוואי - התרופות לוקחות ללא ספק.

*הבהרה - אני לא טוען שלא תיתכן השפעה חיובית לתרופות הנ"ל, אך לא בתור גורם ישיר לריפוי. (כמובן שמדבור בתחום רחב ויש הבדלים גדולים בין סוגי ההפרעות וסוגי התרופות, ואין לראות בדברים ייעוץ רפואי וכו'...)

"וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" - יחזקאל מד, ל

שואף לאפס, לא מחזקים אף אחד, רק גורמים לאנשים לפקפק בסיפורים אמתיים ופחות גרנדיוזיים על השגחת ה'.

לפני שבוע חבר קרוב שלי התארס, הבחור הכי מבוגר בישיבה כמעט. שאלתי אותו במה הוא תולה שפתאום השידוך הצליח?

הוא אמר שארוסתו הלכה 40 יום לכותל. ביום ה-41 הם נפגשו, ובפגישה השביעית הם סגרו.

אנחנו יהודים מאמינים. כפי המצוות והעברות - כך יהיה לנו טוב או רע בחיים (גם אם יש דיליי בעונש או בשכר). מי שלא מאמין בזה, חסר לו יסוד עצום בעבודת ה'. זה העיקר ה-11 ביג' עיקרים.

כנראה אתם חושבים שמועיל לשידוך זה להתקשר לעוד שדכנים ואתרים ולשפר מיומנות תקשרות. "כוחי ועוצם ידי". לא. לשידוך צריך זכויות רוחניות. ההשתדלות זה לצאת ידי חובה.

וכן, יש מצוות מסויימות שמועילות לשפע כזה או אחר ספציפי. והצדיקים מגלים זאת.

ואם זה מחליש - זו הסתכלות לא נכונה, אנחנו לא מכריחים את ה' לתת לנו כמו כספומט. צריך לבוא בענווה ולתת את המתנה הזו לה', ואם יהיה טוב בעיניו, הוא יתן לנו את מבוקשנו. ואם לא, העבודה הרוחנית שלנו תישאר לזכותנו לנצח בכל מקרה. "האומר סלע זו תהא לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". (פסחים)

ומה שאמרו במסכת אבות [א ג] "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", דהיינו, באופן שהוא מתחרט על הצדקה שעשה, אם לא יקבל את השכר שהוא מצפה לו. אבל אם הוא מתכוין רק שהצדקה תועיל לו, ואם לא תועיל, גם לא יתחרט על הצדקה, הרי זה צדיק גמור. (תוספות)

מאיפה הבאת את זה? מה הקשר?

וכי יש לנו איזו שהיא הבטחה לקשר ישיר כזה?

או שהכותב מעולם לא למד אף מקור תורני שעוסק בשאלות 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שהתנ"ך, דברי חז"ל, הראושנים, והאחרונים כל כך גדושים בהם.

"חייבים אנחנו לקבוע בדעתנו שאם יחטא שמעון ילקה ויעני וימותו בניו וכיוצא בזה. ואם שב ראובן ותקן דרכיו וחפש במעשיו והלך בדרך ישרה, יעשיר ויצליח בכל דרכיו ויראה זרע ויאריך ימים זה הוא עיקר הדת.

ואל יאמר אדם והרי רבים עשו כן ולא הצליחו? אין זה ראיה כי היה להם עון הגורם או יסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר אין דעתנו משגת דיני הבורא ית' בבני אדם היאך הם בזה העולם ובעולם הבא".

תקרא אותה להרחבה.

"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ומסביר: "ואל יאמר אדם והרי רבים עשו כן ולא הצליחו – אין זה ראיה, כי היה להם עוון הגורם, או ייסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה". כלומר, העובדה שאיננו רואים תמיד צדק גלוי בעין אינה סותרת את העיקרון, שכן "אין דעתנו משגת דיני הבורא".

ולכן, כפי שכולנו יודעים ורואים וחשופים יום יום הן בחדשות ואירועים אקטואליים והן באירועים היסטוריים מהעבר הלא רחוק, מהתקופות של הורינו והסבים והסבתות, לא רואים שום קשר ישיר בין קיום מצוות ושכר ועונש.

לא אומר שלא מאמינים ב'תועלת עבודה רוחנית לזוגיות' כלשונך. (ולמען האמת, לא רק לזוגיות, אלא לכל עניין).

לסיעתא דשמיא למציאת זיווג.

לזה התכוונתי אתם לא מאמינים בתועלת עבודה רוחנית.

אתם בגדול מאמינים שיש שכר על מצוות, אבל שאי אפשר להקדיש אותו.

אחרת לא הייתם מזלזלים בדבריי.

וזה טעות, "הנותן צדקה כדי שיחיה בנו הר''ז צדיק גמור" (גמרא)

לפיו יש להאמין שהקדשת שיר השירים מועילה למציאת זוגיות. בניגוד למה שכתוב בגמרא לגבי צדקה עליה נאמר במשלי: "וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת".

עם זאת, אני לא שולל את האפשרות הזו. וגם לא זלזלתי בדבריך.

חייבת לשתף. שלפני כמה שנים קראנו 3 חברות 40 יום שיר השירים על חברה, לאו דווקא אחרי חצות, כל אחת מתי שהסתדר לה, וביום ה40 היא התארסה והיינו בהלם...

ועוד דבר לפני 3 שנים החלטתי לסיים 40 יום תהילים ופרק פד כל יום למציאת דירה וביום ה40 חתמנו אצל העורך דין.. בחסדי ה'

אם X אנשים במשך Y ימים יקראו טקסט כלשהו, בין אם מדובר במזמורי תהילים, בשיר השירים או בטורים של יאיר יעקבי, למישהו מהם יקרה משהו חיובי.

זה לא סותר את זה שמי שחווה 'על בשרו', צירוף מקרים משמעותי שבעקבותיו לתחושתו קיבל את בקשתו, או לחילופין נענש, עשוי מאד לזכות לתובנות בעניין השגחה פרטית. בוודאי כשאדם גם ככה מאמין בהשגחה פרטית, והחוייה רק ממחישה לו את אותה האמונה. ומחזקת אותה בליבו, ולא רק בשכלו.

אני למשל חוויתי נסים מטורפים כשהכרתי את אשתי. ה אם אני מודע לכך שאפשר להסביר את הדברים בכל מיני אופים ולצנן בכך את ההתרגשות - בהחלט כן.

האם אני בכל זאת מתחזקת אצלי בלב תודעת האמונה בכל פעם שאני חושב על הסיפור שלי? גם כן. אין סתירה.

כמו שהידיעה שקיימת היתכנות סטטיסטית להיפגע מברק (לא פגיעה ישירה) ולשרוד עם פציעות קלות בלבד לא תאפיל על התפעלותו של השורד (המאמין) מה'נס' שקרה לו.

מקור: ילקוט יוסף, הלכות פסח, כרך ג, עמ' תשמז — מובא שם בשם יש אומרים שקריאת שיר השירים ארבעים יום היא סגולה לזיווג. (מביא שברוקח כתוב שעל ים סוף המלאכים אמרו את שיר השירים. וזיווג דומה לקריעת ים סוף)

ו40 יום ע"פ הגמ' שכותבת "יש תפילה שנענית לאחר 40 יום". וכן משה שהתפלל 40 יום לאחר חטא העגל ונענה.

והסברה: כשאתה מעורר את האהבה הזוגית בינך לבין ה' יתברך, שזו מהות שיר השירים, מידה כנגד מידה ה' יתן לך לחוות אהבה זוגית על אשתך אי''ה.

בפרט שאחרי הקריאה מתפללים ישירות על הזווג.

מעתיקה - לקראת נישואין וזוגיות

שאלה מצוינת! ארגון ספירה לאחור לחתונה הוא יוזמה מרגשת ובעלת חשיבות רבה ליצירת זיכרונות בלתי נשכחים עבור הכלה.

מבנה הרשימה המקיף: 4 מעגלים מומלצים לפנייה

* מעגל המשפחה הקרובה והמורחבת 👨‍👩‍👧‍👦

* 👵 סבים וסבתות: תמונה מרגשת שמביאה עמה המון נחת וברכה.

* 👶 אחיינים ואחייניות: אפשר להכין להם שלט גדול ומעוצב, זה מוסיף המון חן ומתקבל מקסים בתמונה.

* 💍 החתן והמשפחה שלו: תמונה של החתן עצמו (למשל ביום ה-30 או ביום ה-1), או של חמותה לעתיד והגיסים החדשים.

* מעגל העבודה והלימודים 💼

* 💻 קולגות מהעבודה הנוכחית: תמונה קבוצתית במשרד או ליד פינת הקפה.

* 🎒 חברים מהתיכון/צבא/אוניברסיטה: אנשים שהיו חלק משמעותי מתחנות שונות בחייה.

* 👩‍ר מנהלת או בוס מפרגן: מחווה מפתיעה ויוצאת דופן שמראה על יחסים חמים.

* מעגל הקהילה והשגרה 🏡

* ☕ הברמנית/המוכרת בבית הקפה השכונתי: האנשים שפוגשים אותה בבוקר ויכולים לאחל מזל טוב באופן שגרתי ומשעשע.

* 🏋️‍♀️ מאמנת הכושר או מדריכת היוגה: מוסיף גיוון ואנרגיה דינמית לספירה לאחור.

* 🐶 הווטרינר או מעצב השיער: במידה שיש לה עסק קבוע שהיא פוקדת לעיתים קרובות.

* אורחים מיוחדים ודמויות נוסטלגיות 🌟

* 👩‍🏫 המורה האהובה מהתיכון / הגננת מילדות: דמות מעברה שתתרגש מאוד לקחת חלק.

* ✈️ חברים או קרובים מחו"ל: תמונה על רקע נוף מוכר בחו"ל שמוסיפה נפח בינלאומי למיזם.

טבלת השוואה: חלוקת ימים מומלצת לספירה לאחור

| מעגל משתתפים | ימים מומלצים בספירה | רמת יצירתיות נדרשת |

|---|---|---|

| משפחה קרובה | ימים 1-5 (הכי קרובים לחתונה) | גבוהה (שלטים מושקעים) |

| מעגלי שגרה וקהילה | ימים 10-20 (אמצע הדרך) | בינונית (אווירה קלילה) |

| חברים מחו"ל/דמויות עבר | ימים 21-30 (תחילת הדרך) | גבוהה (רקע ייחודי) |

> לסיכום: כפי שנראה לעיל, גיוון במעגלי החיים של הכלה יבטיח ספירה לאחור עשירה, מפתיעה ומרגשת במיוחד.

>

מקווה שמידע זה עזר לך! האם תרצי שאפיק עבורך רשימה נוספת או ארחיב על אחד הסעיפים שנזכרו לעיל?

מן הסתם הסיסמה היא 4

או 1234

או 0001

נסה את שלושתן ותחזור אלי עם המסקנות

אבל כדאי לייחד אותן ספציפית לאדם שעליו עושים את הספירה.

תעשי רשימה של כל המעגלים שהיא נמצאת בהם, ותראי מה רלוונטי. נגיד אם היא בחוג נגרות, אפשר להכניס את החברות מהחוג לספירה, למרות שזה לא מופיע ברשימות הסטנדרטיות.

גם לא חייבים שזה יהיה דווקא 30 יום. אם אין לך איך למלא את זה, גם 16 יום ספירה זה מכובד.

ואל דאגה, רוב הספירות שראיתי היו מלאות בפאשלות ואנשים שבקושי זורמים ושולחים תמונה ישנה עם מספר שנוסף בעריכה. לא צריך לצפות שזה יהיה מושלם.

תיקח את החברים או המשפחה תחלק אותם כל אחד או 2 ביום אחר.

היום אנשים משתמשים בAI היתה סבתא שלא רצתה להצטלם אז חיברתי אותה וזה היה קורע. והם אהבו ממש

א. אם הייתי מאמין שזה מתאים ונכון וכדאי ויעיל בסיטואציה, בוודאי. אם זה יפגע בהתקדמות הקשר או לא יועיל, לא

ב. אם הוא קוהרנטי ואני מסוגל להבין מה הוא חושב, זה ישנה מעט מאד. הגיוני שלאדם אחר יש ערכים שונים ממני

ג. לגלות שהערכים של אדם אחר מנוגדים משלי יוצר מתח וממילא משפיע על הקשר. לא לדבר על תוכניות לעתיד משותף

ד. אם זה יגרום לפרידה - עדיף לדעת מההתחלה

ה. תלוי באיזה תחום:

• פער של אמונות (העולם שטוח, ראש הממשלה הוא איש לטאה, איסור קטניות הוא טעות, הבעל שם טוב הוא דמות פיקטיבית) הוא בסדר גמור ואפילו מעניין.

  • כל עוד לא מדובר בדבר שבעיני הוא כפירה, שזה כבר פער ערכי

• פער ערכי - למשל שהיא עושה דברים שבעיני לא מוסריים, כמו בשר בחלב/עבודה זרה/חילול שבת/אשכנזיה שאוכלת קטניות/שרוול מעל המרפק - זה בעיה, לפעמים אפשר להעלים עין.

• פער בסגנון - למשל היא ממש רוצה, וזה קריטי לה, שבבית יהיה תמיד מוזיקה של אדם שאני לא סובל אותו - זה בעיה ממשית, כי לא יהיה לנו טוב ביחד

א. לא, לא אוהב להתווכח

ב. עד גבול מסוים, מותר שתהיינה דעות ולא אוהב לריב סביב זה

ג. לא ממש, ב' וג' בתנאי שזה לא משהו שתופש אצלם את כל היום והשיח

ד. לא מעניין אותי כל־כך

ה. כל פער שלא נוגע למרחב הבין־אישי, או למרחב ההלכתי, לא רלוונטי. בשני אלה, כל עניין לגופו.

הבעיה היא כאן - "וזה מתוך אמונה בצדקת הדרך הזו." זה צועק לי באוזן "אני דעתנית" ולכן זה לא יגיע לשלב הסעיפים בכלל.

והשואלת שייכת למחנה הימין (ליכוד-ציונות דתית-עוצמה יהודית).

האם לצאת איתו? אם הוא מצביע למפלגת שמאל-על-מלא (הדמוקרטים, הרשימה המשותפת), פערי ההשקפה ביניכם יהיו גדולים מדי. אם הוא "ימין ערכי" ונאיבי שמעדיף את בנט, ליברמןף איזנקוט-הביטחוניסט-כמו-רבין, מוטי לייטנר, אפשר לצאת איתו ולתהות על קנקנו. כלל לא כדאי לנהל ויכוח פוליטי בדייט הראשון, זה בטוח, זה לא יעזור ויעכיר את הקשר. אם הוא מצביע ג', ש"ס או נעם, אפשר לצאת, אך לחשוש לפערי מנטליות.

א. אין שום טעם ועניין בלשנות את דעתו מבחינה זוגית, אם לא רלוונטי כבר הקשר וחשוב לך מבחינה פוליטית ערכית אז למה לא.

ב. נראה לי שברגע שאנחנו שומעים משהו כזה נרצה או לא דעתנו משתנה יכול להיות שזה לא בצורה שאנחנו שמים לב במודע ויכול להיות שזה לא מפריע לנו אבל עדיין משנה את איך שאנחנו תופסים את מי שמולנו כמו שנגלה שמישהו צמחוני גם אם זה לא מטריד אותנו התפישה אותו מושפעת מזה.

ג. זה עשוי בשלב שאתה צריך לבחור האם לקשור את החיים שלך כמו שכתבו כאן יש הבדל משמעותי בין לבחור בין מפלגות עם בסיס ערכי דומה או לא רחוק בצורה קיצונית לבין מפלגות עם בסיס ערכים שלא מתאים לחלוטין לתפישת עולם שלנו זה מצביע שאולי הערכים שלו שונים מאלה שאנחנו רוצים להקים אליהם בית וצריך לדבר על זה ממקום של להבין את הערכים האלה לא מתוך שיפוטיות למה אתה בוחר בזה.

אפשר לגשר על הרבה פערים אם יש רצון מספיק וחיבור השאלה האם מלכתחילה נכון להכנס לקשר שמטרתו הקמת משפחה עם תוספת על הקושי המובנה בלחיות עם אדם נוסף עוד הבדלים ערכיים.

יום נעים

האפיקורסים המומרים נקראים זדים בלשון חכמים,

ועליהם נכתבה התפילה בשמונה עשרה מכניע זדים,

הם כולם כופרים בתורת משה ולועגים לכל הצדיקים ולכל אורח החיים היהודי, ואני לא רוצה לחזור על מילותיהם.

במקום שאין תורה אין פלא שגם רוצים לבטל את מוסד הנישואין, פונדקאות וכו', יש ביניהם הרבה ממזרים, הרבה חצאי יהודים, ובני כהנים שנישאו לאסור להם וילדיהם אסורים להתחתן בכהנים.

יש ביניהם שרוצים לבטל את ברית המילה והשחיטה הכשרה, ועוד איסורי תורה רבים.

דרכיהם היא בעיקר פילוסופיית יוון העתיקה שחכמינו נלחמו בדרך זו.

ולסיום והגרוע מכל: אין להם שום הבחנה בין יהודי למוסלמי - מבחינתם שניהם דתיים!

ולכן שמוסלמי הורג יהודי הם אומרים: הדתיים שוב רבים...

ואם בחרת להתחתן עם שמאלני אז הבעיה אצלך.

זה כבר לא מובן מאליו

א. אם מרגישה שיש לי השפעה עליו - אני אנסה לשכנע.

ב. ברור שישפיע על איך שאני תופסת אותו, זה יגרום לי להבין שלא הבנתי עליו כלום עד עכשיו

ג. כן

ד. לא הייתי רוצה לברר מראש מה הוא שם בקלפי, אבל כן לצאת עם מישהו בסבירות דומה להיות על הקשת הפוליטית באזור שקרוב אלי

ה. פערים בדעה על סוג העיסוק בחיים, פערים שקשורים לתחביבים, אופי מנטליות, ולא פערים שקשורים לערכים ודרך חיים שעליהם אני חייבת להרגיש שמי שאוחז בהם דומה לי... אחרת לא אוכל לבטוח בו שיהיה המנהיג של הבית שלי

לא בגלל עצם המפלגה, אלא מברר מה מוביל אותו לבחור במפלגה הזו. זה יכול להיות שורש פגום מאוד שגם יכתיב את אורחות חייו. אולי בלבול ותעייה במה צריך להיות עבודת ה'. או מה חשוב בחיים. או האם עובדים מהשכל או מהרגש. או עד כמה הוא מושפע מחיצוניות. יש עמוק בפנים המון גורמים שיכולים להיות מקולקלים מאוד. וזה לא נדיר בכלל. אדם שמצביע למפלגה באמת איומה, יכול להיות אדם שכל חייו הולכים להיות טעות אחת גדולה. עם אדם כזה לא הייתי מקים את ביתי. אבל זה כמובן דורש בירור וייעוץ, לא שליפה מהמותן

כמו כל פער, השאלה היא אינדיבידואלית. אני אדם דייקן ולא הייתי מסתדר יום אחד עם מאחרת כרונית, אבל יש לי חבר דייקן שכן מסתדר. השאלה כמה קריטי לכם הפער הזה

ר' שרשור תובנות:

תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

וזה פחות או יותר מה שרציתי להגיד כאן.

אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מודעים לזה שביני לבין כל אדם אחר יהיו פערים.

פער פוליטי ייתכן, אבל גם סביר להניח שיהיו דברים שאולי פחות מדוברים, ואפשר לחשוב על מיליון דברים יומיומיים ופשוטים כמו מה שהדגמת, וגם על דברים גדולים יותר, כמו גישות רוחניות והלכתיות.

והשאלה היא איך אנחנו - הכוונה היא למי שיוצאים איתו כרגע - מתמודדים עם פערים.

האם אני מסוגלת לכבד את דעתו של האחר, לא להסכים איתה, ובכל זאת לרצות בזוגיות הזאת?

מתי כן ומתי לא? האם אני מרגישה את ההפך - כאשר הוא לא מסכים איתי, הוא הוא מסוגל להבין\להעריך\לכבד ולא להסכים ולרצות להמשיך?

איך הוא מציג את הטיעונים שלו, ואיך הוא מתייחס לשלי?

האם הוא מנסה לכפות עליי את דעתו?

האם זה משהו שיש לו השלכות גם על חינוך ילדים?

מה שאני מנסה להגיד -

בכל קשר יהיו פערים.

כדאי לדעתי לא לברוח מהם, אלא להתמודד איתם, ולראות איך אתם מבחינה זוגית מתמודדים איתם.

הכוונה היא לא לחפש מישהו ששונה ממך במאה אחוז, לא לחפש דווקא את השוני, אלא מתוך הנחה שיצאתם עם מישהו שיש בינכם פוטנציאל כלשהו שבגללו הסכמתם לצאת - גם שם יהיו פערים.

בחיים לא הייתי יוצאת עם מישהו שמאלני קיצוני ..

אמרת 180

אבל אם הוא מצביע לבנט בסדר שיהיה מה נעשה

זה יצור הרבה התנגשויות בחינוך הילדים ובערכים שעליהם מקימים את הבית

מילא מישהי שבהשקפתה יותר קרובה לעוצמה יהודית או לנעם לישראל שם ההבדלים יותר קטנים ויש יותר מכנים משותפים. אבל שהיא מגיעה לגמרי מגישה אחרת? ממש לא אין הרבה מכנים משותפים. ויהיו יכולות להווצר הרבה מחלוקות

אתה רואה את זה בתור אידיאה כללית שמתפרטת למעשה בצורה מאוד מסויימת.

הרבה אוהבים את ארץ ישראל באופן כללי, ופחות רואים איך האהבה שלהם מתפרטת ביחס לערכים אחרים.

גם הרב עובדיה זצ"ל אהב את ארץ ישראל לא פחות ומסר שיעור במרכז הרב על כך שעקרונית על פי דין תורה אפשר למסור חלקים מא"י תמורת שלום.

לכן כל הדיון הפוליטי הוא לא בהכרח ערכי במובן הכללי אלא במובן יותר פרטני שהרבה מאוד אנשים פשוטים שלא גדלו ביו"ש או שכן גדלו ביו"ש רואים את זה.

עד פה..

מי שרוצה לחלק שטחים לא נסתדר

אני דווקא כן אסתדר, אבל זה בסדר גמור, כל אחד הגבולות האדומים שלו.

לק"י

בדרך כלל זה היה לי נחמד.

תמיד היו נותנים לי גילאי 15-16.

עד שב"ה התחתנתי ואז המטפחת חסכה לי את הבושות

חושבים שאני בן 27 נשוי +3 או משהו כזה... ואני סך הכל בן 21 אוטוטו..

וגם אני באופן עקבי במשך השנים נראה כ5-6 שנים מתחת לגיל שלי

פעם אחת בשיעור ה' עליתי על טרמפ וחשבו שאני שמיניסט חח

בגיל 27, מלא חשבו שאני בן 18. לקחתי את זה כמחמאה.

הרבה סיטואציות סביב זה

בעיקר כשהסתובבתי עם הילדים הגדולים

פעם אחת מישהי חשבה שהילד הוא בעלי

הורידה לי 20 שנה

ולגבר להפך

שאלו אותי בפורים אם התחפשתי לחייל. אז היה לי חוגר.

בגיל צעיר זה היה מעיק כי אני ילדון וזה. אבל כשמתבגרים קצת ונראים עדיין בני 18 זה נהיה מחמאה.

של מישהו שאפילו לא יכול להיות בגיל שיכולתי לעשות עליו בייביסיטר

בעלי כבר אבא ל2

לא מוכרים לו אלכוהול בלי תז

מכיר גם בחורה כזאת, שהרושם שלה באופן עקבי הוא שהיא מבוגרת יותר.

ההפרש הצטמצם לשנתיים-שלשו בלבד.

המטפחת עוזרת, אבל אני עדיין נראית כמו ילדה מחוצ'קנת לצערי.

גם בעלי שחוגג השבוע 28 נראה בכיף שיעור ג' או פחות. לפחות עם זקן יש גבול כמה נמוך אפשר לרדת עם הערכת הגיל. (כנראה שגם עם מטפחת? למרות שאולי המדובר באיזו כת שמחתנת קטינות, ואז שום דבר לא מחייב...)

אני לא חושבת שזו מחמאה להיות צעיר מידי, ולא מבינה את הרדיפה האינסופית הזו אחרי "אנטי אייג'ינג" וכל זה.

שמעתי שיש כאלו שרוצות להסתובב עם הבת שלהן בת ה15 ושאנשים יחשבו שהן אחיות. לי זה נשמע מפדח ומוזר.

כשאני אהיה בת 30, אין לי שום בעיה להראות בת 30. כנ"ל 40, 50 וכולי. לא מבינה גם את הפאדיחה לספר שאתה בגילאים האלו.

זה נראה כאילו תרבות הפרסומות (/המערב? לא יודעת איך לקרוא לזה) רוצה שכולן יראו כמו תלמידות קולג' בנות 22 שהולכות למסיבות כל היום. בגלל זה יש לחץ על נערות אפילו בגיל 13-14 להיראות סופר מטופחות ומאופרות, ועל מבוגרות בנות 40 לקנות את כל הקרמים והשטויות של הטיפוח המוגזם גם כן.