ואז הגעתי אל הבעיה האמיתית-כל יום יש מסקנות חדשות...

וכשזה מצטבר, ואין לך הכלים להתמודד עם זה, וסדר להציב בו את זה, וזה מציף אותך, אז אתה כבר לא יודע במה להאמין.

יש לך חמש מאות דברים שהם השורש של הכל ועוד 5,000 תסמינים לכל אחת מהבעיות.

בשלב הזה אתה כבר מתחנן להפסיק עם המסקנות ופשוט לחיות.

מצטער אם זה מייבש או נשמע תוקפני מדי. לא התכוונתי. סתם פרקתי.

סליחה. זה פשוט נכון ומדויק מידי

אבל אחרי הכל בעיניי יש בזה חשיבות, ולו בשביל לפרוק את המשא ולפנות מקום בלב להבנות חדשות.

כשהכל מתערבל בפנים ללא צורה וכיוון, התחושה היא שהעולם סוגר על הנפש ומגיע ייאוש של תשישות..

נראה לי שהכי טוב זה לתפוס שיחה עם חברה, רק חבל שהאפשרויות שלי מוגבלות כרגע בעניין.

(וד"א זו מסקנה של כמה שבועות.. לא תחושה של יום-יומיים.)

זה חלק מהיופי של השתיקה.

לראות איך שהעולם יכול לחיות גם בלי שנדמיין כל הזמן שאנחנו מנהלים אותו.

|שותק|

(נ.ב. זה מהשרשורים שהייתי נוטה יותר להגיב בהם מאחד הפצל"שים שלי. הסיבות שמורות עמדי.)

ואני צריכה לדבר איתך כבר! |זועק|

אני חושבת על זה כל כך הרבה, את לא יודעת כמה.

חייבות ממש ממש.

אדבר איתך בע"ה בקרוב ונחליט על מתישהו.

בס"ד

אמנם את הקב"ה לא לוקחים מספיק ברצינות, אבל לגבי החיים זה בדיוק להפך.

לא לקחת אותם ברצינות זה פשע

זה נראה לי עניין של הגדרת הרצינות.

כוונתי בלקחת את החיים ברצינות היא להעריך את משמעותם של הזמן, הפעולות, המחשבות.

זו הנגזרת של לקחת את הקב"ה ברצינות.

בס"ד

האם הוא רצה שניקח אותם ברצינות, או שרק נבין סופסוף עד כמה הם חסרי משמעות?

וספרי החסידות מלאים בכך שחובת האדם להפוך את היש לאין.

נראה לי שכל החיים אנחנו נעים בין הקצוות הללו

בין הכלומיות הכל כך נוכחת לבין המשמעות האדירה של החיים.

ואולי לפעמים אנחנו מנסים (ובזהירות אומר, אולי אפילו מתיימרים) לאמץ את עמדת הקב"ה, להסתכל במשקפיים שלו - עד כמה בני אדם הם קטנים וחסרי חשיבות. אבל סוף כל סוף, במשקפיים של בני אדם יש לנו מה לעשות פה, והרבה.

עמדה של התבטלות שלא עוברת דרך המשמעות מרתיעה אותי ומסוכנת בעיניי. היא יכולה מהר מאוד להתגלגל להתנהלות חסרת רסן או דיכאון. ע"ע חברה פוסטמודרנית.

הרי זאת הנכבדות שלהם. זה הנושא של השרשור, להבנתי

השאלה לאיזה ה' אנחנו מתייחסים? ל-ה' רציני וקפדן שציירנו בדמיוננו או ל-ה' שגם סולח ומוחל ומבליג ואוהב.

(משהו טיפה צורם לי בהתנסחות שלי, אבל לא יצא יותר טוב. נו שוין)

נראה לי שזו נקודה שראוי לקחת מהר' מקוצק, יחד עם לקיחת הזהירות המתבקשת שכ"כ מהדהדת מהסוף המר. איפה הבעיה מתחילה? כשלא עוצרים בשיגעון.

אולי הרצינות שעליה אתה מדבר, היא היא לא מספיק רצינית. המחשבה שהקב"ה מצפה מאיתנו להיות מושלמים (באופן מוחלט) מתייחסת לאלוהים פתטי. הסתכלות קלה במציאות מספיקה כדי להבין שזו דרישה בלתי אפשרית. דבר כזה הוא אכן הקטנה, לחשוב שא-להים לא מכיר את העולם שהוא עצמו ברא. הרי אם היה רוצה שלמות היה בורא אותה (ואכן ברא גם מלאכים וגם בני אדם).

ונראה לי שכאן בדיוק הנקודה של לקיחה ברצינות של החיים - הקב"ה נתן לנו דווקא חיים כאלה, חסרים.

ההתייחסות אל ה' ברצינות תהומית, גוזרת לקיחה ברצינות את רצונו לברוא חֶסֶר, והיא המאפשרת ומחייבת לחיות את החיים במלואם, כפי שהם.

(שוב, קצת מבהיל אותי להתנסח על הקב"ה, כאילו יש לי בדל הבנה. אבל אם לא נכתוב, נישאר לנצח בהבנות בוסריות משיכלו להיות. בכל אופן תמיד דיבורים בנושא הזה צריכים להילקח בערבון מאוד מוגבל. אז אני אמשיך לדבר מתוך אפשרות שהכל קשקוש מוחלט.)

אבל לא להאמין ברצינות הראויה שהם מדברים על העולם הזה שאנחנו חיים בו. שכל הסיפורים והאופי הרוחני אמיתיים. זאת הבעיה.

אבל אני עדיין חושב ש'להאמין' היא מילה מדויקת. מדד "התשובה שאדם יתן לשאלה" הוא ריקני כיוון שהוא מתייחס למילים ולדמיונות בלבד. מדד אמיתי יהיה "התפיסה שעל פיה אדם יגיב למקרים", ומתהדק ככל שבודקים מקרים יותר קיצוניים.

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים