לא חוויה גדולה, יש לומר. ניתן לומר גם שאני מרגיש פסיחה אחת גדולה, כמו הנשימות הקלות בזרם של שיר שמשפריץ בחדווה החוצה – פסיחה ומילה, ומילה ופסיחה.

אם כך, פסיחה אחת גדולה. כמו בין כוסות בפורים, לפני שמה שזורם למח זורם למח. יותר מדי אוויר מעופש בחזה וזיעה מעופשת בבתי השחי. איברים מוזרים, יש לציין. ניצן לציין גם את האינטימיות המוזרה שבהם, בבתי השחי, הגורמת לאנשים (ולנשים) ברחבי העולם להביע בהם עניין רב כל כך.

אני מהרהר על המתח בין אורות לכלים. אנחנו אוהבים לדמיין לעצמנו עולם הרמוני בו האורות נכנסים לכלים כמו נקטר זורם בתוך כוסות ענק באולימפוס, אך האמת העגומה היא שלרוע המזל גם בתוך כלי סטנדרטי יש צל. נסו זאת בבית, הוציאו כוס לא שקופה מהארון והביטו בתוכה – הכוס מטילה צל בתוך עצמה. מרתק, לא כן?

לבעיה המרירה הזאת ניתן להציע שני תירוצים, אך לפני שלב התירוץ אקשור אותה לנקודה קונקרטית שמטרידה אותי, למען הבהירות (שתי המילים האחרונות היו אמורות להיות במקום אחר במשפט, אך אנחנו לא חוזרים אחורה, אל הפסיחות, כדי לתקן בעיות זוטרות של אסתטיקה). אם כך, שירה. מלבד שם יפה, שירה היא גם דבר יפה, ואחד הדברים המענגים בה ביותר הוא המשחק בין האורות הגולמיים, המופשטים, לכלים המילוליים, המגבילים.קצת כמו הכלי הראשון, המילה 'אור', לאור עצמו (אל תדברי אליי בפוטונים ילדה / הברק בעינייך / לא נמדד באף ספקטרום / חלקיק או גל / אכלא אותו בכליא-ברק / האנטנה שלי קולטת / רק גל אחד).

תמיד כמבקר, יש לי בעיה באיזון הזה. כשאתה פוגש שיר שכולו אור, מפוזר על הדף בסדר אנרכי שפוגם בו-עצמו. הלב מתחמם, כן, אבל העין. ומנגד, שיר אסתטי למהדרין אך חסר, חסר כל כך (אהמאצ"גאהמ).

והלימוד יש בו תמיד מאבדן התמימות.
כתבו זאת על אחת ממצבותיי.

אם כך, פתרונות.
כוס שקופה, ודאי תפתור את הבעיה. אך אין לי עניין בכלים שקופים, מדריכי בני-עקיבא שהאור עובר מצד לצד שלהם ומשאיר אחריו שינויים כימיים זניחים להחריד.

אור מלמעלה. הו (מילת הזמנה לעולם אחר, נמלץ ומבהיק), אלהים. אור מלמעלה, איכה?

אם כך,
הצללים הפנימיים נותרו אחרונים
מבואות המטונפים שבעמקי הניצוצות, אם נדבר רב נחמנית
וכן והפסיחות
כי מה נותר אם לא לנשום
לעבד אוויר מעלה מטה
להשתמש קצת במשאבי החמצן
אם יש לנו רגע של חוסר משמעות, נזכה בו בידיים פתוחות, ונזכה בו בזכות.