איך אפשר להעמיד את מה שאמר רשב"י "בזמן שאין עושין רצונו של מקום" במציאות של צדיקים?!

הרי לא יכול להיות שמי שלא עושה רצונו של מקום הוא צדיק..

גמרא שמסבירה שגם "עובד א-לוהים" וגם "אשר לא עבדו" הם צדיקים גמורים, אלא שהעובד הוא ששונה פרקו 101 פעמים, ואשר לא עבדו שונה 100.

התוס' הזה הוא לא על הברייתא שציטטת אלא על דברי ר' חנינא שהובאו לפניהם, התוס' מקשים מהברייתא שציטטת למה "אם שמע" נקרא בפי ר"ח "עושים רצונו" ובפי רשב"י "אין עושים רצונו".

התירוץ הראשון הוא שאם תשמעו למצוות בלי לעשות רצונו של מקום (כמו גרי אריות) אז "ואספת דגנך" ורשב"י מוסיף שאם בנוסף תעשו רצונו של מקום אז "ורעו זרים צאנכם".

התירוץ השני מסביר שאכן יש מחלוקת בין המימרות. לפי ר"ח מצב ביניים עדיין נקרא "אם שמוע" ומגיע שכר על המצוות שעשו, אבל רשב"י סובר ש"עושים ואין עושים בהדי הדדי" נקרא "אין עושים".

לפי זה יוצא -

תירוץ ראשון: "אם שמוע" זה קיום המצוות אבל לא עשיית רצונו של מקום כ"כ שאינם צדיקים גמורים.

תירוץ שני: "אם שמוע" זה מצב של קיום מצוות אבל במקביל לעשיית עבירות וזה אינו רצונו של מקום.

כדי לדייק בכוונתו. (ברור שצריך לדקדק בלשונו של רשב"י רק לא באותו אופן שמדקדקים ברמב"ם)

כאשר הוא כותב שמלאכתן נעשית בידי אחרים

ברור שמדובר במציאות מופלאה של רמה מאוד גבוהה של עם ישראל

ולכן התירוץ של התוספות מאוד מתיישב על הלב

במצב עליאי וגבוה שעם ישראל עושים רצונות של מקום בשלמות

על זה דיבר רשב"י שמלאכתם נעשית בידי אחרים

אבל במצב פשוט יותר וממוצע יותר שעם ישראל בסדר אבל לא ממש צדיקים גמורים

אז לפי רשב"י זה נחשב ל"לא עושים רצונו של מקום" אבל עדיין נחשבים לצדיקים

כי הם לא עושים רצונו של מקום בשלמות שמצדיקה את המציאות המופלאה שהוא דיבר עליה. 

התירוץ השני אני לא בטוח במאה אחוז 

אבל בהמשך הגמרא כתוב "מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים" וכו

אז כותבים על זה התוס

שמה שרשב"י מדבר זה כשכל עם ישראל הוא כמו הדורות הראשונים 

ומה שהפסוק מדבר זה כשעם ישראל מעורבב בחלקו הוא כמו הדורות הראשונים וחלקו הוא כמו האחרונים

או במילים אחרות הפסוק מדבר על כך שחלק צדיקים גמורים וחלק פחות וחלק עוד יותר פחות וכו

ורשב"י מדבר שכולם צדיקים לגמרי

לכאורה זה לא דוחק, זו סתירה.

הפס' אומר אם שמוע תשמעו והוא אומר כשאין עושין רצונו של מקום.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום