שנים שהוא מחכה, באצבעות קפוצות וחיוך מתוח, שהיא תחזור. הזמן חרש בליבו קמטים ותלמים, הוא כבר איננו צעיר כמו שהיה. שיערו חרוש פסים אפורים-לבנים, השחור החזק כמעט ונעלם. עיניו הכחולות מביטות מהחלון בתקווה אילמת שעוד רגע קט, ממש עוד רגע קט, היא תעבור ברחוב, בשיער פרוע המתנדנד סביב הראש לקצב ההליכה ובידיים מפוחדות שמהדקות את המעיל חזק אל הגוף. היא תסתכל למעלה ותראה אותו בחלון ותסמן לו עם השפתיים משהו שהוא לא יבין והוא ירוץ למטה כדי לשמוע מה יש לה להגיד. ובאותה הזדמנות גם שהוא מתגעגע, ואם אפשר בבקשה שהיא תחזור הביתה. 'צ'אנס אחרון,' הוא יתחנן.
וזהו.
מעבר לזה הוא לא יכול יותר לדמיין.
היא מעולם לא ענתה לו כשביקש הזדמנות נוספת. עיניה הפגועות צרחו אבל היא שתקה. שתקה ולא חזרה עוד.
האמת היא שגם את המפגש לו הוא מייחל הוא אינו יכול לצפות. הרי היא בטח השתנתה מאז, גדלה להיות אישה גאה ולא נערה מבולבלת. אולי יש לה מישהו שהיא אוהבת, אולי יש להם ילדים. אולי ואולי ואולי, והוא בכלל לא מכיר. חמש עשרה שנה שהוא בכלל לא מכיר. ומתגעגע.
העיניים שלה בטוח נשארו אותו דבר, חודרות עמוק, כחולות בדיוק כמו שלו אך בו זמנית גם יפות יותר. עיניים ריקות מאשמה, מלאות בחלומות. מהפנטות.
הוא נאנח בקול. זה לא הגב שכואב מהעמידה הממושכת, זה הלב שנזכר ונצבט. כמה טעה. חשב שהוא יכול לתת לה את הכל, אך כל מה שעשה היה ליטול ממנה את החשק לחיים. אם היה יכול להחזיר את הזמן ולגדל אותה שוב, לנדנד אותה שוב בין זרועותיו עד שתירדם, היה מחבק קצת יותר. אוהב, מאמין, תומך בה קצת יותר. אך הזמן מתעתע בו, לועג לתקוותיו הנואשות, משלח בו את עברו ואת זכרונותיו ואץ רץ קדימה, בעוד הוא יכול רק להישבע שמפעם לפעם הקצב מהיר יותר. הרי שנים שהוא מחכה, ואיך לא חזרה עדיין?
וזהו.
מעבר לזה הוא לא יכול יותר לדמיין.
היא מעולם לא ענתה לו כשביקש הזדמנות נוספת. עיניה הפגועות צרחו אבל היא שתקה. שתקה ולא חזרה עוד.
האמת היא שגם את המפגש לו הוא מייחל הוא אינו יכול לצפות. הרי היא בטח השתנתה מאז, גדלה להיות אישה גאה ולא נערה מבולבלת. אולי יש לה מישהו שהיא אוהבת, אולי יש להם ילדים. אולי ואולי ואולי, והוא בכלל לא מכיר. חמש עשרה שנה שהוא בכלל לא מכיר. ומתגעגע.
העיניים שלה בטוח נשארו אותו דבר, חודרות עמוק, כחולות בדיוק כמו שלו אך בו זמנית גם יפות יותר. עיניים ריקות מאשמה, מלאות בחלומות. מהפנטות.
הוא נאנח בקול. זה לא הגב שכואב מהעמידה הממושכת, זה הלב שנזכר ונצבט. כמה טעה. חשב שהוא יכול לתת לה את הכל, אך כל מה שעשה היה ליטול ממנה את החשק לחיים. אם היה יכול להחזיר את הזמן ולגדל אותה שוב, לנדנד אותה שוב בין זרועותיו עד שתירדם, היה מחבק קצת יותר. אוהב, מאמין, תומך בה קצת יותר. אך הזמן מתעתע בו, לועג לתקוותיו הנואשות, משלח בו את עברו ואת זכרונותיו ואץ רץ קדימה, בעוד הוא יכול רק להישבע שמפעם לפעם הקצב מהיר יותר. הרי שנים שהוא מחכה, ואיך לא חזרה עדיין?
