תהיי בטוחה שיהיה בחור דוס כמוך שלא ישים לב בכלל לאורך החצאית שלך עד שתפני את תשומת לבו... 

אני יודע שאני בכלל לא המודל שאת מחפשת, אבל אני יכול להגיד לך שאני לא שם לב לדברים האלה כ"כ (רק אחרי פגישה עשירית או משהו כזה שמתי לב שאחת הבחורות כל הזמן מושכת את החצאית כשהיא מתיישבת, לדוגמה). אני בטוח שיש עוד כאלו. 

ו-אם בכל זאת את מרגישה שזה לא יעבוד, אז תקני כמה חצאיות קצת יותר ארוכות ממה שאת רגילה, ותנסי לראות איך את מסתדרת עם זה, בהדרגתיות. 

אומנם אני כבר נשואה (לבעל דוס) אבל אני תמיד מרגישה תקועה בין 2 עולמות ניסיתי כמה פעמים לעבור לחצאיות יותר ארוכות ואפילו קניתי כמה אבל הם או נשארו בארון או קוצרו אין לי מושג מה תוקע אותי דווקא בתחום הזה תמיד מרגיש לי שהחברה הדתית שופטת אותי על זה ולכן קשה לי להתחבר לדתיות (סיכוי גדול שהם בכלל לא שופטים אותי פשוט בגלל שזה דבר שכל כך קשה לי איתו אני חושבת שזה מה שחושבים עלי) מצד שני אני מרגישה עוף מוזר בחברה החילונית (עם כיסוי ראש זה עוד יותר). 

גבר לעולם לא יבין את ההתמודדות הזאת. 

קודם כל פשוט להסתכל על ההלכה בתור הלכה.

לא כל מי ששומר הלכה מסויימת, הוא כבר "יותר טוב" בכל תחומי החיים שלו. בענין הזה הוא "יותר טוב", כי הוא עושה את רצון ה'. "להיות טוב" זו לא רק "הרגשה" (טעות מצויה אצל בנות), זה גם לנהוג לפי מה שצריך נטו. כמובן, אם לומדים על הערך של הענין - אפשר גם להרגיש יותר.

ואין צורך "לזלזל" באף אדם. אבל זה שלא רוצים "לשפוט" מישהו, לא צריך להטעות ולגרום לכך שלא מחשיבים מעשה נכון או מי שנוהג בו.

"החברה הזאת", כשהיא חברה מתוקנת, שמה דגש לא רק על לבוש, אלא גם על גמילות חסד, שמירת שבת, ועוד דברים.. ובכלל, למה לדבר על "החברה" - זו התורה זאת. התרבות הזאת. הלבוש הוא דבר בולט ויש בו גם השלכה על אחרים, אז הוא מצטייר לפעמים כמעין "שער", אבל אינו הדבר היחידי. אלא כל דבר שהוא טוב; בלבוש, בדיבור, בהתנהגות, בדקדוק בשאר מצוות.

לכן, אם את מרגישה שייכות פנימית לדרכה של תורה, כמו שכתבת, בדעותייך - ויש לך בעיה ספציפית שקשה לך להסביר לעצמך, עם הדבר הזה, את יכולה לומר לעצמך קודם כל: נעשה ונשמע. הגדר הבסיסי של ההלכה בענין הזה, עושים כי צריך..

אח"כ, לנסות בנחת ובמתינות, ללמוד על הערך של הדברים. לפעמים זה יכול ממש לעזור "להתחבר" אליהם גם בהרגשת הלב.

עפ"י זכרוני הדל, ההורים של הרמיוני נכנסו לסמטת דיאגון (בספר השני, או שזה אולי רק בסרט?).

רק אם קוסם מוביל אותו לבפנים...

ואחרי שהרמיוני מכניסה אותם זה כבר יותר קל.

והם באמת היו בתוך דיאגון. אילו בתוך גרינגוטס. למעשה זה מה שהבהיר לנו שבגרינגוטס דואגים גם לצ'יינג' בין כסף קוסמים לקסף מוגלגים.

נראה לי שעם כל (או לפחות רוב) הדברים שכתבת יצא לי גם להתמודד.

נראה בעלי עד היום לא כ"כ מבין את מה שעובר עלי,

בתחילת הזוגיות הוא היה בא אלי מדי פעם עם טענות כמו:

"אני הולך כל הזמן עם מכנסיים ארוכים, אז למה את הולכת כל הזמן (אפילו בחורף) עם חצאית קצרה?"

"אני לא מבין איך את מרגישה חנוקה בפתח צוואר כ"כ רחב? הנה תראי את הפתח שלי ואני לא מרגיש כלום.."

"אני הולך כבר 25 שנה עם כיפה, מה כ"כ מפריע לך הכיסוי-ראש?"

וכד'.

היום הוא פשוט מבין שהוא לא מבין!

בהתחלה הוא אמר לי שהוא רוצה שאלך עם חצאיות יותר ארוכות, לא להוציא שערות בכיסוי-ראש וכו',

שאלו פסקים שהרב שלו אמר שחייבים לעשות!

לאחר דיונים בינינו,הוא אמר לי שאם אני מביאה לו פסק של רב ארתודוקסי שמקובל עליו - אז הוא מוכן שאלך על פיו.

אז לגבי הכיסוי-ראש, הבאתי לו פסק של הרב יעקב אריאל שמותר להוציא רוחב 2 אצבעות בפוני.

ולגבי החצאית, הוא הביא לי בעצמו את הפסק של המשנה ברורה שצריך שהחצאית תכסה עד הברך.

ולגבי המפגש שלך עם חילונים, אני גם בשנים הראשונות (עוד לפני החתונה) ניסיתי כל הזמן לרצות אותם,

ולהראות להם כביכול שאני כמוהם ולא כ"כ שונה מהם.

עם הזמן, הבנתי שאין מה לעשות, אני אכן שונה מהם.

וכל עוד אני מאמינה בקיום התורה והמצוות - אני אשאר כזאת!

והמעניין הוא שכשניסיתי לרצות אותם, הם כל הזמן בדקו עד היכן אני מוכנה לעשות כדי לא להיות שונה מהם.

והם כל הזמן חיפשו היכן הגבולות שלי עוברים.

ודווקא כשהפסקתי לנסות לרצות אותם, וכשהתחלתי להיות יותר שלמה עם עצמי ועם אמונתי,

הם מעצמם התחילו הרבה יותר לכבד ולהעריך אותי ואת אמונתי.

הם היום הרבה יותר רגישים, ושואלים אותי מה מותר ומה אסור כדי לא להתחשב בי.

ממליצה לך בחום גם ללכת בדרך זו!

בס"ד

קודם כל את מקסימה!!!

והקושי שאת מתארת הזכיר את הפסוק הראשון מפרשת השבוע- בחוקותיי.

"אם בחוקותיי תלכו "- אומרת הגמרא- אין "אם" אלא לשון תחתונים!

ז"א אפילו שיש כמה וכמה פרושים למילה אם בתורה, כאן ה' מבקש מאיתנו ללכת בחוקותיו.

ומסביר הרבי מילובוויטש שהציווי האלוקי הוא גם הבטחה-

 שבסופו של דבר אכן נשמור את התורה והמצוות כראוי.

על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקך"- אומר בעל התניא שני פרושים משלימים- 
1- עליך לאהוב, 2- עתיד אתה לאהוב.

אהבת ה' היא השורש לכל מצוות עשה. 
יראת ה' היא השורש לכל מצוות לא עשה.

יראת ה' עצמה- היא מצוות ה'.
יוצא מכך שכל המצוות כולן כלולות במצוות אהבת ה', 

ולכן ראשית כל ההבטחה "עתיד אתה לאהוב"- את ה',

כוללת את קיום המצוות.

תתחילי מלהאמין שיום אחד תהיי צנועה על פי ההלכה כמו שאת כל כך רוצה.

עניין נוסף בחוקותיי

יש שלוש סוגי מצוות-

עדות חוקים ומשפטים, משפטים מחוייבים בשכל,

עדות - משניתנו יש להם מקום בשכל

חוקים - אין מקום בשכל האנושי כלל.

את כל מצוות התורה יש לקיים באופן של חוקים- רק כי ה' ציווה,

ולא להסתפק במקום שאנו מבינים ומרגישים את הצורך בקיום המצווה.

כי התענוג שלי בעשיית מצווה שאני מחוברת אליה- הוא תענוג נברא.

לעומת זאת לחשוב על התענוג שיש לקב"ה מקיום המצווה שלי-

מחבר אותי לתענוג בורא. (כפי שהןא קיים ומתגלה בכל אחד מאיתנו)

חיבור שני העניינים יחד-

נכון שאת אוהבת ומזדהה עם המראה שלך כשאת לובשת חצאית קצרה,

כמו שאת רגילה. זה חלק מהאני שבנית במשך החיים. 
אך יותר מאת ה"אני" הזה את אוהבת את ה'.

תחשבי על הקב"ה, כמה את אוהבת אותו. 
כמה ה' אוהב אותך.

איך כל רגע ורגע בחיים ה' מהווה אותך,

מקיים אותך, מעניק לך את נשמתך- שהיא חלק אלוקא ממעל ממש- מעניק לך את עצמו בעצם.

כל רגע בחיים שלך יכול להיות הרגע בו תחשפי את הבלי גבול שבנשמתך.

וזה יכול להיות הרגע הזה- שתחליטי ללכת בצניעות על פי ההלכה.

וזה גם כל רגע אח"כ- כשאת מקיימת.

לי אישית מאד קשה להקפיד ללכת עם גרביים בבית.

יש לי רגישות יתר (וויסות חושי..)

וזה מגרד ומציק ואני מרגישה את זה בכל רגע ורגע.

כשראיתי שאין דרך להסיח את הדעת, (במיוחד בבית) מהתחושה המציקה,

בחרתי לפרש אותה כאהבת ה'.

כל רגע שאני מרגישה את התחושות המציקות זה מזכיר לי 
את אהבת ה' לכל יהודי, ואהבת כל יהודי (ובכללם אני) לקב"ה.

וזה לא רק הרגע הראשון שמחליטים, זה גם כל רגע שאת מקיימת.

ודווקא כשזה לא מתוך חיבור למצווה עצמה,

אלא למי שציווה אותה, כמו החוקים- זה הכי חזק,

והאור שאת מביאה לעולם הוא הכי הכי נעלה.

כמו שלגברים יש את מצוות ציצית שהם מקיימים כל שעות האור,

כך לנו יש את מצוות צניעות- ויותר מזה 34 שעות ביממה.

מבואר בחסידות שמצווה זה כמו חיבוק למלך מלכי המלכים,

(אור סובב). תחשבי על הבגדים האלו כעל חיבוק אלוקי.

והתענג על ה'...

בהצלחה יקירה

אני עד לפני כמה חודשים הייתי הולך רק שחור לבן ולאחרונה אני לובש יותר צבעוני מכופתר כזה..

וזה נכון זה ממש לא מעיד על הפנימיות וכל מי שרואה אותי לא יודע עלי כלום וישר חושב שאני מחפף ..

עכשיו שאת עוד רווקה תלכי איך שבאלך (כמובן אם זה לפי גדרי ההלכה לא צמוד וכו' ) אבל אחרי החתונה נראלי שיותר קל כבר ללבוש בגדים שיותר משקפיים את הפנימיות ..עכשיו כשאתה רווק אתה מחפש לעשות כיף ו..אחרי שאתה מתחתן מה שנקרא אתה מפסיק עם השטויות ..ויש זמן יותר להתקדש ולעלות ברמה..

ותזכרי,מה שחשוב זה מה המידות של הבנאדם ולא הלבוש שלו ..גם אם תלבשי מסוגנן וכל זה (לבנות יש מלא דברים להבדיל מבנים...) עדין בורא עולם רוצה את הלב ..תאמיני לי שזה לא משנה מה את לובשת כל עוד זה לפי ההלכה אל תייחסי לזה חשיבות יתר..לדעתי אחרי חתונה יותר קל להשתחרר מכל ה...אופנה הזאת..

אתה תהיה מי שאתה גם אחרי החתונה- מי שחיפש לעשות כיף לפני, יחפש לעשות כיף אחרי.

אצל גברים ברגע שאתה נשוי גם כל האפקט של הרצון ל..מישהי יורד..

ואז אתה יותר מרוכז בעיקר ולא בטפל

ומהניסיון שלי- לא השתניתי, אני אותו אדם, עם אותן שטויות ואותן נק' חולשה, רק עם אחריות גדולה יותר.

לא דיברתי על הרצון למישהי(שגם הוא לא תמיד עובר לגברים)

אלא על הרצון ל"לעשות כיף" וה"שטויות" שכתבת.

חתונה לא הופכת אותך למישהו שמתעסק בעיקר ולא בטפל, ולא מוציאה ממך רצינות.

יכול להיות שההתמודדויות שהחתונה מביאה איתה, או תחושת האחריות גורמות לאדם

לשנות קצת מההתנהגות שלו- אבל אחרי תקופת הצטננות הצורך הזה יעלה שוב.

אתה אומר שאני ארצה בנות אחרות אחרי החתונה?..

אז אתה מ"חפש" גם אחר-כך, כי כבר התרגלת. גם אם אתה לגמרי שמח, טוב לך ומספיק לך אישתך,

אתה תסתכל ברחוב וכשתראה מישהי זה יקפוץ לך. לא כי רע לך ולא כי אתה לא אוהב את אשתך, אלא

כי זה הרגל וקשה לשנות אותו.

בלי קשר לבנות אחרות, סגנון הלבוש לא ישתנה אחרי החתונה, אלא אם כן, הצד השני יבקש, וזה לא נעים

שמבקשים ממך להשתנות. גם כשל השטויות וה"כיף"- זה לא יעבור עם החתונה, זה ישאר.

בס"ד

לא יודע כ"כ מה לכתוב(וגם אני בן) אבל אולי

אני יכול להמליץ לך על לימוד הנושא בפניני הלכה

הרב כותב את הדברים לשורשם עם הסבר וטעם

ב"ה הדברים עזרו לי יותר מפעם אחת להתחבר לכל הנושא הזה/ההלכות האלה, ולהיות עם יותר אהבה לכך שה' ציוונו על כך

פניני הלכה > ליקוטים ג > ו - הלכות צניעות > א – בחוקותיהם לא תלכו

מביא קטע מההלכה לדוגמא:

"

הפריצות מדגישה את הצדדים הגופניים-חומריים שבאדם, ואילו הצניעות מדגישה את היסוד הרוחני נשמתי שבאדם. יתכן שלטווח קצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבחין ללא ספק, שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים.

אין לנו התנגדות לצדדים החומריים גשמיים שבחיינו, להיפך, לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא, בעל כורחו, בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות, הגוף על פני הנשמה. וזאת משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי לו, ולא להדגישו ולהופכו לעיקר. ורק לאחר שהרוחניות הועמדה על מקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה.

"

אבל הייתה לי חברה כזאת.

ובסוף היא מצאה את האחד שראה מעבר לאורך החצאית. והוא דוס.

אולי מה שנדרש ממך זה להיות פתוחה גם בהצעות שאת בוחרת לקבל, ולנסות תמיד לראות מעבר להגדרות חיצוניות כמו השכלה, גיל, גובה וכו'. וגם בזמן הדייטים...

בהצלחה!

נלך קצת אחורה,אם אתה אדם מאמין וחושב. אז אתה יודע שרצון השם הוא לטובתך,ואם אתה אוהב את

השם - באמת.אתה תשתדל לעשות את רצונו גם אם זה סותר את האני שלך.

ויש דרגות באמונה של האדם,ויש דרגות בהשתדלות שאדם עושה למען רצון השם.

אני יכול לומר על עצמי,שהתחלתי ללכת עם ציצית צמר,זה היה נראה לי עניין לא פשוט,כי צריך להוסיף חולצה מלמטה,וגם עצם הצמר עצמו - חם.

אבל ברור לי כשמש בצהריים שזה עושה המון נחת רוח לבורא עולם שאני הולך ככה ומתאמץ בשביל המצווה.

היום אין סיכוי שאני אלך בלי הציצית צמר.מעבר לכך שזה נראה לי כ"כ בסיסי,כאילו זה תמיד היה שם.

אז נכון שקשה לנו בדברים מסויימים,ואני בוודאי לא שופט פה אף אחת,כי מדובר פה בדברים שהם לא פשוטים.

אבל בן אדם צריך לשאול את עצמו,איפה אני רוצה להיות בעבודת השם שלי?

האם אני רוצה לעשות נחת להשם ברמה הכי גבוהה?

או שאני...ככה ככה.

בעיניי,אני יכול לומר,שאלה שהולכות צנוע הם כנראה בדרגה רוחנית גבוהה יותר.וזה בהחלט ניכר גם בהתנהגות.

וכך בכל דבר בעבודת השם,והכל לפי הדרגה של האדם.

חשוב לציין שלא תמיד זה המקרה,אני מכיר גם כאלה שהולכות צנוע,אבל זה נובע מאיזשהו עניין חברתי,ולא מבירור אמיתי פנימי עמוק.

ומאחל לפותחת הפוסט שבקרוב בעז"ה תגיעי לנק' שבה את רוצה להיות,וכמובן כמובן - להתפלל לבורא עולם שיחזק אותך באמונה,ביראת שמיים,ובצניעות,כי הרי כל הכוחות שיש לנו זה ממנו,ותמיד אפשר לבקש עוד.

שהחיצוניות זה מה שרב העולם מסתכל עליו.

מה שאת צריכה לא לשים פס על מה שחושבים עלייך.

אני חי ככה כמה שנים וואלה תענוג!! 

ואיך תמצאי?.. .

אמונה, בטחון , תפילה... 

אם יש לך את זה י לך הכל ... 

בהצלחה.. 

(: 

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳