אז היתה שבת מיוחדת במינה.
בתנך, בשירת הים, משה אמר "נורא תהילות" והפירוש הוא- שכל מה שנאמר על השם, כל השבחים והלל שנאמר עליו, לא יביעו את גדולת ה'.
ככה הרגשתי כשחזרתי.
חזרתי באורות.
שחנש עם חברה שעזבה לאולפנא, שיחה עם חברה שלאחרונה אני מעודדת אותה וכל זה.
התוועדות עם רב פצצה, שירי נשמה.
הקדישו לי את פתח ליבך. ואז הדמעות זלגו להן בלי לשאול אותי רשות,
אז מישי אמרה שאולי נחליף שיר כי אסור לבכות בשבת.
וממש ביקשתי שלא יחליפו, אז באמת לא החליפו.
והיה צחוקיייייים.
בכיתי מצחוק.
כאב לי הגב מצחוק.
באלי שוב את השבת הזו.
אה,
והתאהבתי במדריכות שלי,
בחברות שלי.
נקודה.
וכאן מגיע השלב הפחות נחמד.
התחלתי לחשוב שאולי חבל שהגעתי כאן לערוץ,
התחברתי לאנשים,
נהנה כ"כ.
ופף, הם מחליטים ללכת, להתנתק.
אבל למה?
טוב לי שאתם כאן.
וכואב לי כל פעם בלב שבאמת יגיע שלב שלא נדבר עוד.
ואז הדמעות רוצות להגיע, והתיסכול
וכל האורחים הלא רצויים.
ואני מנסה לא לחשוב,
אולי גם להתנתק משאר הבנות שהכרתי כאן.
כמעט ומחקתי 2 מספרים של בנות.
ואופ,
ובכלל שיש לי חברה טובה.
שאני אוהבת אותה.
והיא שמינסטית וזה מגחיך וכייפ ואנחנו צמד בכלל.
אז למה אני נותנת כזה הרבה מקום בלב לאנשים ורוטאלים??!
בעצם, רק אחד הוא ורטואלי, השאר לא.
אבל הרעיון נשאר,
מקום בלב לאנשים שהכרתי כאן.
אררר.
סופריקה.
אין מצב שמישו הגיע עד לכאן 
