ומה שייך "מותר לי".. הרי איסור לשון הרע זה גם בין איש לאשתו - אז נניח לדוגמה, שהוא כותב שם למישהו איזה דבר, שאם אחר יראה זה יהיה לשון הרע על אותו אדם?

בכלל, מוטב בהבנה והסכמה. לך אין בעיה, יופי. לו לא נוח - תכבשי את סקרנותך..

אבל אם את חושבת, בלי סיבה אחרת, שאולי זה אומר משהו חריג עליו/על הקשר ביניכם, אני חושב שחבל לפתח דאגות שווא.

יש סבירות שאשה, שמטבעה היא "שותפותית" יותר - לא תרגיש בעיה עם זה (לא בטוח שכולן), והאיש יותר ירגיש לא נוח, אפילו שאין לו "מה להסתיר".

וגם אנונימי :/ וזה בגלל הבדחנות שהייתה סביב "פסיקת הרבנות" שאסור לחטט בפלאפון של הבעל.

אשמח לגלות שאני טועה.

למיטב הבנתי.

יש לה שם שיחות עם חברות ודברים שהיא לא רוצה שאני אקרא. זכותה.

שלחתי לא מזמן תמונה שלי בלי מטפחת לחברה- יהיה לי נורא פדיחה אם בעלה יסתכל לה בפלאפון.... 

(דוגמא, היו עוד דברים שהיו פאדיחות... בעיה שלו ההוא לא שלי ) 

לפותחת-

לאישה יש "זכות לדרוש" מבעלה דברים שמוגדרים בהלכה (שאר כסות ועונה, בקיצר), לא קבוע בשום מקום שיש לה זכות לדרוש ממנו לחטט לו במסמכיו הפרטיים, כולל הפלאפון.

לדרוש מבן זוג? 
זה התנהלות לא בריאה, זה לא שיח של שותפות. 

אישה יכולה לבקש מאוד, להסביר למה חשוב לה, לדיון ולברר מה חשוב לו מול זה... 

לגבי ההדדיות- מה שמפריע לך זה שאין התנהלות שהיא הדדית לשני הצדדים, 

תדברי איתו על זה. 

או שהוא יפסיק להסתכל לך בפלאפון, או שהוא ייתן לך להסתכל בשלו,

או שתבינו שיש שוני בין בני אדם ומה שלאחד הוא טריוויאלי לשני הוא מציק נורא- ולא חייב להיות סימטריה, צריך להיות הדדיות של הבנה ושותפות. 

אם יש משהו שאת חושדת בו שהוא מחביא מפנייך במכשיר שלו- 

אז להיות חשדנית ומרגלת זה לא הדרך שתביא אתכם לשיתוף וקרבה ואמון. 

תחפשי איפה כן יש מקום לשיתוף של החיים והעיסוקים שלו - איתך.

לא הבנתי מה מתבדח פה. קיבלת תשובות מנומקות של שני בני זוג, וזה נדיר יחסית ששנינו נטרח לענות לאותה שאלה.... 

נראה לי שהיא הגיבה בזה למה שכתבה "לעולם חסדו" בהודעה שכותרתה "השאלה קצת תמוהה".

שומעים בדברים שלך כמה זה באמת חשוב לך ומצער אותך, כמה היית רוצה לחזק את השותפות.

יש לי שאלה אלייך, אם מתאים לך להיכנס לזה:

אם הוא כן היה מראה לך ומשתף אותך, וכך היית מגלה שהוא דיבר עם אמו היום פי שניים ממה שהעלית בדעתך - איזו תגובה הוא היה מקבל על כך ממך (במילים, במעשים, בהבעת פנים)?

האם ייתכן שהרתיעה מהשיתוף היא סוג של הגנה, שכך הוא שומר על עצמו שלא יצטרך להתמודד עם תגובה שמקשה עליו?

מה דעתך?

ראשית, אני מתפעלת מאוד מהכנות שלך. מהיכולת שלך לראות דברים כהווייתם בלי הכחשה, וגם להציג אותם כהווייתם בלי להתבלבל ובלי לטייח. זו יכולת מופלאה, באמת! והיא בעיניי פתח לאופטימיות גדולה.

אתם לא חייבים להישאר במעגל המדכדך הזה.

כרגע מובן מאוד למה את לא אוהבת שהוא מסתיר ממך את הקשר שלו עם משפחתו, וכמה את באמת ובתמים פגועה מכך וזו לא סתם קטנוניות מצדך כלל וכלל - ובו בזמן מובן מאוד גם למה בשבילו חשוב מאוד להשאיר את השטח הזה פרטי שלו ולא להכניס אותך אליו, ולמה הוא מרגיש על קרקע בטוחה רק כשהוא מציב תמרור "אין כניסה".

אני חושבת שאתגר גדול זימן לכם כאן הקב"ה, לזוגיות שלכם. זו לא שאלה קטנה של בסדר או לא בסדר להסתכל בפלאפון - זו סוגיה חשובה לאין ערוך של איך מתמודדים יחד עם המשפחה שלו. איך נותנים כבוד גם לרגשות הפגועים שלך וגם לרצון שלו בקרבה ובקשר איתם.

אני חושבת שמי שנתן את האתגר נתן גם את המפתח, אני חושבת שיש לך-לכם דרכים להפוך את ההתמודדות הזאת לבונה ומעצימה, לא לבוסס במרירות הדדית. זה אפשרי.

אם את רוצה לפתוח את הנושא יותר, להעלות את הרהורייך, מוזמנת בחום.

שבת שלום ומבורך.

זה שאשה מרגישה, הנה, מה ששל בעלי גם שלי - מסתכלים חופשי בפלפון אחד של השני, הכל משותף זה בזה, הכל ביחד, יש בכך משהו נחמד, רצון בסיסי מובן. וגם בכתובה כתוב "ולא יכסון דא מן דא".

על גבי זה, יש מקום להבין, שבכל-זאת יש איזה "מקום אישי" לכל אחד, לא במובן שהוא "מסתיר" מהשני - אלא בגלל שאחרי הכל יש לו את אישיותו, והאינטרקציה שנוצרת מכיבוד גם של המרווח הפרטי, היא לפעמים גדולה יותר. בצד השיתוף הטבעי הזורם. כמו שמבינים שמישהו צריך רגע לחשוב בתוכו - גם כשאין לו מה לכסות מהשני. המינונים משתנים לפי אופי האנשים.

ביחוד בנייד, ששם זה כבר נוגע גם לאחרים. עניינים שלהם. והרי גם לשון-הרע, אסור לאיש לספר לאשתו, למשל.

לכן, מציע שתראי את הרצון שלך כדבר אמיתי ונחמד בעיקרון, ותקחי בטוב את תחושתו. יש להניח שעם השנים, הדברים יתאזנו מעצמם, אם יש כבוד וקרבה הדדיים.

הוא חושב עלייך-

שלא יציק לך הקטע עם אמא!

אבל כיוון שמפריע לך, 

כדאי למצוא יחד גבולות גזרה שיהיו נעימים לשניכם.

וזה אפשרי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....