יש אפשרות לשיחה פתוחה וכנה באיזה ערב נעים במסעדה או משהו כזה? שיחה שבה שני הצדדים יעלו את מה שמפריע להם (יכול להיות שגם להם לא פשוט עם זה!) ותמצאו ביחד פתרונות שמוסכמים על שני הצדדים.

אולי שהם יבואו אליכם לשבת ואתם אליהם באמצע השבוע, אולי שתגדירו כמה דברים שהכי מפריעים והם ימנעו מהם ואולי עוד הרבה פתרונות שאפשר לחשוב עליהם ביחד.

בהצלחה!

קל לייעץ מהצד

1. יבואו לארוחה אליכם ויסעו. 

2. לעדכן במייל הישובי שתשמחו לקבל דירה/יחידת דיור בכל הזדמנות. ושישהו שם.

3. שיתארחו אצלכם ויחללו שבת אבל רק בחדרם. 

   להחליף דלת החדר ליותר מבודדת רעש?

4. לעשות משקוף ודלת בתחילת המסדרון וליצור מעין "יחידת דיור" ל2-3 חדרים.

    ושם הם עושים מה שרוצים. הילדים ישנו בסלון. או

   שבאים בבוקר והולכים אחה"צ. 

לא יודע עד כמה יש טעם להכנס לזה אבל כתבתי בכ"ז, יתכן וזה מיותר:

5. בהנחה שזה המצב שמייצג פחות או יותר (הפתירת תשבץ ביודעין) את הנורמה שם 

    הייתי מציע לשאול דמות שמוערכת ע"י הבעל (רב הישוב?)

    עד כמה זה פוגע בבניין הנפש של הילד. ברגע שזה יהיה צד ג' יהיה לבעלך יותר קל לראות 

    את הדברים בצורה מאוזנת ולהכריע. זאת הכרעה שלו בעיקר. מכל הבחינות. 

6. אולי אולי: 

   אולי צריך לשקול את הדברים בצורה עניינית וקרה. 

   צורה קרה זה אומר שאתה מספר את המקרה לעצמך כאילו זה קורה לזוג חברים, או שמישהו בפורום כותב      ואתם עונים לו . במנותק מאמוציות.

   באופן אובייקטיבי. ולא סובייקטיבי. ואח"כ על גבי זה להוסיף את השיקול המשפחתי-רגשי. 

   ככה הדברים אולי יקבלו מידרוג מסויים מבחינת חשיבות.  

   רב הישוב או צד ג' כלשהו  יוכל להוריד הרבה מהמתח המובנה בשיחה הזאת ולכוון אותה לתכל'ס 

   מעצם זה שאת לא תהיי השוטר והוא מתחפר בהגנה. אלא שניכם מחפשים פתרון מיטבי.  אין מנוס כנראה מלהכריע ולדרג מה יותר חשוב.  ללא אמוציות. ומנקודה זאת לפעול בהתאם. קשה. 

הוא לא יפתור לכם. אלא תראו את הדברים ותכריעו בעצמכם. 

אפילו אולי שילך לבד לרב. כי בסופו של יום א. הוא הבעל. ב. זה המשפחה שלו ואז את יוצאת מהמשוואה 

  וזה הוא מול עצמו. ואת שם רק כדי לשמוע להקשיב ולא לחוות דעה בשלב ראשון. 

   לתת לו מרחב התלבטות נוח ונטול ביקורת. מעצם נתינת המקום הכוחות שלו להנהיג את המשפחה יצמחו.

  . בלי ציפיות גם לא בלב לקו סיום מוצלח מבחינתך. אחרי כמה שיחות כאלה אולי זה יתבהר מעצמו.

7. קל לייעץ.

להורי היתה בעיה דומה 

ואכן כבר כשלושים שנה שהם לא היו אצל סבי בשבת, אני יכול לומר מנסיון אישי - אומנם יש חברות טובה בין המשפחות (דודים וכו') אבל אין כמעט קשר. זה לא רק 'מחויבות משפחתית' אנחנו יכולים לעשות מפגש משפחתי ואז לדבר בכיף כמה שעות ונחמד לנו והכול אבל אנחנו לא מאמת מכירים אותם 

אצלנו הם מכבדים מאוד (עשו אצלנו ליל הסדר לפני 3 שנים (בגלל אלצימר של סבתא שלי) והם שמרו חג לגמרי) אבל צריך לזכור שזה אכן גורם לכך שאין כמעט שבתות יחד - ובמהלך השבוע עובדים ככה שהקשר הוא מאוד מרחוק

הבעיות הקשות ביותר הן לא בעיות של פרקטיקה,

אלו בעיות של חסכים רגשיים.

מה שאני מתכוון לומר - זה שהקושי הגדול שלך לפגוש את החילו שבת שיש במשפחה של בעלך,

הוא ככל הנראה לא נובע מעצם חילול השבת שלהם, אלא יושב על נקודה יותר עמוקה, רגשית שגורמת לך

לפעול.

והנוקדה הזו היא שצריכה להיפתר יותר מאשר המבנים הפרקטיים- כי אפשר לבנות מערכות חיים שלמות

מסביב לנקודה רגשית רק כדי לא לגעת בה ולהתמודד איתה, אבל הן יהיו מסורבלות- קשות, ולא יפתרו את

הבעיה.

לכן נראה לי שקודם כל תפתרי מול עצמך את הקושי הזוגי בחילול השבת של המשפחה של בעלך, לפחות תביני

מה בדיוק גורם לך לפעול.

אולי זו תחושה שהוא מעדיף אותם על פנייך(מוכן לקחת אותך למקום שלא טוב לך בשביל לא לפגוע בהם)

אול זו תחושה שהוא לא מספיק מגן על הילדים(החינוך של הילדים נפגע מהמפגש עם סביבה חילונית)

או כל נקודה רגשית אחרת שאת לא מרגישה מספיק בטוחה בה והמפגש המשפחתי הוא הטריגר שגורם לה

להידלק.

אחרי שתמצאו את הנקודה הרגשית ותתמודדו איתה, יהיה הרבה יותר קל להבין מה אפשר לעשות באופן

פרקטי מול המשפחה שלו.

אור בשבת. קשור לחסכים רגשיים.

זה סיטואציה טכנית לחלוטין שצריך למנוע אותה בשיא הרגישות והיא ממש לא קשורה לעובדה שיש משהו בתת מודע רגשי מול הבעל ומשפחתו

חוסר הרצון שהילדים יחשפו הוא אכן לא מוכרח להיות קשור, אבל זה לא כזה נורא כמו שעושים את זה.

ילדים נחשפים להרבה דברים שונים ומבינים שיש אנשים שונים שמתנהגים אחרת. ילד מבין שאצל חבר

אוכלים בשעה 4 בצהרים והוא לא יכול לשחק והוא כן יכול, ואצל חבר אחר בשעה שמונה נחים ומשחקים

ואצלו בבית מסדרים תיק בשמונה. אותו דבר ילד מבין שיש כאלו שעושים ככה ואנחנו לא, או שיש כאלו

שלא עושים ככה ואנחנו כן. כשהוא גדל יותר אפשר ללמד אותו למה ומה ההבדלים.

הדברים נאמרים מהתייעצות עם רבותי בשאלה הזו. ברור שאנחנו מעדיפים שלא לחשוף את הילד לדברים

הללו בכלל. אבל זה בד"כ אומר לחיות בתוך בועה מאוד מסויימת, שאני לא יודע אם הכותבת עומדת בתכנים שלה, כי מי שהילד שלה רואה תוכניות טלוויזיה(מתישהו, ולא משנה איך ואיפה) כבר חושפת אותו לדברים גרועים בהרבה מהחילול שבת של סבא.

חוצמיזה- שבקשר למה שהפותחת כתבה- "לי זה לא מתאים", "מאוד קשה לי להיות במקום שיש בו חילול שבת",

"אני נפגעת", גורמים לי להרגיש שיש פה משהו מעבר לשאלה בחינוך מול משפחה חילונית.

יש פה התמודדות זוגית עם משהו, כך לענ"ד, שגורם לה להיפגע אישית כשיש חילול שבת בבית של ההורים שלו

סביבה.

גם משפחה שמתחשבת אבל קורות כאלה פשלות...

ותשמח שלא התנסת בזה (אני מקווה),

כי לכל יהודי מפריע להיות במקום שיש בו חילול שבת,

ק"ו אם זה משפחה...

ויהודי שזה לא מפריע לו - זה מראה על בעיה, לא יהודי שכן מפריע לו...

אני אומר את זה.

אני מתנצל שאני "מזלזל" באנשים פה, אם אני חושב שרובנו לא נמצאים במדרגה שעצם חילול השבת

הוא זה שמטריד את נפשם, בד"כ זה לא עצם העובדה שמישהו חילל לידם שבת. זו באמת בעיה, שאנחנו

לא נמצאים במקום הזה, אבל זו כבר שאלה למקום וזמן אחר.

העובדה שההימצאות שם גורמת לבעיות בשלום בית, היא זו שגורמת לי להרגיש שמשהו כאן הוא מעבר

להיותנו יהודים שקשה להם לראות חילול שבת.

השאלה היא למה זה מפריע לנו, ובד"כ הקושי שלנו הוא לא נקי וטהור על עצם החילול שבת, אחרת

רובנו היינו יושבים ובוכים במשך רוב השבת רק מלהסתכל החוצה לרחוב או לחשוב על העובדה שיש

אנשים כאלו עכשיו בארץ רחוב\שכונה\עיר לידי.

בד"כ מה שמפריע לנו זה משהו אחר, שמתלבש על התירוץ היפה חילול שבת.

וזה פשוט בהדרכה הפנימית שלנו- אפשר לכאוב את המציאות שהם מחללי שבת ולהצטער על כך,

למה זה כזה מטריד אותה? זו שאלה אחרת, שהיא צריך לפתור.

בד"כ, כל הפוסל במומו פוסל. זה יכול להיות שזה נוגע בנקודות רגשיות מסויימות, שלאו דווקא

קשורות לשבת.

ובשם מי שקיבלתי ממנו את הדברים.

וגם אז הם עברו את הצינור שלי,

אז בכל מקרה אני מדבר בשם עצמי-

אני חושב שרוב האנשים בעולם הם במצב הזה.

זה בשם עצמי.

כל הטענות שלך מוכרות לי היטב, אני הייתי שופר שלהן לא פעם ולא פעמים.
הסיפור אצלי קצת שונה, אבל את הדרך להתמודד עם משפחות שעדיין לא זכו לחזור

בתשובה, למדתי היטב, כי השאלות האלו נוגעות לי ועדיין אני מקבל הדרכה בעניין הזה ממש.

את הדרך להתמודד ולהתקדם בנושאים הללו קיבלתי מרבותי, ופעמים רבות הראו לי

כמה אני(ורבים וטובים אחרים) נדבקים לטיעונים רלוונטיים כדי להתמודד עם רגשות,

חוויות, או נק' רגישות שהם מרגישים שהן לא מתאימות או מותרות.

לרוב, הפתרון הפרקטי הוא פשוט בהרבה ממה שאנחנו חושבים וה"סכנה" היא לא כזו

גדולה, לרוב גם ה"נזק" שנגרם הוא קטן לעומת הרווח או הנזק הנגדי.

בגלל זה אני חושב שהדבר הראשון הוא להתמודד עם החלק הרגשי, ומרגע שבו זה יפתר,

גם החלק הפרקטי יגיע לפיתרון, פשוט וטוב, גם אם לא מושלם.

אם את רוצה אני יכול לענות לך על כל אחד מהטיעונים שהעלית.

אבל כל כמה שלא תחנכי את הבת שלך לצניעות- מתישהו היא תצא אל העולם ותקלוט שלא כולם כמוה וכמו ההורים שלה. גם בלי קרובים חילונים.

וכל כמה שתחנכי אותה לדרך מסוימת יכול להיות שיום אחד היא תקום ותחילט לעשות בדיוק הפוך (ראי ערך בעלך)

יכולה לומר לך כאחת שגדלה בסביבה לא דתית בכלל והייתה בערך הדתיה היחידה בכיתה ביסודי- הכל קשור לאיך שמציגים את הדברים.

ההורים שלי מעולם לא פחדו לחשוף אותי לאנשים שמתנהגים בצורה שונה. ותמיד הסבירו לי למה אנחנו ככה והם ככה.

ורוצה להגיד לך שמעולם לא הרגשתי מבולבלת. הדרך שלי הייתה ברורה לי תמיד. והיה לי מאוד ברור מה אני ומה אחרים. (כמו שמישהו כאן כתב לך- כמו שילד יודע שהחוקים אצלו בבית {לא אוכלים ממתקים אחרי 16:00} הם לא החוקים אצל החבר {אוכלים ממתקים מתי שבא לנו} הוא ידע להבדיל בין מה ש*אנחנו עושים* לבין מה ש*האחר עושה*)

וכשגדלתי, ידעתי להסביר לעצמי באמת למה אני ממשיכה להיות דתיה וזה למרות כל הפיתויים מסביב. וכיום, כבוגרת אני עשה את מה שאני עושה מתוך בחירה ומודעות.

לא אשקר, הרבה בזכות ההורים שלי ובזכות דרך החינוך שלהם. אבל גם הרבה בזכות הדרך שאני בחרתי לעצמי.

ההליכה בדרך מסוימת לא קשורה להיחשפות או לאי החשפות, דווקא הרבה פעמים כשמונעים ממך מידע מסוים ואתה נחשף אליו בדרך אחרת- המכה וההלם שיש אחרים הוא גדול יותר וגורם לך ללכת רחוק יותר ממה שהיית.

הליכה ברך מסוימת קשורה למה שאתה מרגיש שהוא נכון או לא נכון. (ולא תמיד תלוי בהורים, אבל בהחלט קשור לחינוך שלהם)

אבל חינוך זה לא רק מה ש"מסבירים".

אם ילד רואה על-ידו קרובי משפחה שח"ו כותבים בשבת, ואינו מזדעזע - זה כבר הפסד בחינוך.

צריך גם הרגשה טבעית אל הדברים.

אז נכון, שמחד, כאשר "מתרגלים" למשהו, כאילו פחות מתרשמים מקיומו - אבל לאידך, התחושה הטבעית הנכונה עלולה להיפגם.  לכן, לדעתי, לפחות בסביבה המשפחתית הקרובה, ראוי להשתדל שלא יהיו באופן תדיר דברים כאלו.

וגם ההליכה בדרך מסויימת, יכולה לפעמים היות קשורה להיחשפות/אי היחשפות לכל מיני דברים. אלא שנכון, שיש אפשרות להשפיע על כך ע"י חינוך, כמו שכתבת - ולאידך, צריך גם להיזהר שאי החשיפה לא תביא ל"סקרנות" כלפי ההיפך.

וכבר אמר התנא רבי יוסי בן קיסמא, שבוודאי היה בעל "עמדה עצמית", "איני דר אלא במקום תורה".

רק ניסיתי להוכיח שזה שהילד לא יהיה חשוף - לא יהיה בהכרח מה שיגרום לכך שהוא "ישאר בתלם" או להפך.

גם בהודעה הקודמת כאן - וגם בהודעה בנושא קצת "מקביל" בצמ"ע - עמדת על נקודה מאד חשובה מצד האדם עצמו, שהיא יכולת הבחירה שלו ומה יעשה עם המצבים בהם הוא נתקל. הכח הגדול של הבחירה. זה חשוב - לפעמים מרוב "הפחדות", אדם עלול להיחלש באימון בבחירתו כשכבר נזקק לה, וזה לא נכון ולא טוב.

עם זה, בלי סתירה, יש כמובן גם חשיבות גדולה להשתדל ש"תנאי הסביבה" מלכתחילה יהיו הולמים. בנידון שכאן, אוירה שגורמת כמה שאפשר לערכים והמצוות להיות מופנמים כדבר טבעי - בצד היכולת לא להיפגע גם מפגישה עם מציאות אחרת.

ובנידון שם, תנאים, למשל, שמראש גורמים לבנות לא להיות בסביבה שעלולה לסחוף לכיוון שלילי. אע"פ שאכן יש בחירה, אבל יש גם "יצר" - ובנות צעירות עלולות לפעמים למצוא עצמן במצב שכח התמודדותן אינו ערוך לו כראוי. או עצם השהות באוירה זולה וכד'.

אשר על כן, חשוב לדעתי שילוב שני הצדדים: להיזהר מראש במידת האפשר, ובשקלול כל הערכים, כדי ש"לא תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי ביזיון" - ולאידך, אמון גדול ביכולת הבחירה גם כשנתקלים בדיעבד במצבים שמזקיקים התמודדות, ואדרבה, להוסיף כח מתוך זה.

ולהישאר קרובים.

אבל זה לא צריך לבוא מתוך מקום מטשטש של "אני לא יותר טוב מהם בזה שאני שומר שבת".

אני יותר טוב ממי שמחלל שבת. כל אדם יהודי ששומר תורה ומצוות טוב יותר מיהודי שלא שומר תורה ומצוות.

אם מטשטשים את זה- פתוחים להשפעות חיצוניות בעצמנו ובטח ובטח שילדנו יבואו ויגידו - אם זה לא פחות

טוב, למה אני צריך "לסבול" את זה? אם מחללי שבת הם טובים בדיוק כמונו- למה לא להיות כאלו?

"אנחנו לא מתנהגים ככה" מחזיק מים רק עד גיל מסוים, עד שהילד עצמאי ויודע להגיד- "אני כן מתנג ככה".

חינוך לתורה ומצוות הוא לא רק להגיד "תורה ציווה לנו משה" ולעשות נו נו נו כשילד הדליק אור בשבת,

חינוך לתורה ומצוות הוא איך אנחנו מתייחסים לזה- כאמת, כמוסר, כעונג, כדרך להטיב לעולם, כחובת האדם בעולמו. וכן- נגזר מכאן גם היחס למי שאינו שומר תורה ומצוות, שכן מי שמאמין שאדם ששומר תורה מטיב לעולם

ואדם שלא, מטיב פחות, יודע להגיד שיש ערך לשומר שבת מעל מחלל שבת. וגם אם נתייחס לכולם כתינוקות

שנשבו או כאנוסים, אז נצטער עליהם ונכאב שהם לא זכו לטעום עונג עול מצוות, אז את זה הילדים יראו וילמדו,

שמי שלא שומר מצוות הוא אדם שמצטערים עליו- שאוהבים ומכבדים ומעריכים, אבל שחבל שהוא עוד לא שומר

תורה ומצוות, אז הם גם ילמדו מהם הערך שלהם.

אני יודע שהדעה הזו לא תמיד קלה לעיכול, אבל היה לי חשוב להעמיד אותה באופן ברור, במיוחד בהשקה

לנושא החינוכי שעלה פה.

אז אני שומר שבת אבל נכשל במצוות של בין אדם לחברו וחבר שלי מחלל שבת אבל צדיק במקום של בין אדם לאדם

אז אני יותר טוב ממנו?

כל אחד לפי דרגתו וכל אחד מכובד

מסכימה שצריך להסביר לילד שזאת הדרך הנכונה וככה צריך להתנהל ולנתב לשם. 

אבל אתה בשום אופן לא יותר טוב מהם, ולו רק בגלל שנקודת הפתיחה שלכם (כנראה) היתה שונה- הם נולדו לבית שנוהגים בו אחרת מהבית בו אתה זכית לגדול.

אני לא אכנס כאן לוויכוח הזה. אני מוכן לעשות אותו בפורום אחר, או בש.א.

אצלנו המשפחה שלי כמו של בעלך, אבל מאד משתדלים. כלומר, לא תהיי סיטואציה של תשבץ ליד הילד.

זאת בעיה שאני לא בטוחה שיש לה פתרון מלבד לעשות חגים של חילונים ביחד, כמו יום העצמאות, ל"ג בעומר כשהילדים עוד קטנים ואולי נסיעה קבועה בחמישי - שישי במקום שבת , לפחות פעם בחודש.

חינוך ילדים הוא משהו ממש משמעותי בשבילי ואם הילד שלי היה מציע להדליק אור בשבת וזה רק ההתחלה..

הייתי מחפשת פתרון אחר למפגש

גם ההורים של בעלי לא שומרים שבת

אבל הם מלאים בכוונות טובות

אז קודם כל תעריכי את זה מאוד, כי יש הרבה שלא יהיו מוכנים לעשות את השינוי בשבילכם, וזה עלול להיות נורא- גם לך, גם לבעלך, גם לילדים וגם להורים. אני חושבת שכשמבקשים מבנאדם בן 50+ לשנות את אורחות חייו והוא נענה זה כבר משהו שהוא בכלל לא ברור מאליו וראוי להערכה גדולה מאוד

דבר שני גם אצלנו אני שמה לב שדברים שברורים לי מאליהם לחמי וחמותי (המקסימים) לא ברורים. מבחינתי הם סוג של תינוק שנשבה, כי הם אף פעם לא היו חשופים לזה. מצד שני אני גם לא רוצה להעמיס עליהם יותר מדי בקשות, כי אני מאמינה שמתישהו זה כבר יהיה יותר מדי..

לגופו של עניין, אנחנו נשואים ב"ה כבר מעל ל5 שנים, עם תינוקי שלישי בדרך. כל שבת שלישית- אנחנו אצלם.

גיסתי מדברת בשבת בפלאפון לצורך העניין. אבל לילדים שלי ברור שהפלאפון הוא מחוץ לתחום בשבת. ואם יש בלבול והם ניגשים אליו- הרי זה תפקידי כהורה להזכיר שהיום יום שבת. כמו שזה תפקידך להזכיר שבשבת לא מדליקים את האור. בחיוך ובנועם.

ולמה דודה עם הפלאפון ואנחנו לא? כי דודה לא מבינה כמה זה חשוב ואנחנו כן.

נכון שזה לא פשוט, ונכון שזה דורש ויתורים. מצד שני זה יוצר המון שלום בית ואפילו מקרב את ההורים לאט לאט לדת, כשהם לא מרגישים ששום דבר "נכפה" עליהם, והכל ברוח טובה.

אגב, תנסי פעם לומר לחמותך כמה את מעריכה את זה שהיא באה לקראתכם, תראי איך היא זורחת ומוכנה לבוא לקראתכם יותר..

אם יש משהו שהוא קריטי מבחינתי- למשל אני מוצאת את אבא של בעלי יושב בחדר עם הבן שלי ורואה טלויזיה (אני נגד טלויזיה גם בימי חול, על אחת כמה וכמה בשבת)- אי אבקש מבעלי להוציא משם את הילד ואח"כ לדבר על זה עם האבא. הכל בחיוך ורוח טובה.

נכון, זו לא האווירת- שבת שהייתי רוצה. אבל זו הבחירה שעשיתי. אני לא חושבת שזה הוגן לצפות מבעלך לשנות את המצב. וזה גם לא הוגן לצפות ממנו לא לראות יותר את הוריו בסופי שבוע. בעיקר אם הם באים לקראתכם.

אז אחת לשלושה שבועות הילדים שלי "סופגים" שבת קצת אחרת. לענ"ד זה גם יכול לחזק אותם- מהמקום של לדעת לשים גבולות לעצמך. הרי "בעולם שבחוץ" אנשים מסתובבים עם פלאפונים בשבת. לחשוב שהם לא ייחשפו לזה לעולם זו תמימות. שלי גם ידעו להתמודד עם זה.

בבית יש להם שבת כהלכתה, והם לומדים לאהוב ולהעריך אותה ולהבין שככה צריכה להיראות שבת. אני לא רוצה ליצור נתק עם סבא וסבתא. הילדים צריכים אותם לא פחות ממה שההורים של בעלי צריכים את הילדים.

תעריכי אותם! כל הכבוד להם שהם באים לקראתכם! באמת שזה לא מובן מאליו..

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

תודה רבה, באמת מעניין לראות את זה מהצד השני ולשמוע איך זה לילדים.

נשמע שההורים שלך היו מאוד חד משמעיים, בנחת אבל הסבירו עצמם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. 

זה נראה התמודדות לא קלה עבור ההורים. בע"ה שנצליח לעשות זאת כך.

סליחה על התגובה!

בס"ד

משהו עלילתי דרמתי מותח ומתובל בהומור...?

כי לגמריי יש לך את זה בתיאורים-( אני ממש רואה את חמותך ואת החתול)

כנ"ל בתחום העלילתי והדרמטי...

אולי סיפור בהמשכים לעיתון כל שהוא?

אגב-

גם אם כל מה שאת כותבת על חייך הוא אמתי אחד לאחד,

וכתוב בשיא הדיוק, כתיבה חופשית יכולה מאד לעזור.

זה המצב גם אצלנו, וממש שימחת אותי!

ההורים צריכים להבין שאם הם רוצים ביקורים בשבת שישנו את דרכם. כל הדברים שתיארת בפתיחה לא צריכים לקרות. השבת הופכת כמעט לחול ללא כל צורך. הם צריכים לעשות מאמץ יותר גדול. ואם זה לא יקרה יצטרכו לוותר עליכם בשבת. תבקרו רק בימי חול. אין סיבה להפוך את השבת ליום עינוי. כמו שלא היית אוכלת אצלם אם לא היו דואגים למטבח כשר, הם צריכים לדאוג שהשבת שלהם תהיה כזאת שתוכלו לבקר.

אולי אתה לא מבין כמה זה קשה למשפחה חילונית להכיל את המשפחה הדתית בשבת,

אבל תנסה לחשוב על מצב הפוך- ילד שהלך ח"ו ושינה את התנהגותו- ועכשיו מבקש מההורים

שלו שהוא לא מעוניין שהילד שלו יראה שמירת שבת- ושיחללו שבת כשבוא בא, אחרת הוא לא בא,

כי זה עינוי בשבילו, והוא חושש על חינוך ילדיו.

עכשיו, גם אם נאמר שהחילול שבת של המשפחה החילונית הוא לא אקט דתי, כלומר, הם לא עושים

את זה כאידיאולוגיה אלא פשוט לא שומרים, זה שינוי מאוד גדול וקושי מאוד גדול לשמור שבת כהלכתה,

למשפחה שלא מאמינה בזה ולא רואה בזה צורך, רק בשביל הילד.

אנשים רגילים לעשות דברים מסויימים ואתה מבקש בכוח לכפות עליהם התנהגות שהם לא מעוניינים בה,

עם כל הצער שבדבר שהם לא מעוניינים בה עדיין- הם עושים הרבה, הם משתדלים, הם מנסים להתחשב,

הם לא רואים בעיה לצערנו בהתנהגות שלהם. יש חשיבות גדולה מאוד להתחשבות הזו. וזה לא דומה בכלל

למטבח כשר- מטבח כשר לא מצריך הרבה השקעה, יש כלים מיוחדים או חד"פ למצב שבו הזוג מגיע והאוכל קנוי

רק ממקומות כשרים, רוב עמ"י היום לא אוכל לא כשר באופן מובהק וההשקעה לדאוג להם לדבר הזה היא נמוכה.

שהסבתא תשמור שבת שלמה כהלכתה- זה יהיה סיוט לסבתא ולסבא ולאחים. לכן צריך להתחשב בעובדה שהם

מכילים ומשתדלים.

יש שוני גדול בתכלית בין רווק, זוג צעיר ללא ילדים, זוג לילדים שעוד לא מבינים, משפחה עם ילדים בגיל תחילת ההבנה. כל הראשונים צריכים להתגמש. הם עדיין בתחילת דרכם, ויכולים להכיל ולעשות עוד כל מיני דברים שזוגות אחרים לא נתקלים בהם בכלל. כאשר יש ילדים צעירים הכל שונה. לאחר כמה שנים של הכלה, הצד השני צריך להואיל בטובו להתאמץ גם הוא. כי הוא גם צריך להיות מעוניין בקשר. ולכן נדרש ממנו להתאמץ יותר. אחרי כמה תרגולות של ימי חול, אולי יהיה אפשר להשחיל מספר שבתות. קצרות ומועטות. אם צד ההורים יראה נכונות להזיז את עצמו, כמובן שאז היחס יהיה שונה. לא מדובר על ניתוק חלילה. אבל יחסי השהות צריכים להיראות אחרת.

אמרתי שבכל מקרה שני הצדדים מתאמצים.

אז לא שייך להגיד זה נכון גם כלפי צד ההורים.

וגם אליו הגבתי, כשאמרת ש"הצד השני צריך להתאמץ גם הוא"- אתה כנראה לא מבין כמה מאמץ זה

למשפחה חילונית לארח משפחה דתית ולהשתדל להקפיד.

שני הצדדים מתאמצים, אי אפשר לבוא ולעשות שרירים(כלומר, אפשר, רק שזה מזיק).

מסכימה פה עם כל מה שנאמר, ומבינה לחלוטין את הקושי להיות במקום שיש בו חילול שבת. הייתי בסיטואציה כזאת עם משפחה, אבל עם ילדים זה הרבה הרבה יותר קשה. לי יש אח כזה והיו סבא וסבתא כאלה בחו"ל והיינו אצלם שבועות בלי ההורים. היה ברור לנו שהם שונים מהבית אבל מאיתנו דרשו שנדליק את הטלויזיה והאור ועוד כל מיני, מה שיצר מערכת יחסים מאוד מאוד מסובכת. פה את מדברת על נכונות וכבוד הדדי, אז יש בסיס טוב מלכתחילה. יש מצב לדבר איתם ולהגיד להם כמה אתם מעריכים את המאמץ ואוהבים לבוא, אבל שיש דברים מסויימים שקשים לכם? לבחור 2-3 מהדברים שהכי אוכלים לך את הלב ולהתמקד בהם?

אפשר לדבר עם האחים בעדינות? הרבה יותר קל "לדרוש" מאחים מה שקשה יותר עם הורים. 

מבחינה טכנית, האם יש אפשרות להתארח בדירה ריקה באזור? 

ממליצה גם לשאול רב לגבי התנהלות כזאת. להורים שלי היתה את הדילמה אם להזמין את אחי לסעודות שבת כשהיה ברור שלא ילך ברגל ושיעשה מה שהוא רוצה בחדר שהוא התארח והיו כמה אופציות טובות שהורידו הרבה מתח. לדוגמא אחי תמיד הוזמן לכל השבת, אבל אם הוא החליט לנסוע זה לא היה "עלינו", כי זו היתה החלטה שלו. זה הפריע לנו, אבל השיקול של לא לנתק אותו מהמשפחה היה יותר מהותי. 

ברור ומובן מאליו שעליך כן לדאוג לילדיך. 

בקשר לדברים שמוסרים שהרב יהושוע שפירא אמר. 

זה לא "פסק חד משמעית" , זו תחושה שלו , ואולי פרי נסיון שלו.  הקביעות המוחלטות שהאמונה שלך תחלחל לילדים ולא ההפך של הסבא - היא לא תמיד נכונה. זו תקוה טובה שצריך לשקול אותה. צריך להבדיל בין "פסק" כלומר לימד את הלכות התורה לבין אמר מה שמהרהר .

 למעשה הילדים ייפגשו עם הסבא והסבתא החילוניים האלה הרבה פעמים. ואם לא יגדלו עם ידיעה ברורה שהסבא,והסבתא בתחום זה אינם בסדר הם עלולים להיפגע יותר בעתיד. 

,אז טוב שתסבירי את זה בצורה הכי ברורה לילדים:  תתנהגו בנימוס לסבא אבל אם מישהו יושב לידכם ומחלל שבת אל תגידו לו " אולי תפתור את התשבץ בחדר שלך , או אחרי שאני אלך לחדר שלי - כי כך אתם בעצם אומרים שמותר לחלל שבת! אבל אתם כן יכולים להסבובב  לצד, ושיבינו שאתם יודעים שלא בסדר לפתור תשבץ. 

לא להתנגש עם הסבא אבל לא להתנגש עם עצמכם .  על התורה תקפידו בלי שום ויתור. וגם על הקשר עם הסבא .

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב