תשתדלי לא להתפעל מידי. כמה שאפשר, לקחת בחיוך.

ברוכה הבאה

קודם כל כדאי שתדעי שגיל שנתיים הוא גיל שלא פשוט להיות בו- לו לה ולא לך. קפיצה של רצון לעצמאות גוררת הרבה חיכוכים. העיצה המרכזית- לא לכעוס, להבין שזה השלב הנורמלי של ההתפתחות, לשים גבולות איפה שצריך, ולנסות להימנע מראש מחיכוכים ידועים מראש.

לתת לילדה מידע מדויק על מה שאת רוצה ממנה או מצפה ממנה ומה שהולכים לעשות בקרוב- זה יכול למנוע חיכוכים.

בעיניי, השאלה החשובה ביותר כרגע היא לא מה עושים עם הילדונת, אלא מה עושים עם אמא שלה.

נדמה לי, אם אני לא טועה, שמשפט המפתח בהודעה שלך הוא "קשה לי להכיל את זה". זה העיקר. זה הדבר החשוב לתת עליו את הדעת.

את שומעת, אמא יקרה? יש כאן מישהי שקשה לה! לא תתגייסי לעזור?

בואי נחשוב ביחד איך לעזור לך בקושי שלך, איך לעשות שיהיה לך יותר קל, שלא יילחצו לך כל הכפתורים בכל פעם שאת מנסה להעביר ערב נעים איתה, כי זה יכול להיות סוחט כוחות לגמרי 

את בעניין? רוצה לפתוח את זה?

תראי, אני לא יודעת מה בדיוק במערכת היחסים ביניכן מעורר אצלה את ההתנהגויות האלה, אבל עד כמה שאני רואה סביבי זה דבר מצוי מאוד: מערכות יחסים שונות מגלות פנים שונים באישיות. זה נכון אצל תינוקות, אצל ילדים, ואפילו אצל מבוגרים. אני יכולה להעיד על עצמי, שאני משתתפת בכמה במות כתיבה אינטרנטיות שונות מלבד הפורום האהוב הזה, וסגנון הכתיבה שלי שונה לחלוטין בכל מקום. זה יוצא כך באופן טבעי: כשאני מוקפת בקבוצת אימהות יראות שמים זה מחבר אותי למקומות האלה בנפש שלי (של האימהוּת ושל יראת שמים), ומתוך זה יוצאת כתיבה עם דגשים מסוימים, וכשאני מוקפת בקבוצת קולגות מהתחום המקצועי שלי זה מחבר אותי למחוזות אחרים (לא סותרים, פשוט אחרים) ויוצאת כתיבה אחרת לגמרי. אני מניחה שאני לא היחידה...

אני חושבת שהקב"ה בירך אותנו בכך שנתן לנו ליצור קשרים עם אנשים שונים, ובכך לגלות בתוכנו תכונות שונות, ולאפשר לנו להתנסות בתגובות שונות.

אז אין לי בדיוק תשובה לשאלה שלך למה דווקא אצלך, אבל זה נראה לי טבעי ונפוץ ולא סיבה לשבור את הראש - ככה זה, כל מערכת יחסים מאפשרת לה לגלות פנים שונים באישיותה. זה המצב, ומכאן השאלה היא רק איך מתמודדים (לענ"ד).

אז איך מתמודדים?

את כותבת שהבוקר מתחיל בחיוך ובמשחק (איזה יופי! לגמרי הרוויחה הקטנה הזאת), ובאיזה שהוא שלב מתעורר אצלך כעס. בואי נתעכב קצת על הרגע הזה של הכעס. זה רגע חשוב. מה עושים כשמגיע הכעס?

כדי שלא יהיה ארוך מדי, שולחת ומיד פותחת תגובת המשך 

מה עושים עם הכעס הזה?

אני עונה לך על פי דברים שלמדתי לאחרונה מאישה חכמה שאני אוהבת מאוד.

בשלב הראשון, משלימים עם זה שהכעס שם, ולא מנסים לנפנף אותו. הכעס הזה הוא נורה אדומה שנדלקת אצלך, והוא ראוי לתשומת לבך האוהבת. הוא לא אויב שצריך לגרש.

בשלב השני, כדאי להגיע להבנה פנימית עמוקה של מה שהתערער אצלך. בבסיס יש לכולנו צרכים רגשיים די דומים: הערכה, הכרה, הקשבה, ביטחון ועוד. כשנדלקת אצלך נורה כזאת, כנראה שאחד מהצרכים האלה שלך מאוים, ורצוי לזהות אותו ולספק לעצמך את מה שחיוני לך כמעט כמו חמצן. זה לא פינוק, זה צורך בסיסי.

איך את מזהה איזה צורך שלך נפגע? את מתחילה לשוחח עם עצמך. למשל:

-מה אני רוצה? מה הדבר שממש הייתי רוצה שיקרה כרגע?

-אני רוצה שהפעוטה שלי תקשיב / תבין / תגיד / תעשה כך וכך.

-למה? למה אני רוצה את זה?

-כי זה יגרום לי להרגיש ש...

בינגו! גילית מה את רוצה להרגיש. גילית את לב העניין. זיהית את הצורך שלך. הצורך האמיתי והעמוק שלך הוא תמיד עצמי, תמיד קשור אלייך עצמך, אנשים אחרים (ואפילו הילדונת היקרה שלך) הם רק הדרך להגיע אליו. כל זמן שהתשובות שלך לעצמך כורכות את המילה "היא", תמשיכי להעמיק פנימה, עד שתגיעי לגרעין - מה את עצמך צריכה.

סיכוי טוב שעצם זה שתגלי את הצורך הבסיסי שלך שנפגע - יקל עלייך ויביא אותך להשלמה. אם לא, צריך לחשוב איך להשלים אותו, אילו מקורות תמיכה את יכולה להשיג לעצמך שיעזרו לך למלא את החיסרון. בעלך? הילדים האחרים? אנחנו כאן בפורום? חברה טובה? מי יודע, אולי אפילו תגלי שמתאים לך לפנות לשובבה עצמה ולהגיד לה: "נחמה-זלדה, אמא צריכה עכשיו ליטוף / שיר / שתגידי לה שהיא אמא חמודה / כל דבר אחר". אולי כשהיא תשמע את הצורך שלך בצורה ברורה היא תירתם להיענות לך?

מה את חושבת על זה?

עד שתגיע מחדש הפניות לכתוב, רק טוב.

שבת שלום ומבורך.

זה דבר טוב וחיובי. העניין הוא שעל גבולות צריך לעמוד. עמידה יכולה להיות בשקט שכוללת אמירה שקטה וחזרה על האמירה הזאת ואז צריך לבדוק בה. גם לא לכל גבול בהכרח צריך תוצאה - גבול הוא לא איום. זה הכללים, זה מה שעושים ולא עושים בבית שלנו. עכשיו מסדרים, עכשיו הולכים לישון, לא בורחים לכביש וכו. זה מקנה סדר גם לילד כי הוא יודע מה מותר ואסור והוא מרגיש בטוח כי הוא יודע מה הכללים. כמובן שלכל גיל זה מה שמתאים לו. תינוק בן 4 חודשים לא יכול לסדר את הצעצועים, ילד בן שנה יכול לתרום לעניין וילד בן שנתיים יודע בדיוק מה עושים.

אם היא אוהבת את הגינה אבל בורחת הגבול הוא "את מוזמנת לשחק בהנאה, אבל לא בורחים". תחשרי על זה בזמנים שונים, נגיד כשמדברים על הגינה ומיד לפני היציאה. בגינה מזכירים לה את העניין כל כמה זמן. היא ממשיכה לברוח? אומרים בשקט אם תמשיכי נצטרך ללכת הביתה כי יש כאן מכוניות וזה מסוכן. את יכולה להוסיף גם מה החשש שלך, או שהיא תבין או שלא, אבל עשית אותה אחראית וילדים מאוד אוהבים אחריות מסויימת. אם היא ממשיכה הולכים הביתה. זו סתם דוגמא שעולה לי עכשיו שנכונה לי, אבל זה העקרון. 

תקבילי את זה לאיך שאת מלמדת על שבת, בה אנחנו מגיל מאוד צעיר מסבירים ששבת זה יום שונה.

ילדים מפנימים ומבינים. 

אני לא מדברת על משמעת "קשה" או כועסת, אלא על עמידה שקטה של הורה מול ילד. לדבר בשקט, בנחת, להסביר. אם הילדים שלך בכללי יקשיבו לך יותר (? יכבדו? קשה לי למצוא את המילה הנכונה) תכעסי פחות וזה יביא לעוד יותר רגיעה, מעגל טוב כזה, אז גם אם יש כעס יהיה לו יותר משקל. 

ההתנהגות שלה זו גם דרך לקבל ממך תשומת לב ובסוגריים אגיד שילדים נוטים להתפרק מול האדם שהם איתו רוב היום/מרגישים איתו הכי הכי בנוח, כי הם בטוחים באהבה שלו (ראיתי את זה פעם באיזשהו מקום וממש גרם לי להרגיש טוב). 

האם יש דברים שבעלך אינו מאפשר שאת כן? הוא מחזק את מעמדך מולה? מאוד מאוד חשוב.

אוסיף על בהתהוות שתמיד טוב לזהות את מקור הכעס ואז את יכולה לראות מה את עושה איתו ולעבוד עליו כמו כל מידה אחרת. 

וגם ספר של אידל משהו להקשיב לדעת וכו

גם אצלינו זה ככה וזה פשוט נובע מזה שאת פחות עומדת על שלך.

נגיד אצלינו עם בעלי היא יודעת שאין משחקים- הולכים לישון זה לישון גם אם היא מייללת הוא לוקח אותה ומסביר לה שוב ושוב גם אם זהלוקח שעתיים. לי אין סבלנות לזה וגם אני לא מסוגלת לא להתייחס ליללות שלה אז היא מטפסת עליי.

בקיצור לדעתי זה ממש עיניין של חיזוק האסרטיביות איתה.

(תגידי, נכון שכבר עצם זה שהעלית את כל המצוקה הזאת על הכתב הקל במשהו? צעד ראשון עשית )

מה ראיתי במגילה שלך?

אחד הדברים שמאוד בלט לי, היה הקושי שלך אל מול הבכי שלה. והקושי שלך אל מול התגובה שלך לבכי שלה, כולל האשמה עצמית וכל הדברים הנחמדים שבאים איתה קבוע. זה מין לופ כזה שמהניסיון אני מכירה שנשאבים אליו, מין מקהלת קולות צעקנים בראש: "אוי, היא בוכה!" - "אבוי! זה פינוק!" - "זה הכול בגללי!" - "צריך לכַבות מהררררר" - "למה כיבית ככה? הפוך ממה שצריך!" - "הנה, היא שוב בוכה, הכול אבוד לנצח"

משהו כזה, נכון?

(אם פספסתי אנא קבלי את סליחתי)

כשיש כזאת מקהלה רעשנית בראש, איזו אמא לא תתחרפן?

אז דבר ראשון אני מנסה להעביר לך... חמצן. דבר בסיסי ופשוט כזה שימלא את הריאות שלך בחיים (המשפט הזה נוצר תוך כדי כתיבה. התחלתי לכתוב שאני רוצה לתת לך - וגיליתי שתוך שאני כותבת אני לוקחת נשימה עמוקה. מסתבר שהיא הייתה בשבילך  )

נסי אולי, כשהיא בוכה, לא להיות שם רק בשבילה (זה שומעים שאת כבר ) אלא גם בשביל עצמך. גם לך מגיע. נסי כשהיא בוכה לנתק רגע את "היא" ו"למה היא עושה את זה", ו"מה היא מנסה להשיג", - ובמקום זה להתמקד בך, בעצמך. להתבונן במה שצף בך כשאת שומעת את צליל הסירנה הזה. לראות את מה שמכאיב לך כל כך.

בלי שיפוטיות, בחמלה ובליטוף. בדיוק כמו שתהיי שם בשבילה בחמלה ובליטוף. גם לך מגיע.

<שולחת ומיד ממשיכה>

כתבת שיש דברים שאת עושה כדי למלא את עצמך (איזה יופי שאת מצליחה!) ושמעבר לזה גילויי אהבה של הפעוטה שלך ממלאים את לבך ומנחמים אותך. אני רוצה שתדעי שקראתי את המשפט הזה ומצאתי את עצמי עם חיוך ענק שפוך על הפנים. זה תמיד משובב נפש לראות מה זו אהבה של אמא... והקטנה שלך נשמעת מקסימה ביותר.

יש לי הצעה מעשית בשבילך: קחי לך דף, וערכי רשימה של דברים שממלאים ומשמחים אותך. אלו יכולים להיות דברים שגרתיים שנכונים על כולן פחות או יותר, וגם דברים שונים ומשונים. תרשי לעצמך להתפרע. ותרשי לעצמך להמשיך את הרשימה הזאת במשך כמה ימים. למשל, בחמישי אחה"צ את פתאום שמה לב שיש לך מצב רוח טוב, כי המטבח התמלא בריח של דגים אפויים / כי שמעת מהחלון ציפור מצייצת / כי פתאום גילית מחדש את אלבום החתונה? תעצרי רגע, תשלפי את הדף שלך ותוסיפי סעיף.

אני חושבת שעצם התגלית והכתיבה עוזרת, וגם יש לה תוצאות שקורות כמעט מעצמן - בלי שתשימי לב איך זה קורה תגלי שהתחלת לפתוח את החלון כל יום כדי לשמוע ציפורים, או שהוצאת מהאלבום את התמונה הכי מרהיבה והנחת במקום בולט בבית. ככה ממלאים את הלב בשמחה, מטעינים את הנפש בכוחות, ופתאום כל הדברים המאיימים בחינוך הילדה (ובכלל) נראים כמו אתגרים כיפיים ואפשריים לגמרי

קשה מאוד להעביר את הבילוי בחוץ במתח ובדריכות ובמרדף. אני תוהה אם אפשר למצוא לזה איזה פתרון, ולו טכני. אולי אם תחפשי באזור תצליחי לגלות מגרש משחקים מגודר, שאין בו חשש כביש? ואולי אפילו אם זה לא מגרש משחקים - ילדים יכולים לעשות חיים נהדרים גם עם אצטרובלים ועלים - רק למצוא איזו שהיא פינת "בחוץ" רחוקה מהציוויליזציה, שתוכלו להינפש באמת וליהנות זו מזו?

אולי אפילו אם אין לך פינה כזאת שקרובה לבית, שווה להרחיק קצת בשביל זה? מה את אומרת, יש מצב?

הם מתוקים, נפלאים ונורא נורא חכמים.

אשרייך.

הטקסט על הכעס והשאלות מועתק כמעט מילה במילה מדברים של אישה אחרת, שאני מאוד אוהבת (נראה לי שהיא מעדיפה להישאר בעילום שם).

כשקראתי אותו הוא ממש טלטל אותי. הרגשתי את "קלינק" הזה, שהאסימון נופל למקום הנכון. מאז אני חייבת לשתף אחרות (זו לא פעם ראשונה שאני מעתיקה אותו לכאן).

את יודעת, עם השנים אני הולכת ומגלה שכמעט כל התמודדות הורית, היא בעצם בשדה שבין ההורה לבין עצמו, הרבה יותר מהשדה שבין ההורה לילד. כל פעם מחדש אני שמה לב לזה בנושא אחר. זה ממש מפעים בעיניי.

לדוג' כל הפוסל - במומו פוסל (ציטוט מד"ר אבולעפיה)

אשריכן על עצם העידוד לעבודה פנימית עצמית מבלי שנתכוונתן 

הפינות שאליהן דוחק אותנו ה'יצר הרע' באופן קבוע

הן דלת ל'שדה הפנימי'

ההוא שמעלה לי את הסעיף, ההיא שלא באה לי טוב,

הדבר שמפתה אותי, שמכעיס אותי, שמלחיץ אותי, שמחרפן אותי, המחלה שתקפה אותי

זה אומר שכאן קבור הכלב

ועד שלא ניקח אחריות

ונתחיל לחפור בשביל להתמודד עם השלדים בבור הזה

שמטרתם היחידה כאן בחיי היא שאשים לב אליהם

בכדי להעלות ולטהר ולשפר אותנו

אז נמשיך למעוד על התלולית עפר של ג'וני הכלב המסכן ולקלל 

ולחשוב שזה נאחס מקרי

עד שניקח טוריה ונסתכל לג'וני בלבן של העיניים ונראה את עצמנו 

ובמקום נפילתנו שם תהא תקומתנו. 

לשירת ההמנון הקהל מתבקש לעמוד על חייו. 

זוהי ארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות

ככה זה עם נשים.  היא רוצה את הגבר בבית לעצמה.

זה יעבור לה עוד כמה שנים, כשתבין, שהחתן שלה לעתיד, זה לא אבא.

הבת שלנו, שאלה איך לומדים קסמים, ורצתה להפוך את אמא לבובה קטנה על המדף, בכדי שתוכל להתחתן עם אבא.....

בהצלחה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4030&cat_id=4034

ד"ר אבולעפיה מכון מאיר.

חלק מסדרה מצויינת 'חינוך לגיל הרך'.

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4034&cat_id=4034

השמת גבולות בגיל הרך

אלא לדבר איתו במקום. 

כשלילד יש דחף אז לא לתת לו עם פטיש ולסגור את זה 

אלא לתעל. 

אבא אני רוצה אוטו על שלט" טוב חמוד אתה יודע כשאני היייתי קטן היה לחבר שלי אוטו וכ'ו וכ'

מדברים. הילד רוצה קשר. דיבור. לא מעניין אותו החפץ. 

אני לא רוצה להכנס למיטה "טוב אז אתה יכול לבחור בין לקרוא עכשיו ספר או לשחק קצת ואחכ להכנס לישון" 

לתת לו לבחור. 

להיות גמישים. 

חכי עוד קצת 

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.