ואז הגעתי אל הבעיה האמיתית-כל יום יש מסקנות חדשות...

וכשזה מצטבר, ואין לך הכלים להתמודד עם זה, וסדר להציב בו את זה, וזה מציף אותך, אז אתה כבר לא יודע במה להאמין.

יש לך חמש מאות דברים שהם השורש של הכל ועוד 5,000 תסמינים לכל אחת מהבעיות.

בשלב הזה אתה כבר מתחנן להפסיק עם המסקנות ופשוט לחיות.

 

מצטער אם זה מייבש או נשמע תוקפני מדי. לא התכוונתי. סתם פרקתי.

סליחה. זה פשוט נכון ומדויק מידי

 

אבל אחרי הכל בעיניי יש בזה חשיבות, ולו בשביל לפרוק את המשא ולפנות מקום בלב להבנות חדשות.

כשהכל מתערבל בפנים ללא צורה וכיוון, התחושה היא שהעולם סוגר על הנפש ומגיע ייאוש של תשישות..

 

נראה לי שהכי טוב זה לתפוס שיחה עם חברה, רק חבל שהאפשרויות שלי מוגבלות כרגע בעניין.

 

(וד"א זו מסקנה של כמה שבועות.. לא תחושה של יום-יומיים.)

זה חלק מהיופי של השתיקה.

לראות איך שהעולם יכול לחיות גם בלי שנדמיין כל הזמן שאנחנו מנהלים אותו.

|שותק|

 

 

(נ.ב. זה מהשרשורים שהייתי נוטה יותר להגיב בהם מאחד הפצל"שים שלי. הסיבות שמורות עמדי.)

ואני צריכה לדבר איתך כבר! |זועק|

אני חושבת על זה כל כך הרבה, את לא יודעת כמה.

חייבות ממש ממש.

אדבר איתך בע"ה בקרוב ונחליט על מתישהו.

בס"ד

 

אמנם את הקב"ה לא לוקחים מספיק ברצינות, אבל לגבי החיים זה בדיוק להפך.

לא לקחת אותם ברצינות זה פשע

 

זה נראה לי עניין של הגדרת הרצינות.

כוונתי בלקחת את החיים ברצינות היא להעריך את משמעותם של הזמן, הפעולות, המחשבות.

זו הנגזרת של לקחת את הקב"ה ברצינות.

בס"ד

 

האם הוא רצה שניקח אותם ברצינות, או שרק נבין סופסוף עד כמה הם חסרי משמעות?

 

וספרי החסידות מלאים בכך שחובת האדם להפוך את היש לאין.

נראה לי שכל החיים אנחנו נעים בין הקצוות הללו

בין הכלומיות הכל כך נוכחת לבין המשמעות האדירה של החיים.

 

ואולי לפעמים אנחנו מנסים (ובזהירות אומר, אולי אפילו מתיימרים) לאמץ את עמדת הקב"ה, להסתכל במשקפיים שלו - עד כמה בני אדם הם קטנים וחסרי חשיבות. אבל סוף כל סוף, במשקפיים של בני אדם יש לנו מה לעשות פה, והרבה.

עמדה של התבטלות שלא עוברת דרך המשמעות מרתיעה אותי ומסוכנת בעיניי. היא יכולה מהר מאוד להתגלגל להתנהלות חסרת רסן או דיכאון. ע"ע חברה פוסטמודרנית.

מדוע להניח הנחה כזו מזעזעת? (גם תיאולוגית וגם קיומית)
לכל אחד יש משמעות אינדיווידואלית, לכל הפחות. וזה לא מעט (סנהדרין ד ה)
אין ספק שמשמעות נתינת החיים ע"י הקב"ה היא משמעותם

הרי זאת הנכבדות שלהם. זה הנושא של השרשור, להבנתי

רק שלחתי את הגישה של @פצלאשי היקר

השאלה לאיזה ה' אנחנו מתייחסים? ל-ה' רציני וקפדן שציירנו בדמיוננו או ל-ה' שגם סולח ומוחל ומבליג ואוהב.

 

(משהו טיפה צורם לי בהתנסחות שלי, אבל לא יצא יותר טוב. נו שוין)

לאיזו רצינות אנחנו מתייחסים.
ודווקא בלקיחה של הקב"ה ברצינות יש המון הקטנה. אחד הדברים שאני הכי אוהב ביהדות כפי שאני מבין אותה זה שהיא יודעת לקחת את עצמה הפרופורציות. העובדה שה' נמצא שם תמיד, לא אמורה להביא את האדם הסטנדרטי לשגעון. הוא יודע שאנחנו אנושיים, למען האמת, הוא ברא אותנו כאלה.

(רב צדוק מסביר בשם הבעש"ט את הפסוק ה' צילך ככזה שמשווה את הקב"ה לצל, במידה מסוימת הקב"ה הוא מה שאנחנו תופסים בו, איך שאנחנו מתייחסים אליו (אולי דווקא בגלל שהוא כולם ואף אחד מהם בעת ובעונה אחת).)

אולי אפילו ברוב הזמן. צריך לחשוב על זה, על מה ומתי.)

תודה

נראה לי שזו נקודה שראוי לקחת מהר' מקוצק, יחד עם לקיחת הזהירות המתבקשת שכ"כ מהדהדת מהסוף המר. איפה הבעיה מתחילה? כשלא עוצרים בשיגעון.

 

אולי הרצינות שעליה אתה מדבר, היא היא לא מספיק רצינית. המחשבה שהקב"ה מצפה מאיתנו להיות מושלמים (באופן מוחלט) מתייחסת לאלוהים פתטי. הסתכלות קלה במציאות מספיקה כדי להבין שזו דרישה בלתי אפשרית. דבר כזה הוא אכן הקטנה, לחשוב שא-להים לא מכיר את העולם שהוא עצמו ברא. הרי אם היה רוצה שלמות היה בורא אותה (ואכן ברא גם מלאכים וגם בני אדם).

 

ונראה לי שכאן בדיוק הנקודה של לקיחה ברצינות של החיים - הקב"ה נתן לנו דווקא חיים כאלה, חסרים.

ההתייחסות אל ה' ברצינות תהומית, גוזרת לקיחה ברצינות את רצונו לברוא חֶסֶר, והיא המאפשרת ומחייבת לחיות את החיים במלואם, כפי שהם.

 

(שוב, קצת מבהיל אותי להתנסח על הקב"ה, כאילו יש לי בדל הבנה. אבל אם לא נכתוב, נישאר לנצח בהבנות בוסריות משיכלו להיות. בכל אופן תמיד דיבורים בנושא הזה צריכים להילקח בערבון מאוד מוגבל. אז אני אמשיך לדבר מתוך אפשרות שהכל קשקוש מוחלט.)

אבל לא להאמין ברצינות הראויה שהם מדברים על העולם הזה שאנחנו חיים בו. שכל הסיפורים והאופי הרוחני אמיתיים. זאת הבעיה.

אנשים יכולים להאמין באמיתותו של משהו מאוד אך להיות מאוד רחוקים מלחוות אותו באופן בהיר. יש הבדל תהומי בין הידיעה שמשהו אמיתי/נכון ברמה של התשובה לשאלה "האם x נכון" תהיה חיובית לבין לחוות (אני מקווה שהמילה מובנת, אולי צריך למצוא ביטוי מדויק יותר) את משמעותם של הדברים באופן בהיר.

אבל אני עדיין חושב ש'להאמין' היא מילה מדויקת. מדד "התשובה שאדם יתן לשאלה" הוא ריקני כיוון שהוא מתייחס למילים ולדמיונות בלבד. מדד אמיתי יהיה "התפיסה שעל פיה אדם יגיב למקרים", ומתהדק ככל שבודקים מקרים יותר קיצוניים.

המדד שבחרתי נועד להיות המדד הכי ריק מתוכן לאמיתות מנותקות מהחיים, אך בכל זאת אמיתות (אפשר גם לקרוא לזה פסוק, כמו במתמטיקה...). רציתי לומר שאנשים יכולים להאמין שדברים הם נכונים למרות שחווית האמת של אותו המושג רחוקה מהם מאוד. יש בזה גם משהו חיובי, קשה לבחון את הדברים לעומק כאשר שרויים בחווית אחדות עמוקה. אם כי אני חייב להסכים את הכותבת/פותחת/מחברת שהעדרו של הקב"ה מחוויות חיינו גורם לצרות דתיות רבות

אשכרה.