יש אפשרות לשיחה פתוחה וכנה באיזה ערב נעים במסעדה או משהו כזה? שיחה שבה שני הצדדים יעלו את מה שמפריע להם (יכול להיות שגם להם לא פשוט עם זה!) ותמצאו ביחד פתרונות שמוסכמים על שני הצדדים.

אולי שהם יבואו אליכם לשבת ואתם אליהם באמצע השבוע, אולי שתגדירו כמה דברים שהכי מפריעים והם ימנעו מהם ואולי עוד הרבה פתרונות שאפשר לחשוב עליהם ביחד.

בהצלחה!

קל לייעץ מהצד

1. יבואו לארוחה אליכם ויסעו. 

2. לעדכן במייל הישובי שתשמחו לקבל דירה/יחידת דיור בכל הזדמנות. ושישהו שם.

3. שיתארחו אצלכם ויחללו שבת אבל רק בחדרם. 

   להחליף דלת החדר ליותר מבודדת רעש?

4. לעשות משקוף ודלת בתחילת המסדרון וליצור מעין "יחידת דיור" ל2-3 חדרים.

    ושם הם עושים מה שרוצים. הילדים ישנו בסלון. או

   שבאים בבוקר והולכים אחה"צ. 

לא יודע עד כמה יש טעם להכנס לזה אבל כתבתי בכ"ז, יתכן וזה מיותר:

5. בהנחה שזה המצב שמייצג פחות או יותר (הפתירת תשבץ ביודעין) את הנורמה שם 

    הייתי מציע לשאול דמות שמוערכת ע"י הבעל (רב הישוב?)

    עד כמה זה פוגע בבניין הנפש של הילד. ברגע שזה יהיה צד ג' יהיה לבעלך יותר קל לראות 

    את הדברים בצורה מאוזנת ולהכריע. זאת הכרעה שלו בעיקר. מכל הבחינות. 

6. אולי אולי: 

   אולי צריך לשקול את הדברים בצורה עניינית וקרה. 

   צורה קרה זה אומר שאתה מספר את המקרה לעצמך כאילו זה קורה לזוג חברים, או שמישהו בפורום כותב      ואתם עונים לו . במנותק מאמוציות.

   באופן אובייקטיבי. ולא סובייקטיבי. ואח"כ על גבי זה להוסיף את השיקול המשפחתי-רגשי. 

   ככה הדברים אולי יקבלו מידרוג מסויים מבחינת חשיבות.  

   רב הישוב או צד ג' כלשהו  יוכל להוריד הרבה מהמתח המובנה בשיחה הזאת ולכוון אותה לתכל'ס 

   מעצם זה שאת לא תהיי השוטר והוא מתחפר בהגנה. אלא שניכם מחפשים פתרון מיטבי.  אין מנוס כנראה מלהכריע ולדרג מה יותר חשוב.  ללא אמוציות. ומנקודה זאת לפעול בהתאם. קשה. 

הוא לא יפתור לכם. אלא תראו את הדברים ותכריעו בעצמכם. 

אפילו אולי שילך לבד לרב. כי בסופו של יום א. הוא הבעל. ב. זה המשפחה שלו ואז את יוצאת מהמשוואה 

  וזה הוא מול עצמו. ואת שם רק כדי לשמוע להקשיב ולא לחוות דעה בשלב ראשון. 

   לתת לו מרחב התלבטות נוח ונטול ביקורת. מעצם נתינת המקום הכוחות שלו להנהיג את המשפחה יצמחו.

  . בלי ציפיות גם לא בלב לקו סיום מוצלח מבחינתך. אחרי כמה שיחות כאלה אולי זה יתבהר מעצמו.

7. קל לייעץ.

להורי היתה בעיה דומה 

ואכן כבר כשלושים שנה שהם לא היו אצל סבי בשבת, אני יכול לומר מנסיון אישי - אומנם יש חברות טובה בין המשפחות (דודים וכו') אבל אין כמעט קשר. זה לא רק 'מחויבות משפחתית' אנחנו יכולים לעשות מפגש משפחתי ואז לדבר בכיף כמה שעות ונחמד לנו והכול אבל אנחנו לא מאמת מכירים אותם 

אצלנו הם מכבדים מאוד (עשו אצלנו ליל הסדר לפני 3 שנים (בגלל אלצימר של סבתא שלי) והם שמרו חג לגמרי) אבל צריך לזכור שזה אכן גורם לכך שאין כמעט שבתות יחד - ובמהלך השבוע עובדים ככה שהקשר הוא מאוד מרחוק

הבעיות הקשות ביותר הן לא בעיות של פרקטיקה,

אלו בעיות של חסכים רגשיים.

מה שאני מתכוון לומר - זה שהקושי הגדול שלך לפגוש את החילו שבת שיש במשפחה של בעלך,

הוא ככל הנראה לא נובע מעצם חילול השבת שלהם, אלא יושב על נקודה יותר עמוקה, רגשית שגורמת לך

לפעול.

והנוקדה הזו היא שצריכה להיפתר יותר מאשר המבנים הפרקטיים- כי אפשר לבנות מערכות חיים שלמות

מסביב לנקודה רגשית רק כדי לא לגעת בה ולהתמודד איתה, אבל הן יהיו מסורבלות- קשות, ולא יפתרו את

הבעיה.

לכן נראה לי שקודם כל תפתרי מול עצמך את הקושי הזוגי בחילול השבת של המשפחה של בעלך, לפחות תביני

מה בדיוק גורם לך לפעול.

אולי זו תחושה שהוא מעדיף אותם על פנייך(מוכן לקחת אותך למקום שלא טוב לך בשביל לא לפגוע בהם)

אול זו תחושה שהוא לא מספיק מגן על הילדים(החינוך של הילדים נפגע מהמפגש עם סביבה חילונית)

או כל נקודה רגשית אחרת שאת לא מרגישה מספיק בטוחה בה והמפגש המשפחתי הוא הטריגר שגורם לה

להידלק.

אחרי שתמצאו את הנקודה הרגשית ותתמודדו איתה, יהיה הרבה יותר קל להבין מה אפשר לעשות באופן

פרקטי מול המשפחה שלו.

אור בשבת. קשור לחסכים רגשיים.

זה סיטואציה טכנית לחלוטין שצריך למנוע אותה בשיא הרגישות והיא ממש לא קשורה לעובדה שיש משהו בתת מודע רגשי מול הבעל ומשפחתו

חוסר הרצון שהילדים יחשפו הוא אכן לא מוכרח להיות קשור, אבל זה לא כזה נורא כמו שעושים את זה.

ילדים נחשפים להרבה דברים שונים ומבינים שיש אנשים שונים שמתנהגים אחרת. ילד מבין שאצל חבר

אוכלים בשעה 4 בצהרים והוא לא יכול לשחק והוא כן יכול, ואצל חבר אחר בשעה שמונה נחים ומשחקים

ואצלו בבית מסדרים תיק בשמונה. אותו דבר ילד מבין שיש כאלו שעושים ככה ואנחנו לא, או שיש כאלו

שלא עושים ככה ואנחנו כן. כשהוא גדל יותר אפשר ללמד אותו למה ומה ההבדלים.

הדברים נאמרים מהתייעצות עם רבותי בשאלה הזו. ברור שאנחנו מעדיפים שלא לחשוף את הילד לדברים

הללו בכלל. אבל זה בד"כ אומר לחיות בתוך בועה מאוד מסויימת, שאני לא יודע אם הכותבת עומדת בתכנים שלה, כי מי שהילד שלה רואה תוכניות טלוויזיה(מתישהו, ולא משנה איך ואיפה) כבר חושפת אותו לדברים גרועים בהרבה מהחילול שבת של סבא.

חוצמיזה- שבקשר למה שהפותחת כתבה- "לי זה לא מתאים", "מאוד קשה לי להיות במקום שיש בו חילול שבת",

"אני נפגעת", גורמים לי להרגיש שיש פה משהו מעבר לשאלה בחינוך מול משפחה חילונית.

יש פה התמודדות זוגית עם משהו, כך לענ"ד, שגורם לה להיפגע אישית כשיש חילול שבת בבית של ההורים שלו

סביבה.

גם משפחה שמתחשבת אבל קורות כאלה פשלות...

ותשמח שלא התנסת בזה (אני מקווה),

כי לכל יהודי מפריע להיות במקום שיש בו חילול שבת,

ק"ו אם זה משפחה...

ויהודי שזה לא מפריע לו - זה מראה על בעיה, לא יהודי שכן מפריע לו...

אני אומר את זה.

אני מתנצל שאני "מזלזל" באנשים פה, אם אני חושב שרובנו לא נמצאים במדרגה שעצם חילול השבת

הוא זה שמטריד את נפשם, בד"כ זה לא עצם העובדה שמישהו חילל לידם שבת. זו באמת בעיה, שאנחנו

לא נמצאים במקום הזה, אבל זו כבר שאלה למקום וזמן אחר.

העובדה שההימצאות שם גורמת לבעיות בשלום בית, היא זו שגורמת לי להרגיש שמשהו כאן הוא מעבר

להיותנו יהודים שקשה להם לראות חילול שבת.

השאלה היא למה זה מפריע לנו, ובד"כ הקושי שלנו הוא לא נקי וטהור על עצם החילול שבת, אחרת

רובנו היינו יושבים ובוכים במשך רוב השבת רק מלהסתכל החוצה לרחוב או לחשוב על העובדה שיש

אנשים כאלו עכשיו בארץ רחוב\שכונה\עיר לידי.

בד"כ מה שמפריע לנו זה משהו אחר, שמתלבש על התירוץ היפה חילול שבת.

וזה פשוט בהדרכה הפנימית שלנו- אפשר לכאוב את המציאות שהם מחללי שבת ולהצטער על כך,

למה זה כזה מטריד אותה? זו שאלה אחרת, שהיא צריך לפתור.

בד"כ, כל הפוסל במומו פוסל. זה יכול להיות שזה נוגע בנקודות רגשיות מסויימות, שלאו דווקא

קשורות לשבת.

ובשם מי שקיבלתי ממנו את הדברים.

וגם אז הם עברו את הצינור שלי,

אז בכל מקרה אני מדבר בשם עצמי-

אני חושב שרוב האנשים בעולם הם במצב הזה.

זה בשם עצמי.

כל הטענות שלך מוכרות לי היטב, אני הייתי שופר שלהן לא פעם ולא פעמים.
הסיפור אצלי קצת שונה, אבל את הדרך להתמודד עם משפחות שעדיין לא זכו לחזור

בתשובה, למדתי היטב, כי השאלות האלו נוגעות לי ועדיין אני מקבל הדרכה בעניין הזה ממש.

את הדרך להתמודד ולהתקדם בנושאים הללו קיבלתי מרבותי, ופעמים רבות הראו לי

כמה אני(ורבים וטובים אחרים) נדבקים לטיעונים רלוונטיים כדי להתמודד עם רגשות,

חוויות, או נק' רגישות שהם מרגישים שהן לא מתאימות או מותרות.

לרוב, הפתרון הפרקטי הוא פשוט בהרבה ממה שאנחנו חושבים וה"סכנה" היא לא כזו

גדולה, לרוב גם ה"נזק" שנגרם הוא קטן לעומת הרווח או הנזק הנגדי.

בגלל זה אני חושב שהדבר הראשון הוא להתמודד עם החלק הרגשי, ומרגע שבו זה יפתר,

גם החלק הפרקטי יגיע לפיתרון, פשוט וטוב, גם אם לא מושלם.

אם את רוצה אני יכול לענות לך על כל אחד מהטיעונים שהעלית.

אבל כל כמה שלא תחנכי את הבת שלך לצניעות- מתישהו היא תצא אל העולם ותקלוט שלא כולם כמוה וכמו ההורים שלה. גם בלי קרובים חילונים.

וכל כמה שתחנכי אותה לדרך מסוימת יכול להיות שיום אחד היא תקום ותחילט לעשות בדיוק הפוך (ראי ערך בעלך)

יכולה לומר לך כאחת שגדלה בסביבה לא דתית בכלל והייתה בערך הדתיה היחידה בכיתה ביסודי- הכל קשור לאיך שמציגים את הדברים.

ההורים שלי מעולם לא פחדו לחשוף אותי לאנשים שמתנהגים בצורה שונה. ותמיד הסבירו לי למה אנחנו ככה והם ככה.

ורוצה להגיד לך שמעולם לא הרגשתי מבולבלת. הדרך שלי הייתה ברורה לי תמיד. והיה לי מאוד ברור מה אני ומה אחרים. (כמו שמישהו כאן כתב לך- כמו שילד יודע שהחוקים אצלו בבית {לא אוכלים ממתקים אחרי 16:00} הם לא החוקים אצל החבר {אוכלים ממתקים מתי שבא לנו} הוא ידע להבדיל בין מה ש*אנחנו עושים* לבין מה ש*האחר עושה*)

וכשגדלתי, ידעתי להסביר לעצמי באמת למה אני ממשיכה להיות דתיה וזה למרות כל הפיתויים מסביב. וכיום, כבוגרת אני עשה את מה שאני עושה מתוך בחירה ומודעות.

לא אשקר, הרבה בזכות ההורים שלי ובזכות דרך החינוך שלהם. אבל גם הרבה בזכות הדרך שאני בחרתי לעצמי.

ההליכה בדרך מסוימת לא קשורה להיחשפות או לאי החשפות, דווקא הרבה פעמים כשמונעים ממך מידע מסוים ואתה נחשף אליו בדרך אחרת- המכה וההלם שיש אחרים הוא גדול יותר וגורם לך ללכת רחוק יותר ממה שהיית.

הליכה ברך מסוימת קשורה למה שאתה מרגיש שהוא נכון או לא נכון. (ולא תמיד תלוי בהורים, אבל בהחלט קשור לחינוך שלהם)

אבל חינוך זה לא רק מה ש"מסבירים".

אם ילד רואה על-ידו קרובי משפחה שח"ו כותבים בשבת, ואינו מזדעזע - זה כבר הפסד בחינוך.

צריך גם הרגשה טבעית אל הדברים.

אז נכון, שמחד, כאשר "מתרגלים" למשהו, כאילו פחות מתרשמים מקיומו - אבל לאידך, התחושה הטבעית הנכונה עלולה להיפגם.  לכן, לדעתי, לפחות בסביבה המשפחתית הקרובה, ראוי להשתדל שלא יהיו באופן תדיר דברים כאלו.

וגם ההליכה בדרך מסויימת, יכולה לפעמים היות קשורה להיחשפות/אי היחשפות לכל מיני דברים. אלא שנכון, שיש אפשרות להשפיע על כך ע"י חינוך, כמו שכתבת - ולאידך, צריך גם להיזהר שאי החשיפה לא תביא ל"סקרנות" כלפי ההיפך.

וכבר אמר התנא רבי יוסי בן קיסמא, שבוודאי היה בעל "עמדה עצמית", "איני דר אלא במקום תורה".

רק ניסיתי להוכיח שזה שהילד לא יהיה חשוף - לא יהיה בהכרח מה שיגרום לכך שהוא "ישאר בתלם" או להפך.

גם בהודעה הקודמת כאן - וגם בהודעה בנושא קצת "מקביל" בצמ"ע - עמדת על נקודה מאד חשובה מצד האדם עצמו, שהיא יכולת הבחירה שלו ומה יעשה עם המצבים בהם הוא נתקל. הכח הגדול של הבחירה. זה חשוב - לפעמים מרוב "הפחדות", אדם עלול להיחלש באימון בבחירתו כשכבר נזקק לה, וזה לא נכון ולא טוב.

עם זה, בלי סתירה, יש כמובן גם חשיבות גדולה להשתדל ש"תנאי הסביבה" מלכתחילה יהיו הולמים. בנידון שכאן, אוירה שגורמת כמה שאפשר לערכים והמצוות להיות מופנמים כדבר טבעי - בצד היכולת לא להיפגע גם מפגישה עם מציאות אחרת.

ובנידון שם, תנאים, למשל, שמראש גורמים לבנות לא להיות בסביבה שעלולה לסחוף לכיוון שלילי. אע"פ שאכן יש בחירה, אבל יש גם "יצר" - ובנות צעירות עלולות לפעמים למצוא עצמן במצב שכח התמודדותן אינו ערוך לו כראוי. או עצם השהות באוירה זולה וכד'.

אשר על כן, חשוב לדעתי שילוב שני הצדדים: להיזהר מראש במידת האפשר, ובשקלול כל הערכים, כדי ש"לא תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי ביזיון" - ולאידך, אמון גדול ביכולת הבחירה גם כשנתקלים בדיעבד במצבים שמזקיקים התמודדות, ואדרבה, להוסיף כח מתוך זה.

ולהישאר קרובים.

אבל זה לא צריך לבוא מתוך מקום מטשטש של "אני לא יותר טוב מהם בזה שאני שומר שבת".

אני יותר טוב ממי שמחלל שבת. כל אדם יהודי ששומר תורה ומצוות טוב יותר מיהודי שלא שומר תורה ומצוות.

אם מטשטשים את זה- פתוחים להשפעות חיצוניות בעצמנו ובטח ובטח שילדנו יבואו ויגידו - אם זה לא פחות

טוב, למה אני צריך "לסבול" את זה? אם מחללי שבת הם טובים בדיוק כמונו- למה לא להיות כאלו?

"אנחנו לא מתנהגים ככה" מחזיק מים רק עד גיל מסוים, עד שהילד עצמאי ויודע להגיד- "אני כן מתנג ככה".

חינוך לתורה ומצוות הוא לא רק להגיד "תורה ציווה לנו משה" ולעשות נו נו נו כשילד הדליק אור בשבת,

חינוך לתורה ומצוות הוא איך אנחנו מתייחסים לזה- כאמת, כמוסר, כעונג, כדרך להטיב לעולם, כחובת האדם בעולמו. וכן- נגזר מכאן גם היחס למי שאינו שומר תורה ומצוות, שכן מי שמאמין שאדם ששומר תורה מטיב לעולם

ואדם שלא, מטיב פחות, יודע להגיד שיש ערך לשומר שבת מעל מחלל שבת. וגם אם נתייחס לכולם כתינוקות

שנשבו או כאנוסים, אז נצטער עליהם ונכאב שהם לא זכו לטעום עונג עול מצוות, אז את זה הילדים יראו וילמדו,

שמי שלא שומר מצוות הוא אדם שמצטערים עליו- שאוהבים ומכבדים ומעריכים, אבל שחבל שהוא עוד לא שומר

תורה ומצוות, אז הם גם ילמדו מהם הערך שלהם.

אני יודע שהדעה הזו לא תמיד קלה לעיכול, אבל היה לי חשוב להעמיד אותה באופן ברור, במיוחד בהשקה

לנושא החינוכי שעלה פה.

אז אני שומר שבת אבל נכשל במצוות של בין אדם לחברו וחבר שלי מחלל שבת אבל צדיק במקום של בין אדם לאדם

אז אני יותר טוב ממנו?

כל אחד לפי דרגתו וכל אחד מכובד

מסכימה שצריך להסביר לילד שזאת הדרך הנכונה וככה צריך להתנהל ולנתב לשם. 

אבל אתה בשום אופן לא יותר טוב מהם, ולו רק בגלל שנקודת הפתיחה שלכם (כנראה) היתה שונה- הם נולדו לבית שנוהגים בו אחרת מהבית בו אתה זכית לגדול.

אני לא אכנס כאן לוויכוח הזה. אני מוכן לעשות אותו בפורום אחר, או בש.א.

אצלנו המשפחה שלי כמו של בעלך, אבל מאד משתדלים. כלומר, לא תהיי סיטואציה של תשבץ ליד הילד.

זאת בעיה שאני לא בטוחה שיש לה פתרון מלבד לעשות חגים של חילונים ביחד, כמו יום העצמאות, ל"ג בעומר כשהילדים עוד קטנים ואולי נסיעה קבועה בחמישי - שישי במקום שבת , לפחות פעם בחודש.

חינוך ילדים הוא משהו ממש משמעותי בשבילי ואם הילד שלי היה מציע להדליק אור בשבת וזה רק ההתחלה..

הייתי מחפשת פתרון אחר למפגש

גם ההורים של בעלי לא שומרים שבת

אבל הם מלאים בכוונות טובות

אז קודם כל תעריכי את זה מאוד, כי יש הרבה שלא יהיו מוכנים לעשות את השינוי בשבילכם, וזה עלול להיות נורא- גם לך, גם לבעלך, גם לילדים וגם להורים. אני חושבת שכשמבקשים מבנאדם בן 50+ לשנות את אורחות חייו והוא נענה זה כבר משהו שהוא בכלל לא ברור מאליו וראוי להערכה גדולה מאוד

דבר שני גם אצלנו אני שמה לב שדברים שברורים לי מאליהם לחמי וחמותי (המקסימים) לא ברורים. מבחינתי הם סוג של תינוק שנשבה, כי הם אף פעם לא היו חשופים לזה. מצד שני אני גם לא רוצה להעמיס עליהם יותר מדי בקשות, כי אני מאמינה שמתישהו זה כבר יהיה יותר מדי..

לגופו של עניין, אנחנו נשואים ב"ה כבר מעל ל5 שנים, עם תינוקי שלישי בדרך. כל שבת שלישית- אנחנו אצלם.

גיסתי מדברת בשבת בפלאפון לצורך העניין. אבל לילדים שלי ברור שהפלאפון הוא מחוץ לתחום בשבת. ואם יש בלבול והם ניגשים אליו- הרי זה תפקידי כהורה להזכיר שהיום יום שבת. כמו שזה תפקידך להזכיר שבשבת לא מדליקים את האור. בחיוך ובנועם.

ולמה דודה עם הפלאפון ואנחנו לא? כי דודה לא מבינה כמה זה חשוב ואנחנו כן.

נכון שזה לא פשוט, ונכון שזה דורש ויתורים. מצד שני זה יוצר המון שלום בית ואפילו מקרב את ההורים לאט לאט לדת, כשהם לא מרגישים ששום דבר "נכפה" עליהם, והכל ברוח טובה.

אגב, תנסי פעם לומר לחמותך כמה את מעריכה את זה שהיא באה לקראתכם, תראי איך היא זורחת ומוכנה לבוא לקראתכם יותר..

אם יש משהו שהוא קריטי מבחינתי- למשל אני מוצאת את אבא של בעלי יושב בחדר עם הבן שלי ורואה טלויזיה (אני נגד טלויזיה גם בימי חול, על אחת כמה וכמה בשבת)- אי אבקש מבעלי להוציא משם את הילד ואח"כ לדבר על זה עם האבא. הכל בחיוך ורוח טובה.

נכון, זו לא האווירת- שבת שהייתי רוצה. אבל זו הבחירה שעשיתי. אני לא חושבת שזה הוגן לצפות מבעלך לשנות את המצב. וזה גם לא הוגן לצפות ממנו לא לראות יותר את הוריו בסופי שבוע. בעיקר אם הם באים לקראתכם.

אז אחת לשלושה שבועות הילדים שלי "סופגים" שבת קצת אחרת. לענ"ד זה גם יכול לחזק אותם- מהמקום של לדעת לשים גבולות לעצמך. הרי "בעולם שבחוץ" אנשים מסתובבים עם פלאפונים בשבת. לחשוב שהם לא ייחשפו לזה לעולם זו תמימות. שלי גם ידעו להתמודד עם זה.

בבית יש להם שבת כהלכתה, והם לומדים לאהוב ולהעריך אותה ולהבין שככה צריכה להיראות שבת. אני לא רוצה ליצור נתק עם סבא וסבתא. הילדים צריכים אותם לא פחות ממה שההורים של בעלי צריכים את הילדים.

תעריכי אותם! כל הכבוד להם שהם באים לקראתכם! באמת שזה לא מובן מאליו..

טלוויזיה בליל הסדר זה באמת לא פשוט. וזו בהחלט התמודדות.

את ממש ראויה להערכה על האיפוק. 

העניין עם התשחץ היה רק דוגמא, יש עוד מלא דברים כמו פלאפונים, הדלקה וכיבוי מזגן ועוד, ויש גם בעיות יותר רציניות כמו לתת לילדים לשתות מים קרים מתמי 4, כי הם שוכחים שאסור.. מה שגורם לנו כל הזמן להיות עם עיניים פקוחות ולשים לב מה נעשה. וזה מתיש.

לא חושבת שנצליח להימנע מלסוע אליהם לשבתות, נכון שהם סבא וסבתא אבל לדעתי אפשר להפגש גם בימים רגילים, אחי גם נשוי לחוזרת בתשובה, ואצלם זה ברור גם להם וגם להורים של אשתו שלא מגיעים אליהם בשבתות וחגים, הילדים שלהם פוגשים אותם מלאא ביום חול, ויש ביניהם קשרים מעולים, אחי אוהב אותם והם אוהבים אותו, הם מבינים את השוני ואת הבעייתיות, אצלנו זה יותר מסובך, כי הם משתדלים בשבילנו. והם ממש יפגעו אם נציע להפגש רק בימי חול, והאמת שבעלי רוצה שנסע למרות הבעיות, ואני מבינה אותו, בסופו של דבר אלו ההורים לו. אז אכן נצטרך למצוא את דרך האמצע 

תודה רבה, באמת מעניין לראות את זה מהצד השני ולשמוע איך זה לילדים.

נשמע שההורים שלך היו מאוד חד משמעיים, בנחת אבל הסבירו עצמם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. 

זה נראה התמודדות לא קלה עבור ההורים. בע"ה שנצליח לעשות זאת כך.

סליחה על התגובה!

בס"ד

משהו עלילתי דרמתי מותח ומתובל בהומור...?

כי לגמריי יש לך את זה בתיאורים-( אני ממש רואה את חמותך ואת החתול)

כנ"ל בתחום העלילתי והדרמטי...

אולי סיפור בהמשכים לעיתון כל שהוא?

אגב-

גם אם כל מה שאת כותבת על חייך הוא אמתי אחד לאחד,

וכתוב בשיא הדיוק, כתיבה חופשית יכולה מאד לעזור.

זה המצב גם אצלנו, וממש שימחת אותי!

ההורים צריכים להבין שאם הם רוצים ביקורים בשבת שישנו את דרכם. כל הדברים שתיארת בפתיחה לא צריכים לקרות. השבת הופכת כמעט לחול ללא כל צורך. הם צריכים לעשות מאמץ יותר גדול. ואם זה לא יקרה יצטרכו לוותר עליכם בשבת. תבקרו רק בימי חול. אין סיבה להפוך את השבת ליום עינוי. כמו שלא היית אוכלת אצלם אם לא היו דואגים למטבח כשר, הם צריכים לדאוג שהשבת שלהם תהיה כזאת שתוכלו לבקר.

אולי אתה לא מבין כמה זה קשה למשפחה חילונית להכיל את המשפחה הדתית בשבת,

אבל תנסה לחשוב על מצב הפוך- ילד שהלך ח"ו ושינה את התנהגותו- ועכשיו מבקש מההורים

שלו שהוא לא מעוניין שהילד שלו יראה שמירת שבת- ושיחללו שבת כשבוא בא, אחרת הוא לא בא,

כי זה עינוי בשבילו, והוא חושש על חינוך ילדיו.

עכשיו, גם אם נאמר שהחילול שבת של המשפחה החילונית הוא לא אקט דתי, כלומר, הם לא עושים

את זה כאידיאולוגיה אלא פשוט לא שומרים, זה שינוי מאוד גדול וקושי מאוד גדול לשמור שבת כהלכתה,

למשפחה שלא מאמינה בזה ולא רואה בזה צורך, רק בשביל הילד.

אנשים רגילים לעשות דברים מסויימים ואתה מבקש בכוח לכפות עליהם התנהגות שהם לא מעוניינים בה,

עם כל הצער שבדבר שהם לא מעוניינים בה עדיין- הם עושים הרבה, הם משתדלים, הם מנסים להתחשב,

הם לא רואים בעיה לצערנו בהתנהגות שלהם. יש חשיבות גדולה מאוד להתחשבות הזו. וזה לא דומה בכלל

למטבח כשר- מטבח כשר לא מצריך הרבה השקעה, יש כלים מיוחדים או חד"פ למצב שבו הזוג מגיע והאוכל קנוי

רק ממקומות כשרים, רוב עמ"י היום לא אוכל לא כשר באופן מובהק וההשקעה לדאוג להם לדבר הזה היא נמוכה.

שהסבתא תשמור שבת שלמה כהלכתה- זה יהיה סיוט לסבתא ולסבא ולאחים. לכן צריך להתחשב בעובדה שהם

מכילים ומשתדלים.

יש שוני גדול בתכלית בין רווק, זוג צעיר ללא ילדים, זוג לילדים שעוד לא מבינים, משפחה עם ילדים בגיל תחילת ההבנה. כל הראשונים צריכים להתגמש. הם עדיין בתחילת דרכם, ויכולים להכיל ולעשות עוד כל מיני דברים שזוגות אחרים לא נתקלים בהם בכלל. כאשר יש ילדים צעירים הכל שונה. לאחר כמה שנים של הכלה, הצד השני צריך להואיל בטובו להתאמץ גם הוא. כי הוא גם צריך להיות מעוניין בקשר. ולכן נדרש ממנו להתאמץ יותר. אחרי כמה תרגולות של ימי חול, אולי יהיה אפשר להשחיל מספר שבתות. קצרות ומועטות. אם צד ההורים יראה נכונות להזיז את עצמו, כמובן שאז היחס יהיה שונה. לא מדובר על ניתוק חלילה. אבל יחסי השהות צריכים להיראות אחרת.

אמרתי שבכל מקרה שני הצדדים מתאמצים.

אז לא שייך להגיד זה נכון גם כלפי צד ההורים.

וגם אליו הגבתי, כשאמרת ש"הצד השני צריך להתאמץ גם הוא"- אתה כנראה לא מבין כמה מאמץ זה

למשפחה חילונית לארח משפחה דתית ולהשתדל להקפיד.

שני הצדדים מתאמצים, אי אפשר לבוא ולעשות שרירים(כלומר, אפשר, רק שזה מזיק).

מסכימה פה עם כל מה שנאמר, ומבינה לחלוטין את הקושי להיות במקום שיש בו חילול שבת. הייתי בסיטואציה כזאת עם משפחה, אבל עם ילדים זה הרבה הרבה יותר קשה. לי יש אח כזה והיו סבא וסבתא כאלה בחו"ל והיינו אצלם שבועות בלי ההורים. היה ברור לנו שהם שונים מהבית אבל מאיתנו דרשו שנדליק את הטלויזיה והאור ועוד כל מיני, מה שיצר מערכת יחסים מאוד מאוד מסובכת. פה את מדברת על נכונות וכבוד הדדי, אז יש בסיס טוב מלכתחילה. יש מצב לדבר איתם ולהגיד להם כמה אתם מעריכים את המאמץ ואוהבים לבוא, אבל שיש דברים מסויימים שקשים לכם? לבחור 2-3 מהדברים שהכי אוכלים לך את הלב ולהתמקד בהם?

אפשר לדבר עם האחים בעדינות? הרבה יותר קל "לדרוש" מאחים מה שקשה יותר עם הורים. 

מבחינה טכנית, האם יש אפשרות להתארח בדירה ריקה באזור? 

ממליצה גם לשאול רב לגבי התנהלות כזאת. להורים שלי היתה את הדילמה אם להזמין את אחי לסעודות שבת כשהיה ברור שלא ילך ברגל ושיעשה מה שהוא רוצה בחדר שהוא התארח והיו כמה אופציות טובות שהורידו הרבה מתח. לדוגמא אחי תמיד הוזמן לכל השבת, אבל אם הוא החליט לנסוע זה לא היה "עלינו", כי זו היתה החלטה שלו. זה הפריע לנו, אבל השיקול של לא לנתק אותו מהמשפחה היה יותר מהותי. 

ברור ומובן מאליו שעליך כן לדאוג לילדיך. 

בקשר לדברים שמוסרים שהרב יהושוע שפירא אמר. 

זה לא "פסק חד משמעית" , זו תחושה שלו , ואולי פרי נסיון שלו.  הקביעות המוחלטות שהאמונה שלך תחלחל לילדים ולא ההפך של הסבא - היא לא תמיד נכונה. זו תקוה טובה שצריך לשקול אותה. צריך להבדיל בין "פסק" כלומר לימד את הלכות התורה לבין אמר מה שמהרהר .

 למעשה הילדים ייפגשו עם הסבא והסבתא החילוניים האלה הרבה פעמים. ואם לא יגדלו עם ידיעה ברורה שהסבא,והסבתא בתחום זה אינם בסדר הם עלולים להיפגע יותר בעתיד. 

,אז טוב שתסבירי את זה בצורה הכי ברורה לילדים:  תתנהגו בנימוס לסבא אבל אם מישהו יושב לידכם ומחלל שבת אל תגידו לו " אולי תפתור את התשבץ בחדר שלך , או אחרי שאני אלך לחדר שלי - כי כך אתם בעצם אומרים שמותר לחלל שבת! אבל אתם כן יכולים להסבובב  לצד, ושיבינו שאתם יודעים שלא בסדר לפתור תשבץ. 

לא להתנגש עם הסבא אבל לא להתנגש עם עצמכם .  על התורה תקפידו בלי שום ויתור. וגם על הקשר עם הסבא .

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה