לא פשוטים בשידוכים]

ד"ר אבולעפיה מדבר על זה. 
מעניין לשמוע אותו.

לזוגיות פעם לעומת היום?

או לפחות, לא חשיבות מכרעת כמ שיש לו היום.

בן אדם היה עובד קשה מהבוקר עד הלילה, ורק רצה לראות את עצמו מסודר בחיים - עם אישה וילדים שימשיכו אחריו.

והאישה -  רצתה למצוא את עצמה כבר נשואה לגבר שידאג לה (לבד היה לה הרבה יותר קשה להסתדר בעולם).

שלא לדבר על זה שהשידוך היה נעשה בידי ההורים - ולמשודכים לא הייתה בדרך כלל הכרעה בנושא. 

בגדול - העולם היה יותר מידי קשוח ודורש מכדי שיהיה זמן להתבחבשויות ואהבות.

בקרב עשירי יון ורומא, במחזות של שייקספיר, ולהבדיל להבדיל - אצל שלצמה המלך. בקיצור - בקרב אנשים עם שפע של כסף ושל פנאי.

להמון העם, ברוב התקופות, לא הייתה פריבילגיה כזאת. 

האם נדרשת פה התערבות מצד צ"ע? 

הבנתי שהסברת את חנן. התכוונתי שההודעה שלו לא קשורה למה שכתבתי. והזעקתי את צ"ע בשבילו, לא בשבילך. את דווקא היית לי לתועלת מרובה.

כולנו יודעים מה קורה בכל חצר חסידית ברגע שהאדמו"ר מת, וזו לא המצאה חדשה. ולא חסרות גם 'מלחמות היהודים' אצל ליטאים (הפלג הנצי"בי מול הפלג הבריסקאי בוולוז'ין לא יכולים להוות מופת לאחדות...). 

בקיצור - זה שהיום המצב לא משהו בהקשר הזה - זה לא סיבה להשליך על המצב בעבר כאילו 'היה פה שמח לפני שנולדתי'... 

ואפילו לצורך העניין חסידה התחתנה עם מתנגד- והם חיו טוב ביחד

צא וראה מי היה הרב קוק
לדוגמא


ומהעבר אנחנו יכולים לקחת את הטוב.
אבל לא להסכים לרעות החולות של היום
שנובעות מההתקדמות המבורכת בכל מיני תחומים
[לטוב ולרע]

אני זוכר שהוא סבל מחרמות וחרפות. לפחות זה מה שלימדו אותי (עד היום, למעשה). 

איזו 'חסידה' (שבאמת ידעה משהו מהחיים שלה, ולא במקרה אבא שלה היה חסיד) התחתנה עם מתנגד? ואיך את יודעת שהם חיו טוב ביחד? 

אני פשוט חושב שזו פנטזיה. בדיוק כמו שיש היום אנשים שזה לא מעניין אותם - כך היו גם בעבר, ובדיוק כמו שהיום יש אנשים שחושבים ש'ערבוב' כזה הוא רעה חולה - כך היו גם בעבר. שום דבר לא השתנה מההיבט הזה. אם היתה איזושהי תקופה שהיה בה אחדות בעם ישראל - כנראה שלא היינו מחכים בגלות כ"כ הרבה זמן... 

היום כמו בעבר. אין שום הבדל, כפי שכתבתי. ולכן זה לא מסביר שום תופעה. 

עדיין]

ולא היה בכלל קמצוץ אנוכיות (חוץ מאשר אצל אלו שהתגרשו, כמובן). 

על רגל אחת - אני מפקפק בכך שזה קשור לאנוכיות. 

ואני מפקפק בנכונותה (אתה חושב שפעם לאנשים לא היו שאיפות וחלומות? או שכל החלומות האלה היו בנוסח פלורנס נייטיננגייל, שאגב - גם היא לא התחתנה, ראה כאן: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%A1_%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%99%D7%9C)

שאני חולק על דעתך... אני חושב שאפילו זה לגיטימי...

(אגב - אני חושב שכותרת כמו "על רגל אחת - יותר מדי אנוכיות" היא מתנצחת ומתווכחת בהגדרה, לתשומת לבך...)

על מה שקראתם בסיפורי צדיקים מלפני 400 שנה? את יודעת שיש אנשים צדיקים כאלו גם היום, נכון? 

את באמת חושבת שפעם כולם חשבו רק על הזולת? אין לי מושג מאיפה אתם מביאים את הדברים האלה, אבל תקראו שו"תים, ותראו כמה צרות עין והתרכזות יתר ב'אני' היתה בעבר (דברים שאני לא מתחיל לדמיין אפילו מתרחשים בבית הכנסת שלי, כמו ויכוחים על מי יקבל 'שישי'. נו, באמת). 

כפי שכתבתי למעלה, זו נראית לי פנטזיה שמשליכים בכח, מבלי נתונים, על תקופות שאין לנו את היכולת לבדוק לגביהן את המציאות, כדי למתוח ביקורת על תופעות שקיימות כיום ולא מוצאות חן בעינינו. אפשר לצאת נגד התרכזות היתר ב'אני', כלשונך, גם מבלי לטעון טענות בלתי מוכחות על מה שהיה בעבר, וגם מבלי לתלות בזה תופעות אחרות שאנו רואים כבעייתיות מבלי להוכיח את הקשר בין השתיים. 

זה שיש לזה ביטויים כאלו ואחרים שמאד בולטים לך, לא אומר שמה שאת לא מכירה (=העבר) היה פחות מהבחינה הזאת. כאמור בהודעתי הקודמת, יש דוגמאות רבות לצרות עין בדורות קודמים. 

יש מי שהראה, שבכל דור מופיעים מאמרים המבכים את השפה המתדלדלת של הדור הצעיר; כשהם לא שמים לב, שבעצם גם כשהם היו צעירים היה מי שביכה את השפה המתדלדלת שלהם, שהם בטוחים שהיא כ"כ רוויה ועשירה. 

אני בטוח שאם תעשי מחקר רציני תראי, שבכל דור יש מישהו שכותב על האגואיזם הפושה בכל חלקה טובה, וכמה לפני עשרים שנה היה נפלא כשכולם היו זולתניים קיצוניים, ואיזה נוער בררה אנחנו מגדלים. כמובן - אני לא עשיתי את המחקר הזה, וזו השערה בלבד. אבל אני פשוט לא מבין מאיפה הביטחון הרב הזה ש"ברור שישנה התרכזות" וכו' כבכותרת דברייך. 

אותן התופעות מקבלות ביטויים שונים לאורך השנים. 

אנחנו כנראה מניחים הנחות יסוד שונות לחלוטין (אני לא מקבל דבר כזה 'ירידת הדורות', ומבין אחרת לגמרי את ההבדל בין 'דור שעיסוקו העיקרי צרכי הגוף' - אם יש בכלל דבר כזה, לבין 'דור משוכלל ושבע'). 

א. בסופו של דבר כל דיון מגיע לכך שהנחות היסוד הן שונות, ומכאן ניתן (בניגוד לתפיסתו של ישעיהו לייבוביץ') לנסות לשכנע בהנחות היסוד. 

ב. "גלויים וידועים" זה לא טענה. זה חוזר בדיוק למה שאמרתי מקודם - שכך 'נהוג לומר', וזה שנוהגים לומר את זה - זה מפני שנוהגים לומר את זה בכל דור. כך שזה לא מרגש אותי, וזה בטח לא מפיל את חובת ההוכחה עליי (מי שטוען טענה הוא שצריך להוכיח אותה; אני טענתי שאין לי נתונים כדי לטעון טענה, את טענת טענה - אז מי צריך להביא הוכחה? יפה. את). 

ג. בואי ניזכר מה היתה הטענה המקורית - לא רק שהיום יש יותר התרכזות ב"אני", אלא גם שזה הגורם לרווקות מאוחרת ולגירושין מוקדמים. עצם העלאת הטענה של 'גלוי וידוע' שישנה תופעה X לא מוכיחה בשום צורה שהיא את הקשר בינה לבין תופעות אחרות (היא אפילו לא מוכיחה מתאם!). 

ד. לא הבנתי את החילוק בין עיסוק במשהו ברמה הכללית-ציבורית לעיסוק בו ברמה הפרטנית: חתונה וגירושין הם בסופו של דבר משהו מאד מאד מאד אישי ואינטימי. זה מזכיר מאד את הטענה שעלתה פה על ידי אחרים, שאנשים ויתרו על השאיפות הפרטיות שלהם בגלל 'מה יגידו השכנים' בתקופה שבה זה היה יותר חשוב מאשר המימוש העצמי; סלחי לי, אבל אני כבר חושב שהביקורת הזאת היא יותר על דורות עברו מאשר על הדור הנוכחי... (אני מעדיף להתגרש ולא לחיות עם אישה שכל הסיבה שלי לחיות איתה זה שהשכנה לא תרכל עליי. שהשכנה תלך לעזאזל מבחינתי). 

בקיצור: אם יש איזושהי משמעות לעיסוק ב'אני' בהקשר של נישואין וגירושין - הוא קשור לכל עיסוק ב'אני', הן הפרטי והן הציבורי. 

טוב שהסכמנו על משהו  

גם לפני חמש מאות שנה היה פשוט וברור לכולם שיש אתר שמעביר קול ממקום למקום וכדו', ושלא צריך מחקרים ולא שום דבר. ומאז התפתחה קצת התפיסה של האנושות, והגיעו למסקנה שכדי לטעון טענות על העולם צריך ממש לבדוק מה יש, ולא רק 'להרגיש בבטן'. אז את מוזמנת להמשיך להניח הנחות יסוד על בסיס ההיכרות הצרה שלך עם 5000 איש מקסימום (מתוך 7 מיליארד and counting), ומבלי להגדיר הגדרות ברורות; אבל זה לא הופך את מה שאני אומר לטעות, בדיוק כמו שהאמונה בקיומו של אתר לא הפכה את גלי הקול לטעות. 

בס"ד

אם התרכזות באני משמעותה אנוכיות וכ' אז אין שום נתונים שיגבו שהיום אנשים אנוכיים יותר.

ומה שמנית- קואוצ'נג, העצמה וכ' זה פיתוח האישיות, זה מודעות,

אין בכך שום דבר שאמור להביא למחלוקות בין בני אדם.

להפך. אדם עם מספיק בטחון עצמי יכול להעניק מבלי לצפות לתמורה-

כי הוא לא זקוק לאישורים מהסביבה לדעת שהוא בסדר.

אדם שעבר תהליך של העצמה אימון אישי, וכ' רק מתפתח מזה,

ולומד להסתכל באופן נכון יותר על עצמו, ביחס לסביבתו,
 להבין מה באמת מפריע לך בזולת, איזה דברים אצלך זה מעורר,

להשלים, להכיל...

ואם להסתכל על התורה שלנו היא מלאה בצמיחה אישית. 
תמיד היה עניין של ריכוז ב"אני"- על מנת לתקן.

וכדי לתקן ראשית יש לקבל את המציאות הקיימת- כדי שיהיה אפשר לעבוד עליה.

בקיצור אם ריכוז באני שווה למידה על תכונות הנפש וכ', 

זה הדבר האחרון שצריך להביא לפירוד בין יהודים..

פעם אבא היה בא לבן שלו ואומר לו "תשמע יצחק אתה מתחתן עם רבקה" ויצחק התחתן עם רבקה

היום יש הרבה הבדלים חרדי, דתי, דתי לאומי, לאומי דתי, דתי לאומי תורני, חרדי לאומי, דתי לאומי חרדי, לאומי חרדי דתי וכן הלאה.....

גאווה- אני יתחתן עם בחורה רגילה? אמא אמרה לי שאני הילד הכי מוצלח בעולם.....

צבא\שירות לאומי

לחפש את הבן\בת זוג בדיוק בתפר המתאים בין התרבות המערבית לתרבות היהודית  (זה חרדי מידי וזה פתוח מידי)

אין כבר ראייה מרחבית כללית מכאן אין גם רצון לקבל את האחר והשונה ממני (למרות שכבר שנים נושא השיתוף והאחר הוא אני וכל מיני סיסמאות הם בראש מעיינותיה של מערכת החינוך, אבל תלס הכל תיאורטית..)

מאמינה שגם השינוי במעמדה של האישה בחברה המערבית.

וכמובן התרבות המערבית שמציגה מציאות שאינה קיימת אותה מחפשים לשווא.

זה שהתגרשו פחות, זה כנראה לא נבע מכימיה טובה יותר בזוגיות..

גם הקלילות שבה כיום מפרקים משפחה, היא לא טובה במיוחד.

צריך למצוא היכן נמצאת נקודת האמצע.

עוד נתון מעניין, פעם לנשים לא היו נותנים לפתוח תיק גירושין אלא במקרים מאד נחוצים.

כיום 80% מהתיקים נפתחים ע"י נשים (ולא, רוב התיקים לא נפתחים מאלימות במשפחה).

אני חושב שזה נובע מזה שהילדים הולכים אוטו' לאמא, ושהיא גם לא משלמת מזונות,

אז אין לה כמעט מה להפסיד מפירוק המשפחה..

אני מכיר מישהי שלפני הגירושין הם הרוויחו ביחד 3500-4000 ש"ח,

עכשיו היא מרוויחה נטו יותר מ-5000 ש"ח (מדמי המזונות).

אח"כ כשהיו פותחים תיק גירושין, זה דבר שיכול לתת הקלות לבעל (במצבים מסויימים)..

אז זה לא יהיה רלוונטי לתיק הגירושים (במידה והוא בכלל ייפתח אי פעם)

אם אשה טוענת "מאיס עלי", אז באופן עקרוני אפשר לכפות את הבעל לתת לה גט.

אבל אם הבעל טוען ומוכיח שהיא הוסטה ע"י מישהו אחר, אז לא יכפו את הבעל.

לכן, אם זה הוקלט, אז יש ראיה בידי הבעל שהאשה הוסטה ע"י מישהו אחר,

ובמצב כזה לא יכפו את הבעל כ"כ מהר לתת גט לאשתו.

אם הכלה בעצמה הייתה אומרת את זה, אז היה אפשר לבטל לגמרי את הקידושין,

כי בקידושין חייבים שהכלה תתקדש לחתן מרצונה, וכאן היא לכאורה מראה חוסר רצון.

משתמשים בראיות כאלה כדי לפתור בעיות של עגינות ו/או ממזרות.

אמא שלי סיפרה לי על חבר שלה ללימודים שהציג לה פעם את ארוסתו במלים "הכירו את גרושתי לעתיד". כשהיא שאלה אותו איך הוא מדבר ככה בפני הבחורה, הוא אמר לה שהוא הצהיר בפניה והיא מודעת היטב לכך שהוא מתחתן רק כדי להביא שני ילדים מן הנישואין ואחר כך בכוונתו להתגרש. וכך היה (אחר כך קרו עוד כמה דברים מטורללים עם הבן אדם הזה, אבל אני אחסוך לכם). 

אבל כאמור, הבנאדם אחר כך הוכיח שהוא פסיכי על כל הראש (כך שכנראה זה מזלה שהוא התגרש ממנה. אם כי מלכתחילה אני לא מבין למה התחתנה איתו). 

שמעתי ממנה עוד סיפורים מוזרים על חברות שלה שהתחתנו. וזה מלפני ארבעים שנה פלוס מינוס, כך שבאמת קשה לי לקבל את הטיעונים על כך שמשהו השתנה בשנים האחרונות בהקשר הזה (אם כבר אז נראה לי שהשתנה לטובה...). 

בס"ד

והאמת אף פעם מעולם לא הרגשתי נחותה בגלל שאני גרושה,

ולהפך. הקהילה מאד תומכת, בשנים שהייתי מסורבת גט התפללו איתי, 
וגמרו ספרי תהילים, ובכלל אני מרגישה הרבה הערכה ואכפתיות. 
 

החל מדאגה לילדים שיהיה מי ייקח אותם לאבות ובנים בשבתות,
דרך אירוח בחגים -למרות שכבר שנים שאני בדרך כלל מארחת,

עדיין לא שוכחים להזמין אולי הפעם מתחשק לי להתארח,
ועד להצעות שידוכים שמגיעות לאו דווקא משדכניות,

אלא בכל הזדמנות שיש למישהי משהו שנרה מעניין,

גם בתלמוד תורה של הילדים, ולפני כן כשהם היו בגנים.

זה מניסיוני האישי לגבי "נחיתות".

ובכללי אני חושבת שיש לכך הרבה מאד סיבות אובייקטיביות, ונכונות.

למשל אי אפשר להתכחש לכך שפעם היה מקובל אלימות כלפי נשים,

והיום זו עילה לגירושין.

וכל שאר הנסיבות העובדתיות שהשתנו כמו שהעלו כאן.

לענ"ד זה ממש לא קשור לכך שהיום אנשים יותר אנוכיים. 

בחוג הנשים הגרושות שאני מכירה- אין אחת שהתגרשה בגלל אנוכיות, 
או חוסר יכולת לכבד, והאמת אפילו לא חיפוש משהו עמוק יותר.

רובן התגרשו על רקע של בעיות אובייקטיביות שפעם היו מטאטאים מתחת לשטיח-

(למשל קרובת משפחה מהדור הקודם חיה עם גבר חולה נפש,

וכמעט אף אחד לא ידע מה היא עוברת בבית, ומה הילדים עוברים,

כי האמינה שלטובת הילדים צריך כלפי חוץ שתהייה משפחה מושלמת. 
וזה שכולם כולל אותם ילדים ראו וחוו דברים מזעזעים שפגעו בשפיות נפשם-
לזה לא הייתה מודעות)

כדי שאף אחד לא יידע, והיום נשים כבר לא מוכנות לחיות ככה.

ואני מדגישה נשים כי סטטיסטית לרוב הנשים הן אלו שמפרקות את הקשר. 
 

גם הראשון זה סוג של חוסר ברצון. או יותר מדוייק אי רצינות.

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=23640&cat_id=3867

סדרת שעורים חדשה של ד"ר אבולעפיה מכון מאיר. 

מרווקות לנשואין.

בס"ד

עצם זה שהתורה מעלה את הגירושין כאופציה,

ובמקרים מסויימים אפילו כופה את האופציה על אחד הצדדים,

כבר אומר שזה לעיתים הפיתרון הכי אמתי והכי נכון.

קל מאד להסתכל מבחוץ ולחשוב שגירושין זה חוסר רצון להתאמץ.

משום מה אנשים ששופטים מבחוץ- לא מעלים על דעתם שגירושין זה דבר קשה וכואב,

וממש לא "הפיתרון הקל". 

אין שום דבר קל בלהתגרש.

החל מפרידה מהאדם שהכי אהבת בחייך,

ועד לכל מה שעוברים בבתי הדין, בתי המשפט וכ' וכ'.

לעתים הרבה יותר קל לטמון את הראש בחול ולחיות במציאות דמיונית שהכל עוד יסתדר.

לא הייתי מתיימרת לחשוב שאמישהו יודע יותר טוב מהתורה מה פיתרון ומה לא,

ולקחת תופעה כל כך רחבה ולכתוב שהכל נובע מ "דמיונות וחוסר רצון להתאמץ".

באמת כל כך ברור לך שכל האנשים שבחרו לפרק את הבית שלהם,

עשו את זה מחוסר רצון להתאמץ?????

זה- באמת לא רציני.

אני מכיר הרבה סיבות

זוגות מעולים כ"א בפני עצמו שהתאמצו ועשו הכל ואיתרע מזלם.

וגם ההפך שאחד הצדדים נפנף כי השני לא מרוויח מספיק. 

וגם שצד אחד קצת לא בסדר מכל מיני סיבות נפשיות,אופי וכו'. 

וגם כאלה שסובלים וממשיכים וגורמים נזק לעצמם ולסביבתם וחבל על כל יום שלא מתגרשים.  

הייתי צריך לסייג ולהגיד שלענ"ד יתכן שחלק מהמקרים נובעים מ..

שמעתי לא מזמן רב שאמר שלשון הרע השורש שלו הוא חוסר התחשבות בסביבתך

שיש כאן עוד אנשים בסביבתי. 

גם אם אתה צודק במיליון אחוז זה לא משנה אתה צריך לחשוב מה זה יכול לגרום. 

אז כנראה שהוכחת לי את זה. 

סליחה.

בס"ד

גם אני פעם הייתי בטוחה במאה האחוזים שעם כל דבר- כולל כל דבר,

ניתן להתמודד בתוך הנישואין. הייתי קיצונית באמונה הזאת אפילו...

(שום יועץ זוגי או רב מאלו שעברנו לא הבינו למה אני עדיין לא מפרקת)
לעיתים הקב"ה פשוט מראה אחרת...

התשובה מורכבת.

אני חושבת שחלק מהסיבה זה בגלל שיש לנו ציפיות מאוד גבוהות מהקשר הזוגי. (אגב, נראה לי שלצעירים בעולם החרדי יש ציפיות שונות ואחרות- מה שמאפשר חתונה ובנית קשר בצורה קלה יותר. חברה חרדית אמרה לי במפורש :, לא הבנתי בכלל...הייתי בת עשרים והיה לי נחמד איתו".ב"ה טוב להם, אבל זה משקף את רמת הציפיות והבנת מהות הקשר)

בכלל, אנחנו בדור של גאולה אז כמו שהקשר בין עם ישראל לקב"ה הולך ומעמיק ומתגלה מחדש, ככה גם הקשר בין איש לאישה מעמיק ומתגלה מחדש. הבעיה שלנו זה יוצר קשיים. כי לא מספיק לנו שיהיה נחמד, ושיביא פרנסה ושהאישה תלד ותטפל בילדים. אנחנו מחפשים את עומק הקשר, את החברות העמוקה והפנימית.

מצד אחד זה כ"כ אמיתי, מצד שני זה חוסם.

דבר נוסף- השינוי בתפקידים המסורתיים של האיש והאישה יצר שינוי גדול. יש נשים שנוטות להיות יותר כמו פעם- בבית עם הילדים והבישולים ויש נשים שנוטות לצאת, לפתח קריירות וכו'. כשהתפקידים לא ברורים מראש- יותר קשה ליצור קשר, יותר קשה לבנות בית.

וכמובן- תרבות המערב שחופרת לנו מכל הכיוונים ומשדרת לנו יופי מהו ואהבה מהי. שקריים כמובן.

פעם הייתי טרמפיסט אצל חרדי שאמר

"אצלכם נפגשים כמו בני אדם הא" 

טוב זה היה רוח הדברים לא זוכר מילים מדוייקות

ז"א שגם הם היו שמחים לרומנטיקה אנושית בסיסית. 

עם יותר הקשבה לגוף ולפנימיות ולמה שעובר על הנפש שלך 

ופחות כללים חברתייים וסיסמאות דתיות נוקשות

זה לא שהוא נתפס אחרת לדעתי (בהכללה גסה) הוא פשוט נדחק ומושתק 

מפחד הגוף ומעלליו הידועים.

עיין ערך שכנינו לדת ופרשנותם המוטעית עד כדי אי נישואין. 

באותה מידה בישיבה ידועה לא שרים זמירות שבת כי זה ביטול תויירי 

היושב במרומים הוא קשוח וכמה שנהיה יותר תפוסים וקפוצים יותר טוב.

. 

הוא מחפש מידות

ואני שיהיה כיף ?

רק מציינת שזה שהבחורה התחתנה כי היה לה נחמד ולא הבינה יותר מדי, לא אומר שהקשר פחות טוב בהמשך.

לפעמים הרבה הרבה יותר טוב.

אין הרבה ברברת כמו בעולם המודרני, אבל יש הרבה יותר מהדברים החשובים: שצריך לכבד ולאהוב את אשתו יותר מגופו. יש הרבה זוגות למופת. פשוט לקנא.

קצת צורם לי כל מה שכתבו פה על הזוגיות בחברה החרדית, ואני מתפלאה עלייך שגם את כתבת ככה קצת שטחי..

כולם פה כותבים מחוסר היכרות, שיהיה לכם ברור.

זה נכון שמתחתנים צעירים ולא מבינים כלום בגיל הזה, אבל גם דתיים לאומיים לא מבינים כלום.. גם לא בגיל 25.

קצת נעלבתי בשם הציבור החרדי.

שזה בעיקר תגובת-נגד לניסיונות להציג את הדרך החרדית בהקשר הזה כאידיליה מוחלטת ללא החסרונות שלה. אז אנשים קצת נסחפים בהצגת העניין כתופעה שלילית (וכמו שאנשים שמתנגדים לגישה ה'מודרנית' כתבו פה דברים מזעזעים על אנוכיות וילדותיות של כל מי שמתחתן מאוחר. קצת נעלבתי בשם הרווקים המבוגרים...). 

אני בטוח, אגב, שבציבור החרדי חושבים דברים נוראיים עליי בחזרה (מבלי באמת להכיר); אז אין לי הרבה נקיפות מצפון... אבל את צודקת שבאופן עקרוני כדי להבין תופעה לעומק צריך לנסות להבין אותה מתוכה, ולא בהשקפה עליה מבחוץ (בטח שלא השקפה שהיא מראש שיפוטית). אבל נורא קשה לעשות את זה (שימי לב שבעצמך כתבת ש'יש שם יותר מדברים חשובים יותר'. וכי בעולם הדתי לאומי אין "אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו"? יש פחות מזה? האמנם?)

אפילו ברמה טכנית. 

היום יש יותר שיח של זכויות וכיף ופחות של חובות

היום יש פחות לחץ חברתי. תוחלת חיים עלתה ויש יותר מודעות לבריאות. אז בני ארבעים מרגישים ונראים צעירים וחושבים שיש להם זמן. 

היום קריירה נחשבת יותר ממשפחה

היום זה בסדר להביא ילדים מחוץ לנישואין או לנהל מערכת זוגית בלי להתחתן - לפני כמה עשורים זה היה ממש לא בסדר.

לוקח הרבה זמן עד שמסיימים 12 שנות לימוד, ישיבה, צבא, שירות לאומי, שנת מדרשה, טיול שחרור, לימודי מקצוע שגם אותם לפעמים לומדים במשך 7 שנים .

בעבר הרחוק יותר אישה לא יכלה להסתדר כלכלית בלי בעל. וגברים ממש לא הבינו בעבודות בית וילדים.

רק היום נפתחו 2-3 שירושרים תחת הכותרת "בחורים מישיבה כזאת וכזאת מה אתם אומרים עליהם" וזה רק תתי מגזר של הדתי לאומי

סבא וסבתא שלי נפגשו בצבא, התאהבו והתחתנו.

ממה שאני יודעת עליהם היום, אין לי מושג איך הם הסתדרו יחד מבחינה רגשית ואידאולוגית.

הסבתא השניה שלי התחתנה פעמיים, בנסיבות משפחתיות (בפעם הראשונה בילדותה, עם קרוב משפחה. והיא לא התגרשה. למרות שהוא לא היה בעל כל כך מוצלח, לפי הסיפורים שלה.)

כמו שכבר כתבו כאן, היום זה לחיוב ולשלילה, שיש הרבה יותר ציפיות והרבה יותר אפשרויות, גם בבחירת בן זוג, וגם בצורת חיי המשפחה, מה שמאפשר הרבה יותר דיוק וסיפוק מצד אחד (בשני התחומים) וגם הרבה יותר בלבול וחוסר שביעות רצון.

זה על קצה המזלג, לדעתי, ההבדל בין פעם להיום.

התייחסו לחיים יותר ברצינות. היום מחפשים את ההנאה הקרובה. לא בונים לטווח ארוך.

בגלל שיודעים שבונים לטווח ארוך- מחיפוש דקדקני עד מאוד. יותר מדי לפעמים.

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.  

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק