הייתי יכול לגשת לאיזה ארמדילית
ולשאול אותה אם היא פנויה לציד מקקים זבי חוטם.
והיא הייתה מהנהת בראשה בביישנות
ואוזניה המקושקשת היו מתחדדות בשמחת עולמים.
ולא הייתי מודד אורך חציאתה.
והיא לא הייתה צריכה לשאול אם אני אוהב לטייל.
כאילו ברור דא.. ארמדיל גאה.
ואני לא הייתי חוקר תמונתה, כי לכל ארמדילית יש איזה חן עצמי
ארמדילי.
וממילא נפגשנו ליד הקן של היענים אז אין מה להשוות.
והיא הייתה יודעת שאני אחראי ויוזם, כי הייתה רואה את כל הטריקים שלי.
ובכלל אני יזמתי את הקשר.
ואיך שאני צד חרקים בחן ובנועם, וגורם להם להתענג על רגעיהם האחרונים.
במחשבה "מי הגאון שתפסני כך בלא משים"
אך לו הייתי ארדמיל.
וכן היא לא הייתה שואלת אותי אם אני קובע עיתים ללמידת חוקי הארמדילים.
שכן זה פשוט וברור לכל ארמדיל בר דעת שאנו עסוקים בקידוש הארמדיליות.
ואיך אכזיב פניה ופניי הוריי, ועצמותי ההקשקשית וזנבי הצוהל.
והיינו יושבים כך בצל היער מקושקשים ושמחים כיום שנברא העולם.
או כיום שנבראנו אנו הארמדילים.
ואותה שעה הייתה היפה שבשעות והשמש הייתה מבהיקה בזיו יופי על הררי טרמיטים.
ובולי העץ היו מבהיקים בגיל נעורים.
אך לו הייתי ארמדיל.
מקווה שלא..
.
