לא פשוטים בשידוכים]

ד"ר אבולעפיה מדבר על זה. 
מעניין לשמוע אותו.

לזוגיות פעם לעומת היום?

או לפחות, לא חשיבות מכרעת כמ שיש לו היום.

בן אדם היה עובד קשה מהבוקר עד הלילה, ורק רצה לראות את עצמו מסודר בחיים - עם אישה וילדים שימשיכו אחריו.

והאישה -  רצתה למצוא את עצמה כבר נשואה לגבר שידאג לה (לבד היה לה הרבה יותר קשה להסתדר בעולם).

שלא לדבר על זה שהשידוך היה נעשה בידי ההורים - ולמשודכים לא הייתה בדרך כלל הכרעה בנושא. 

בגדול - העולם היה יותר מידי קשוח ודורש מכדי שיהיה זמן להתבחבשויות ואהבות.

בקרב עשירי יון ורומא, במחזות של שייקספיר, ולהבדיל להבדיל - אצל שלצמה המלך. בקיצור - בקרב אנשים עם שפע של כסף ושל פנאי.

להמון העם, ברוב התקופות, לא הייתה פריבילגיה כזאת. 

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

הבנתי שהסברת את חנן. התכוונתי שההודעה שלו לא קשורה למה שכתבתי. והזעקתי את צ"ע בשבילו, לא בשבילך. את דווקא היית לי לתועלת מרובה.

כולנו יודעים מה קורה בכל חצר חסידית ברגע שהאדמו"ר מת, וזו לא המצאה חדשה. ולא חסרות גם 'מלחמות היהודים' אצל ליטאים (הפלג הנצי"בי מול הפלג הבריסקאי בוולוז'ין לא יכולים להוות מופת לאחדות...). 

בקיצור - זה שהיום המצב לא משהו בהקשר הזה - זה לא סיבה להשליך על המצב בעבר כאילו 'היה פה שמח לפני שנולדתי'... 

ואפילו לצורך העניין חסידה התחתנה עם מתנגד- והם חיו טוב ביחד

צא וראה מי היה הרב קוק
לדוגמא


ומהעבר אנחנו יכולים לקחת את הטוב.
אבל לא להסכים לרעות החולות של היום
שנובעות מההתקדמות המבורכת בכל מיני תחומים
[לטוב ולרע]

אני זוכר שהוא סבל מחרמות וחרפות. לפחות זה מה שלימדו אותי (עד היום, למעשה). 

איזו 'חסידה' (שבאמת ידעה משהו מהחיים שלה, ולא במקרה אבא שלה היה חסיד) התחתנה עם מתנגד? ואיך את יודעת שהם חיו טוב ביחד? 

אני פשוט חושב שזו פנטזיה. בדיוק כמו שיש היום אנשים שזה לא מעניין אותם - כך היו גם בעבר, ובדיוק כמו שהיום יש אנשים שחושבים ש'ערבוב' כזה הוא רעה חולה - כך היו גם בעבר. שום דבר לא השתנה מההיבט הזה. אם היתה איזושהי תקופה שהיה בה אחדות בעם ישראל - כנראה שלא היינו מחכים בגלות כ"כ הרבה זמן... 

היום כמו בעבר. אין שום הבדל, כפי שכתבתי. ולכן זה לא מסביר שום תופעה. 

עדיין]

ולא היה בכלל קמצוץ אנוכיות (חוץ מאשר אצל אלו שהתגרשו, כמובן). 

על רגל אחת - אני מפקפק בכך שזה קשור לאנוכיות. 

ואני מפקפק בנכונותה (אתה חושב שפעם לאנשים לא היו שאיפות וחלומות? או שכל החלומות האלה היו בנוסח פלורנס נייטיננגייל, שאגב - גם היא לא התחתנה, ראה כאן: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%A1_%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%99%D7%9C)

שאני חולק על דעתך... אני חושב שאפילו זה לגיטימי...

(אגב - אני חושב שכותרת כמו "על רגל אחת - יותר מדי אנוכיות" היא מתנצחת ומתווכחת בהגדרה, לתשומת לבך...)

על מה שקראתם בסיפורי צדיקים מלפני 400 שנה? את יודעת שיש אנשים צדיקים כאלו גם היום, נכון? 

את באמת חושבת שפעם כולם חשבו רק על הזולת? אין לי מושג מאיפה אתם מביאים את הדברים האלה, אבל תקראו שו"תים, ותראו כמה צרות עין והתרכזות יתר ב'אני' היתה בעבר (דברים שאני לא מתחיל לדמיין אפילו מתרחשים בבית הכנסת שלי, כמו ויכוחים על מי יקבל 'שישי'. נו, באמת). 

כפי שכתבתי למעלה, זו נראית לי פנטזיה שמשליכים בכח, מבלי נתונים, על תקופות שאין לנו את היכולת לבדוק לגביהן את המציאות, כדי למתוח ביקורת על תופעות שקיימות כיום ולא מוצאות חן בעינינו. אפשר לצאת נגד התרכזות היתר ב'אני', כלשונך, גם מבלי לטעון טענות בלתי מוכחות על מה שהיה בעבר, וגם מבלי לתלות בזה תופעות אחרות שאנו רואים כבעייתיות מבלי להוכיח את הקשר בין השתיים. 

זה שיש לזה ביטויים כאלו ואחרים שמאד בולטים לך, לא אומר שמה שאת לא מכירה (=העבר) היה פחות מהבחינה הזאת. כאמור בהודעתי הקודמת, יש דוגמאות רבות לצרות עין בדורות קודמים. 

יש מי שהראה, שבכל דור מופיעים מאמרים המבכים את השפה המתדלדלת של הדור הצעיר; כשהם לא שמים לב, שבעצם גם כשהם היו צעירים היה מי שביכה את השפה המתדלדלת שלהם, שהם בטוחים שהיא כ"כ רוויה ועשירה. 

אני בטוח שאם תעשי מחקר רציני תראי, שבכל דור יש מישהו שכותב על האגואיזם הפושה בכל חלקה טובה, וכמה לפני עשרים שנה היה נפלא כשכולם היו זולתניים קיצוניים, ואיזה נוער בררה אנחנו מגדלים. כמובן - אני לא עשיתי את המחקר הזה, וזו השערה בלבד. אבל אני פשוט לא מבין מאיפה הביטחון הרב הזה ש"ברור שישנה התרכזות" וכו' כבכותרת דברייך. 

אותן התופעות מקבלות ביטויים שונים לאורך השנים. 

אנחנו כנראה מניחים הנחות יסוד שונות לחלוטין (אני לא מקבל דבר כזה 'ירידת הדורות', ומבין אחרת לגמרי את ההבדל בין 'דור שעיסוקו העיקרי צרכי הגוף' - אם יש בכלל דבר כזה, לבין 'דור משוכלל ושבע'). 

א. בסופו של דבר כל דיון מגיע לכך שהנחות היסוד הן שונות, ומכאן ניתן (בניגוד לתפיסתו של ישעיהו לייבוביץ') לנסות לשכנע בהנחות היסוד. 

ב. "גלויים וידועים" זה לא טענה. זה חוזר בדיוק למה שאמרתי מקודם - שכך 'נהוג לומר', וזה שנוהגים לומר את זה - זה מפני שנוהגים לומר את זה בכל דור. כך שזה לא מרגש אותי, וזה בטח לא מפיל את חובת ההוכחה עליי (מי שטוען טענה הוא שצריך להוכיח אותה; אני טענתי שאין לי נתונים כדי לטעון טענה, את טענת טענה - אז מי צריך להביא הוכחה? יפה. את). 

ג. בואי ניזכר מה היתה הטענה המקורית - לא רק שהיום יש יותר התרכזות ב"אני", אלא גם שזה הגורם לרווקות מאוחרת ולגירושין מוקדמים. עצם העלאת הטענה של 'גלוי וידוע' שישנה תופעה X לא מוכיחה בשום צורה שהיא את הקשר בינה לבין תופעות אחרות (היא אפילו לא מוכיחה מתאם!). 

ד. לא הבנתי את החילוק בין עיסוק במשהו ברמה הכללית-ציבורית לעיסוק בו ברמה הפרטנית: חתונה וגירושין הם בסופו של דבר משהו מאד מאד מאד אישי ואינטימי. זה מזכיר מאד את הטענה שעלתה פה על ידי אחרים, שאנשים ויתרו על השאיפות הפרטיות שלהם בגלל 'מה יגידו השכנים' בתקופה שבה זה היה יותר חשוב מאשר המימוש העצמי; סלחי לי, אבל אני כבר חושב שהביקורת הזאת היא יותר על דורות עברו מאשר על הדור הנוכחי... (אני מעדיף להתגרש ולא לחיות עם אישה שכל הסיבה שלי לחיות איתה זה שהשכנה לא תרכל עליי. שהשכנה תלך לעזאזל מבחינתי). 

בקיצור: אם יש איזושהי משמעות לעיסוק ב'אני' בהקשר של נישואין וגירושין - הוא קשור לכל עיסוק ב'אני', הן הפרטי והן הציבורי. 

טוב שהסכמנו על משהו  

גם לפני חמש מאות שנה היה פשוט וברור לכולם שיש אתר שמעביר קול ממקום למקום וכדו', ושלא צריך מחקרים ולא שום דבר. ומאז התפתחה קצת התפיסה של האנושות, והגיעו למסקנה שכדי לטעון טענות על העולם צריך ממש לבדוק מה יש, ולא רק 'להרגיש בבטן'. אז את מוזמנת להמשיך להניח הנחות יסוד על בסיס ההיכרות הצרה שלך עם 5000 איש מקסימום (מתוך 7 מיליארד and counting), ומבלי להגדיר הגדרות ברורות; אבל זה לא הופך את מה שאני אומר לטעות, בדיוק כמו שהאמונה בקיומו של אתר לא הפכה את גלי הקול לטעות. 

בס"ד

אם התרכזות באני משמעותה אנוכיות וכ' אז אין שום נתונים שיגבו שהיום אנשים אנוכיים יותר.

ומה שמנית- קואוצ'נג, העצמה וכ' זה פיתוח האישיות, זה מודעות,

אין בכך שום דבר שאמור להביא למחלוקות בין בני אדם.

להפך. אדם עם מספיק בטחון עצמי יכול להעניק מבלי לצפות לתמורה-

כי הוא לא זקוק לאישורים מהסביבה לדעת שהוא בסדר.

אדם שעבר תהליך של העצמה אימון אישי, וכ' רק מתפתח מזה,

ולומד להסתכל באופן נכון יותר על עצמו, ביחס לסביבתו,
 להבין מה באמת מפריע לך בזולת, איזה דברים אצלך זה מעורר,

להשלים, להכיל...

ואם להסתכל על התורה שלנו היא מלאה בצמיחה אישית. 
תמיד היה עניין של ריכוז ב"אני"- על מנת לתקן.

וכדי לתקן ראשית יש לקבל את המציאות הקיימת- כדי שיהיה אפשר לעבוד עליה.

בקיצור אם ריכוז באני שווה למידה על תכונות הנפש וכ', 

זה הדבר האחרון שצריך להביא לפירוד בין יהודים..

פעם אבא היה בא לבן שלו ואומר לו "תשמע יצחק אתה מתחתן עם רבקה" ויצחק התחתן עם רבקה

היום יש הרבה הבדלים חרדי, דתי, דתי לאומי, לאומי דתי, דתי לאומי תורני, חרדי לאומי, דתי לאומי חרדי, לאומי חרדי דתי וכן הלאה.....

גאווה- אני יתחתן עם בחורה רגילה? אמא אמרה לי שאני הילד הכי מוצלח בעולם.....

צבא\שירות לאומי

לחפש את הבן\בת זוג בדיוק בתפר המתאים בין התרבות המערבית לתרבות היהודית  (זה חרדי מידי וזה פתוח מידי)

אין כבר ראייה מרחבית כללית מכאן אין גם רצון לקבל את האחר והשונה ממני (למרות שכבר שנים נושא השיתוף והאחר הוא אני וכל מיני סיסמאות הם בראש מעיינותיה של מערכת החינוך, אבל תלס הכל תיאורטית..)

מאמינה שגם השינוי במעמדה של האישה בחברה המערבית.

וכמובן התרבות המערבית שמציגה מציאות שאינה קיימת אותה מחפשים לשווא.

זה שהתגרשו פחות, זה כנראה לא נבע מכימיה טובה יותר בזוגיות..

גם הקלילות שבה כיום מפרקים משפחה, היא לא טובה במיוחד.

צריך למצוא היכן נמצאת נקודת האמצע.

עוד נתון מעניין, פעם לנשים לא היו נותנים לפתוח תיק גירושין אלא במקרים מאד נחוצים.

כיום 80% מהתיקים נפתחים ע"י נשים (ולא, רוב התיקים לא נפתחים מאלימות במשפחה).

אני חושב שזה נובע מזה שהילדים הולכים אוטו' לאמא, ושהיא גם לא משלמת מזונות,

אז אין לה כמעט מה להפסיד מפירוק המשפחה..

אני מכיר מישהי שלפני הגירושין הם הרוויחו ביחד 3500-4000 ש"ח,

עכשיו היא מרוויחה נטו יותר מ-5000 ש"ח (מדמי המזונות).

אח"כ כשהיו פותחים תיק גירושין, זה דבר שיכול לתת הקלות לבעל (במצבים מסויימים)..

אז זה לא יהיה רלוונטי לתיק הגירושים (במידה והוא בכלל ייפתח אי פעם)

אם אשה טוענת "מאיס עלי", אז באופן עקרוני אפשר לכפות את הבעל לתת לה גט.

אבל אם הבעל טוען ומוכיח שהיא הוסטה ע"י מישהו אחר, אז לא יכפו את הבעל.

לכן, אם זה הוקלט, אז יש ראיה בידי הבעל שהאשה הוסטה ע"י מישהו אחר,

ובמצב כזה לא יכפו את הבעל כ"כ מהר לתת גט לאשתו.

אם הכלה בעצמה הייתה אומרת את זה, אז היה אפשר לבטל לגמרי את הקידושין,

כי בקידושין חייבים שהכלה תתקדש לחתן מרצונה, וכאן היא לכאורה מראה חוסר רצון.

משתמשים בראיות כאלה כדי לפתור בעיות של עגינות ו/או ממזרות.

אמא שלי סיפרה לי על חבר שלה ללימודים שהציג לה פעם את ארוסתו במלים "הכירו את גרושתי לעתיד". כשהיא שאלה אותו איך הוא מדבר ככה בפני הבחורה, הוא אמר לה שהוא הצהיר בפניה והיא מודעת היטב לכך שהוא מתחתן רק כדי להביא שני ילדים מן הנישואין ואחר כך בכוונתו להתגרש. וכך היה (אחר כך קרו עוד כמה דברים מטורללים עם הבן אדם הזה, אבל אני אחסוך לכם). 

אבל כאמור, הבנאדם אחר כך הוכיח שהוא פסיכי על כל הראש (כך שכנראה זה מזלה שהוא התגרש ממנה. אם כי מלכתחילה אני לא מבין למה התחתנה איתו). 

שמעתי ממנה עוד סיפורים מוזרים על חברות שלה שהתחתנו. וזה מלפני ארבעים שנה פלוס מינוס, כך שבאמת קשה לי לקבל את הטיעונים על כך שמשהו השתנה בשנים האחרונות בהקשר הזה (אם כבר אז נראה לי שהשתנה לטובה...). 

בס"ד

והאמת אף פעם מעולם לא הרגשתי נחותה בגלל שאני גרושה,

ולהפך. הקהילה מאד תומכת, בשנים שהייתי מסורבת גט התפללו איתי, 
וגמרו ספרי תהילים, ובכלל אני מרגישה הרבה הערכה ואכפתיות. 
 

החל מדאגה לילדים שיהיה מי ייקח אותם לאבות ובנים בשבתות,
דרך אירוח בחגים -למרות שכבר שנים שאני בדרך כלל מארחת,

עדיין לא שוכחים להזמין אולי הפעם מתחשק לי להתארח,
ועד להצעות שידוכים שמגיעות לאו דווקא משדכניות,

אלא בכל הזדמנות שיש למישהי משהו שנרה מעניין,

גם בתלמוד תורה של הילדים, ולפני כן כשהם היו בגנים.

זה מניסיוני האישי לגבי "נחיתות".

ובכללי אני חושבת שיש לכך הרבה מאד סיבות אובייקטיביות, ונכונות.

למשל אי אפשר להתכחש לכך שפעם היה מקובל אלימות כלפי נשים,

והיום זו עילה לגירושין.

וכל שאר הנסיבות העובדתיות שהשתנו כמו שהעלו כאן.

לענ"ד זה ממש לא קשור לכך שהיום אנשים יותר אנוכיים. 

בחוג הנשים הגרושות שאני מכירה- אין אחת שהתגרשה בגלל אנוכיות, 
או חוסר יכולת לכבד, והאמת אפילו לא חיפוש משהו עמוק יותר.

רובן התגרשו על רקע של בעיות אובייקטיביות שפעם היו מטאטאים מתחת לשטיח-

(למשל קרובת משפחה מהדור הקודם חיה עם גבר חולה נפש,

וכמעט אף אחד לא ידע מה היא עוברת בבית, ומה הילדים עוברים,

כי האמינה שלטובת הילדים צריך כלפי חוץ שתהייה משפחה מושלמת. 
וזה שכולם כולל אותם ילדים ראו וחוו דברים מזעזעים שפגעו בשפיות נפשם-
לזה לא הייתה מודעות)

כדי שאף אחד לא יידע, והיום נשים כבר לא מוכנות לחיות ככה.

ואני מדגישה נשים כי סטטיסטית לרוב הנשים הן אלו שמפרקות את הקשר. 
 

גם הראשון זה סוג של חוסר ברצון. או יותר מדוייק אי רצינות.

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=23640&cat_id=3867

סדרת שעורים חדשה של ד"ר אבולעפיה מכון מאיר. 

מרווקות לנשואין.

בס"ד

עצם זה שהתורה מעלה את הגירושין כאופציה,

ובמקרים מסויימים אפילו כופה את האופציה על אחד הצדדים,

כבר אומר שזה לעיתים הפיתרון הכי אמתי והכי נכון.

קל מאד להסתכל מבחוץ ולחשוב שגירושין זה חוסר רצון להתאמץ.

משום מה אנשים ששופטים מבחוץ- לא מעלים על דעתם שגירושין זה דבר קשה וכואב,

וממש לא "הפיתרון הקל". 

אין שום דבר קל בלהתגרש.

החל מפרידה מהאדם שהכי אהבת בחייך,

ועד לכל מה שעוברים בבתי הדין, בתי המשפט וכ' וכ'.

לעתים הרבה יותר קל לטמון את הראש בחול ולחיות במציאות דמיונית שהכל עוד יסתדר.

לא הייתי מתיימרת לחשוב שאמישהו יודע יותר טוב מהתורה מה פיתרון ומה לא,

ולקחת תופעה כל כך רחבה ולכתוב שהכל נובע מ "דמיונות וחוסר רצון להתאמץ".

באמת כל כך ברור לך שכל האנשים שבחרו לפרק את הבית שלהם,

עשו את זה מחוסר רצון להתאמץ?????

זה- באמת לא רציני.

אני מכיר הרבה סיבות

זוגות מעולים כ"א בפני עצמו שהתאמצו ועשו הכל ואיתרע מזלם.

וגם ההפך שאחד הצדדים נפנף כי השני לא מרוויח מספיק. 

וגם שצד אחד קצת לא בסדר מכל מיני סיבות נפשיות,אופי וכו'. 

וגם כאלה שסובלים וממשיכים וגורמים נזק לעצמם ולסביבתם וחבל על כל יום שלא מתגרשים.  

הייתי צריך לסייג ולהגיד שלענ"ד יתכן שחלק מהמקרים נובעים מ..

שמעתי לא מזמן רב שאמר שלשון הרע השורש שלו הוא חוסר התחשבות בסביבתך

שיש כאן עוד אנשים בסביבתי. 

גם אם אתה צודק במיליון אחוז זה לא משנה אתה צריך לחשוב מה זה יכול לגרום. 

אז כנראה שהוכחת לי את זה. 

סליחה.

בס"ד

גם אני פעם הייתי בטוחה במאה האחוזים שעם כל דבר- כולל כל דבר,

ניתן להתמודד בתוך הנישואין. הייתי קיצונית באמונה הזאת אפילו...

(שום יועץ זוגי או רב מאלו שעברנו לא הבינו למה אני עדיין לא מפרקת)
לעיתים הקב"ה פשוט מראה אחרת...

התשובה מורכבת.

אני חושבת שחלק מהסיבה זה בגלל שיש לנו ציפיות מאוד גבוהות מהקשר הזוגי. (אגב, נראה לי שלצעירים בעולם החרדי יש ציפיות שונות ואחרות- מה שמאפשר חתונה ובנית קשר בצורה קלה יותר. חברה חרדית אמרה לי במפורש :, לא הבנתי בכלל...הייתי בת עשרים והיה לי נחמד איתו".ב"ה טוב להם, אבל זה משקף את רמת הציפיות והבנת מהות הקשר)

בכלל, אנחנו בדור של גאולה אז כמו שהקשר בין עם ישראל לקב"ה הולך ומעמיק ומתגלה מחדש, ככה גם הקשר בין איש לאישה מעמיק ומתגלה מחדש. הבעיה שלנו זה יוצר קשיים. כי לא מספיק לנו שיהיה נחמד, ושיביא פרנסה ושהאישה תלד ותטפל בילדים. אנחנו מחפשים את עומק הקשר, את החברות העמוקה והפנימית.

מצד אחד זה כ"כ אמיתי, מצד שני זה חוסם.

דבר נוסף- השינוי בתפקידים המסורתיים של האיש והאישה יצר שינוי גדול. יש נשים שנוטות להיות יותר כמו פעם- בבית עם הילדים והבישולים ויש נשים שנוטות לצאת, לפתח קריירות וכו'. כשהתפקידים לא ברורים מראש- יותר קשה ליצור קשר, יותר קשה לבנות בית.

וכמובן- תרבות המערב שחופרת לנו מכל הכיוונים ומשדרת לנו יופי מהו ואהבה מהי. שקריים כמובן.

פעם הייתי טרמפיסט אצל חרדי שאמר

"אצלכם נפגשים כמו בני אדם הא" 

טוב זה היה רוח הדברים לא זוכר מילים מדוייקות

ז"א שגם הם היו שמחים לרומנטיקה אנושית בסיסית. 

עם יותר הקשבה לגוף ולפנימיות ולמה שעובר על הנפש שלך 

ופחות כללים חברתייים וסיסמאות דתיות נוקשות

זה לא שהוא נתפס אחרת לדעתי (בהכללה גסה) הוא פשוט נדחק ומושתק 

מפחד הגוף ומעלליו הידועים.

עיין ערך שכנינו לדת ופרשנותם המוטעית עד כדי אי נישואין. 

באותה מידה בישיבה ידועה לא שרים זמירות שבת כי זה ביטול תויירי 

היושב במרומים הוא קשוח וכמה שנהיה יותר תפוסים וקפוצים יותר טוב.

. 

הוא מחפש מידות

ואני שיהיה כיף ?

רק מציינת שזה שהבחורה התחתנה כי היה לה נחמד ולא הבינה יותר מדי, לא אומר שהקשר פחות טוב בהמשך.

לפעמים הרבה הרבה יותר טוב.

אין הרבה ברברת כמו בעולם המודרני, אבל יש הרבה יותר מהדברים החשובים: שצריך לכבד ולאהוב את אשתו יותר מגופו. יש הרבה זוגות למופת. פשוט לקנא.

קצת צורם לי כל מה שכתבו פה על הזוגיות בחברה החרדית, ואני מתפלאה עלייך שגם את כתבת ככה קצת שטחי..

כולם פה כותבים מחוסר היכרות, שיהיה לכם ברור.

זה נכון שמתחתנים צעירים ולא מבינים כלום בגיל הזה, אבל גם דתיים לאומיים לא מבינים כלום.. גם לא בגיל 25.

קצת נעלבתי בשם הציבור החרדי.

שזה בעיקר תגובת-נגד לניסיונות להציג את הדרך החרדית בהקשר הזה כאידיליה מוחלטת ללא החסרונות שלה. אז אנשים קצת נסחפים בהצגת העניין כתופעה שלילית (וכמו שאנשים שמתנגדים לגישה ה'מודרנית' כתבו פה דברים מזעזעים על אנוכיות וילדותיות של כל מי שמתחתן מאוחר. קצת נעלבתי בשם הרווקים המבוגרים...). 

אני בטוח, אגב, שבציבור החרדי חושבים דברים נוראיים עליי בחזרה (מבלי באמת להכיר); אז אין לי הרבה נקיפות מצפון... אבל את צודקת שבאופן עקרוני כדי להבין תופעה לעומק צריך לנסות להבין אותה מתוכה, ולא בהשקפה עליה מבחוץ (בטח שלא השקפה שהיא מראש שיפוטית). אבל נורא קשה לעשות את זה (שימי לב שבעצמך כתבת ש'יש שם יותר מדברים חשובים יותר'. וכי בעולם הדתי לאומי אין "אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו"? יש פחות מזה? האמנם?)

אפילו ברמה טכנית. 

היום יש יותר שיח של זכויות וכיף ופחות של חובות

היום יש פחות לחץ חברתי. תוחלת חיים עלתה ויש יותר מודעות לבריאות. אז בני ארבעים מרגישים ונראים צעירים וחושבים שיש להם זמן. 

היום קריירה נחשבת יותר ממשפחה

היום זה בסדר להביא ילדים מחוץ לנישואין או לנהל מערכת זוגית בלי להתחתן - לפני כמה עשורים זה היה ממש לא בסדר.

לוקח הרבה זמן עד שמסיימים 12 שנות לימוד, ישיבה, צבא, שירות לאומי, שנת מדרשה, טיול שחרור, לימודי מקצוע שגם אותם לפעמים לומדים במשך 7 שנים .

בעבר הרחוק יותר אישה לא יכלה להסתדר כלכלית בלי בעל. וגברים ממש לא הבינו בעבודות בית וילדים.

רק היום נפתחו 2-3 שירושרים תחת הכותרת "בחורים מישיבה כזאת וכזאת מה אתם אומרים עליהם" וזה רק תתי מגזר של הדתי לאומי

סבא וסבתא שלי נפגשו בצבא, התאהבו והתחתנו.

ממה שאני יודעת עליהם היום, אין לי מושג איך הם הסתדרו יחד מבחינה רגשית ואידאולוגית.

הסבתא השניה שלי התחתנה פעמיים, בנסיבות משפחתיות (בפעם הראשונה בילדותה, עם קרוב משפחה. והיא לא התגרשה. למרות שהוא לא היה בעל כל כך מוצלח, לפי הסיפורים שלה.)

כמו שכבר כתבו כאן, היום זה לחיוב ולשלילה, שיש הרבה יותר ציפיות והרבה יותר אפשרויות, גם בבחירת בן זוג, וגם בצורת חיי המשפחה, מה שמאפשר הרבה יותר דיוק וסיפוק מצד אחד (בשני התחומים) וגם הרבה יותר בלבול וחוסר שביעות רצון.

זה על קצה המזלג, לדעתי, ההבדל בין פעם להיום.

התייחסו לחיים יותר ברצינות. היום מחפשים את ההנאה הקרובה. לא בונים לטווח ארוך.

בגלל שיודעים שבונים לטווח ארוך- מחיפוש דקדקני עד מאוד. יותר מדי לפעמים.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

נותנת את ההבנה שלא צריך לפחד לטעות, אנחנו מבררים וחושבים רק מה שבמסגרת הכלים שלנו

תודה 🙏

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

אבל ב"ה התשובות כאן והתובנות שהקב"ה שם לי כבר יחסית נותנים לי כיוון. תודה רבה

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

זאת לא הסיטואציה שלי, אבל להרבה גברים בכללי יש נטיה כזאת... אז הם מקרה אבוד?

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

כי הרבה פעמים כיווצים וחוסר חשק

נובעים מזה שהנוכחות שלו מזכירה לי את כל הדאגות של הקשר והפחדים.

אני חושבת שאם חוויתי בעבר תחושות מאוד חיוביות כלפיו, אז גם עם מגיעה תקופה שלילית, לא למהר לבטל...

מערכת הרגשות, שלא כפי שלעיתים נוטים להגדיר, אינה מערכת עצמאית בלתי תלויה לחלוטין. להכל יש אבא ואמא.

כאשר בקשר חיובי, שהיתה בו הרגשה נעימה, נכנסות מורכבויות, שזה דבר די טבעי בשביל החלטה כזו גדולה, עלולה להיות מורכבות כם ברגשות. כי ההחלטה מלחיצה, אז גם הנוחכות שלו והמחשבה עליו מלחיצה. לפי זה, אחרי ההחלטה זה מתפשט יותר. אני לא מנוסה, אבל ממה ששמעתי מאנשים שמלווים זוגות רבים, אצל הרבה זוגות יש 'קפיצה' ברגש אחרי ההחלטה. זה נראה לי מסביר.

כמובן שההחלטה יכולה לחזק את הקשר לא רק על ידי הסרת המחסום הנ"ל, אלא כי יש פה התכווננות מאד חזקה זה לעומת זו וזו לעומת זה, ויש פה גם חוויה משמעותית משותפת, מחוייבות ובעיקר בנייה של משהו משותף, קשירת קשר (אמנם זה עוד לא החתונה עצמה, אבל יש פה כבר משהו. זה כבר 'ארוסי/ארוסתי'.

עשי חיל באפרתה ויהי ביתך כבית פרץ.

רק שמשמעות ומחיר הספקות וההתלבטויות בהחלטה על בן זוג לחיים אינה דומה כמעט לשום התלבטות אחרת - שאפשר להתחרט ולתקן (אז עלה קצת כסף וזמן)

תיקון של זוגיות עולה זמן וכסף (ועוד דברים)

אבל נניח החלטה על ילדים זו החלטה שאיננה ניתנת לתיקון

אני חושבת שהאישו בהחלטות זה לא הטעויות/ החרטות

כי הנחת היסוד שאנחנו יכולים לטעות/ להתחרט שוב ושוב

אלא מה עושים עם זה

איך מתמודדים/ מתקנים

ההבדל הוא רמת הסיכון והסיכוי

אבל זה דבר מובנה בכל החלטה

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

זה שהAI עושה את זה זה לא הבעיה, הבעיה אם יש עוד מעגלי תמיכה או אין.

לא נתקלתי בזה

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.