אני כל כך לא אוהבת להיות קטנונית ככה, היום התחשק לי לבכות כי לא מצאתי גומייה סגולה, כי נשברו לי המספריים כי אני שמנה כי קר לי כי חם כי הספסל חום כי יש רעש בספרייה כי העייפות.
ביום שישי תהיה מתכונת אחרונה ואחריה בגרויות, אחריהן יהיה חור שחור ולא יהיה עבור מה להפציע מתוך הפחד.
(כנראה שגם עכשיו אין, אולם אני עסוקה מכדי להרהר בכך)
אני כל כך פוחדת מהעתיד, הניראות היא קירות לבנים חשופים בחדר של שמואל,
כולנו יודעים כי אין מאום תחת הסיד והריק המתוח אולם מעמידים פנים שוחקות.
אין תווים הטמונים תחת קירות, אין, אין שלום ואין אמת, תחת כריכה יש דפים מהוהים ובסופם כריכה נוספת.
איני מרגישה ראויה מספיק בכדי לתפוס כאן מקום. בכלל.
(ובתוך לבבות, בפרט, ובתוך לב אחד מסויים, עוד יותר בפרט)
לו לא הייתם מתייגים חריגות כאיומה כל כך אולי הייתי מעזה לשאוף להיות חריגה,
אולם אתם מתייגים ולא רק, גם אבא, גם אבא.
לעיתים הנאיביות פושה בי ואני נבהלת, קורסת תחת מחשבותיי שלי.
אני כל כך פוחדת מהעתיד.
(אתמול פסעתי לתומי בין שער יפו לשוק, והאורות הציפו כל קיר ומדרכה, הקולות וההמולה, רציתי לחמוק אולם לא יכלתי, החושים שלי היו מגורים עד אימה וכל כך כל כך פחדתי.)
וזה לא דכאוני מספיק וזה לא דכאוני בכלל אבל זה בכל זאת חייב להיכתב פה, כי אם מדברים על היומיים האחרונים אז הרי @פיתה פיתה היא חלק בלתי נפרד מהם.
תחיה, את קרן אור לי כשאני ריקה אפילו ממני, אז תודה.
פשוט תודה.