כמו כדור במבוכים האלה מעץ
שמתעקש לנוע דווקא קדימה אחורה, בכיוונים שיש בהם קירות,
במקום להואיל בטובו שנייה לפנות ימינה ולצאת החוצה.
אותן טעויות, אותו מקום בדיוק של לפני 3 שנים. סיזיפוס מכה שנית.
שום דבר לא השתנה?
אה אופס, נהייתי פחות בוגרת ויותר מתנשאת.
אוף איתי.
יצא ממני משהו בסוף?
אני אצא ממני אליי בסוף?
ומתי לכל הרוחות יגיע כבר הסוף הזה?
אוי כמה חוסר אונים.
אני צריכה לשתוק. לשתוק באמת.
אבל אני לא מסוגלת כרגע.
שתיקה מצריכה אומץ, או לפחות אמון בגילוי הפוטנציאלי.
הפחד המצמית מהריק שיופיע בעוצמה משתקת גורם למנגנון הגנה
לחסימת כל אפשרות של היפתחות.
בשביל השראה צריך כלי, אבל הכלי מלא עד אפס מקום ויותר
בכלום.
אשליה.
(כתבתי כ"כ לא מובן, ואולי זה מה שמאפשר לי לכתוב.)
)