כמו שהספוג מתובל בסבון, כך ספר תחביר מתובל בחומוס. כלומר הוא לא, אבל טעים אותו דבר.
מי לוואי? אתה בעצמך לוואי! התחביר המדובלל.
השיערות המדובללות. הסיבה היחידה שאינני קוצצת בזעם את השיער היא מינימום ההגנה שהוא מעניק.
המסך הדק הזה והפוני שנופל על העיניים בכדי למנוע אותן מחשיפת יתר.
אני מוצאת עצמי נאחזת במנגנוני הגנה מתופעלים היטב. שולפת חיוכים משומשים במצב סביר ותשובות מלוטשות ומחוכמות מסל החירום, אבל הידיים, כפות הידיים, אינני יודעת היכן להניח.
אני זקוקה לכיסים תמידיים, הו, כיסים נישאים או לפחות איזה אפרוח לשאת בזרועותיי בכל עת.
והזכרונות; דווקא אלו שהסבו לי אז כל כך הרבה אושר, צורבים ומדמיעים עכשיו.
אני לא יודעת, אבל אולי ככה זה עם הזכרונות הכי טובים.
והרגעים, הרגעים שאי אפשר לתאר אבל דווקא הם צפים בתודעה כל העת, בלתי ניתנים לשחרור או תמלול.
(ויש עוד נקודה חשובה. לא כדאי להתגעגע לאנשים בשתיים'ים בלילות.)
אתמול היה לי רגע של מברשת מול מראה. לא היתה מברשת ולא מראה,
אבל היה איזה צו פנימי סודי אשר מעולם לא פגשתי קודם לכן.
אלוקים הטוב, איך באמת אני מתכננת לשהות בחברת בנות נוספות בחדר שנה הבאה,
ואם יפקוד עליי הצו הפנימי לטפס על מכונת הכביסה עם החליל ולנגן בלהט,
ברגליים מתנופפות ובעיניים עצומות?
פתע אני מעריכה כל כך את העצמאות הנפלאה שבלבדיות שלי ושביכולותיי הבלתי מוגבלות לנפץ מראות ולכסח קירות. כלומר, דפים שתלויים על קירות.
טוב, אבל כל זה שייך לאתמול, והיום יש התרגשות חדשה כי חברה שלי הכי יקרה בעולם התקבלה,
והבטן מקפצת ומקרקרת שיהיה טוב, וזה משמח אותי.
אז אלו הנתונים מעם עמדת השידור הזמנית אשר הולכת ודועכת, בתום יום חסר מעש באופן מופגן. (זה משפט מורכב או שרגע בעצם אי אפשר להתחיל משפט עם אז! פורעת חוק שכמותי.)
לילה נפלא! אל תשכחו להניח את המשקפיים על השידה. מאדן החלון זה עלול לעוף ולהתרסק
...
וזה נכון ...
