בהתחלה היה די יבש.
חיבוקים עם בנות שלא ראיתי שנים.
בהייה באנשים שלא הפסיקו לברבר.
ואז סרטונים על חיילים.
שיר הרעות.
הילד הנער העלם הגבר. מלאך.
היא בכתה וזה היה מתוק.
ואז. בום.
הסרטון על דפנה מאיר.
ובעלה מדבר וזה פשוט בוקס בבטן.
והבן שלה.
והאהבה שזהו, נגמרה.
"אם אני חצי מת, דפנה חצי חייה"
הסכר נפרץ.
דמעות. והרבה.
ואז שיר. וכולי רטובה.
ופתאום יד, ואנחנו מצטנפות אחד בתוך השניה.
הם לא ישובו, הם לא יחזרו לראות את זה, ואנחנו לא נשכח אותם לעולם.
אני קוברת את עצמי בתוכה כמו גור עיוור ובוכה.
ומשפחות שכולות, ואני מציבה את עצמי במקומם ןמפחדת ובוכה את עצמי ומעריצה אותם.
וחיבוק ארוך ארוך באני מאמין כששאגנו את עצמנו החוצה.
בוא כבר, משיח, בוא!
צריכים אותך!
והתקווה מרטיטה.
וזהו, נגמר.
מחר יום העצמאות.