שניות לפני שמתחיל הדייט ה 30.
"איך היא מעזה?!?!" שאל את עצמו דני בעודו מתקרב לנירה, חברתו (ואשתו לעתיד), המחכה לו ומצביעה לעבר השעון שלה שנמצא על מפרק כף ידה. "כל הדייטים שלנו, ואני מעולם לא איחרתי!" הוא ממשיך להתקדם בקצב מהיר ולזעוף בליבו "וגם שבפעם הראשונה שאני מאחר, מדובר באיחור קל -עשר דקות, וגם הודעתי ב SMS" חמתו בערה בו אף יותר. "היא איחרה לדייטים לפחות חמש-שש פעמים, ומעולם לא הערתי לה". רק עשרה מטרים הפרידו בניהם עכשיו. "אל תצא קטן דני" הוא חשב בליבו. "יש רגעים בזוגיות שבהם צריך לדעת להעמיד את בן הזוג במקום, גם אם זה במחיר של כעס וחוסר נעימות". עוד מטר אחד מפריד בניהם. הוא לוקח נשימה ארוכה רגע לפני שהוא אומר את אשר על ליבו בצורה לא נעימה. "מאמי", נירה הקדימה אותו, בעודה ממשיכה להצביע על מפרק כף היד "אז מה אתה אומר על השעון החדש שלי?"
העניין הוא לא האם נירה באה להעיר לדני על האיחור או שרק רצתה להציג בשמחה את השעון החדש שלה,
ולכן השאלה האם הכעס של דני מוצדק היא לא לגיטימת. אסור לכעוס.
עיון במקורות מראה התייחסות רבה לעניין הכעס. במסילת ישירים, מהבולטים שבספרי המוסר שלנו, נדון הנושא באריכות, ומוזכר פסוק מהזוהר "כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה". וכן
" וְהִנֵּה אִישׁ כָּזֶה כְּדַאי לְהַחֲרִיב עוֹלָם מָלֵא אִם יִהְיֶה יְכוֹלֶת בְּיָדוֹ, כִּי אֵין הַשֵּׂכֶל שׁוֹלֵט בּוֹ כְּלָל, וְהוּא סָר טַעַם מַמָּשׁ כְּכָל הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת . . ." וגם "וְהִנֵּה אֲפִילּוּ לִדְבַר מִצְוָה הִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא לִכְעֹס"
וכמובן לקראת הסוף מגיעים גם דברי עידוד :
"וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ""תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כ"ו ז') – עַל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה" (חולין פ"ט א'). וְהַיְנוּ שֶׁכְּבָר נִתְעוֹרֵר טִבְעוֹ בְּכַעַס וְהוּא בְּהִתְגַּבְּרֻתוֹ בּוֹלֵם פִּיו."
יש לשים לב שבמסילת ישרים אין התייחסות ספציפית לבלימת הכעס. בפרק יב' (בדרכי קניית הנקיות) כתוב באופן כללי (על כלל המידות) :
"הִנֵּה הָאֶמְצָעִי הָאֲמִיתִּי לִקְנוֹת הַנְּקִיּוּת, הִיא הַתְמָדַת הַקְּרִיאָה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אִם בְּעִנְיְנֵי הַהֲלָכוֹת וְאִם בְּעִנְיְנֵי הַמּוּסָרִים . . . וְכֵן בְּעִנְיַן הַמִּדּוֹת מוּכְרַחַת לוֹ קְרִיאַת מַאַמְרֵי הַמּוּסָר לַקַּדְמוֹנִים אוֹ לָאַחֲרוֹנִים . . . "
אפשר למצוא מקורות נוספים שמדברים בגנות המידה הזו. ישנם גם פתרונות.
ידועה למשל השיטה הכללית של הרמב"ם להתמודדות עם מידות רעות - ללכת לקצה של המידה בצד השני, על מנת להגיע לאיזון.
ישנה תשובה יפה של "חברים מקשיבים" באתר כיפה :
לדעתי צריך להדגיש שני דברים, כדי להתמודד עם חיסרון הכעס. ואלו דברים שהזכרתי גם בשבועות הקודמים :
1. באופן כללי, הבנה שהאמת האלוקית היא מה שצריכה להיות, גם אם אנו לא רואים את הטוב, ולכן אין באמת סיבה להיות בכעס.
2. כאשר מגיעים לסיטואציות ספציפיות (כמו בסיפור דלעיל), אז כנראה שלא תספיק רק ההבנה הכללית שלנו באמת האלוקית. באותם רגעים בהם קרוב הכעס להתעורר ולהשתחרר, יש לזעוק בכל כוחנו לה' צבאות (יותר מבדרך כלל), ולהתחנן אליו שיעזור לנו לא לכעוס, ולשמור על קור רוח.
ואז, כאשר נזכה ליישם את שני אלו באופן המושלם - הכרה באמת האלוקית + זעקה אינסופית אליו, או אז, לא רק שלא נחריב עולמות (למשל, נכשיל זיווג פוטנציאלי שלנו) אולי אף נגיע למעלת הלל הזקן שלא התעורר אצלו הכעס בכלל.
שבת שלום!
