אלא לנתק את הילדים מהם. שתגיעי אליהם רק את בעצמך, מדין כיבוד הורים (אולי עם בעלך), אבל הילדים לא.

אבל נראה לי שהכי טוב להתייעץ עם איש מקצוע או רב, כי זו שאלה מורכבת מדי...

לגבי כיבוד הורים- תשאלי רב. ככה תוכלי להיות רגועה שאת עושה את הדבר הנכון..

אלא כמה דברים מאד מוגדרים (שאני לא זוכרת אותם עכשיו. נראה לי לדאוג שיהיה להם אוכל\לבוש וכד' אם אינם יכולים לדאוג לעצמם)

למה שתיבכי על זה כל חייך? מה זה השטויות האלה. זה סתם אמירה אלימה לגמרי וסחיטה ריגשית.

זכותך להעדיף איזה צד שבא לך זה מדינה דמוקרטית...

כשהם ישאלו איפה הבעל, ואיפה הילדים, תגידי בצורה ברורה ונחרצת, שאת לא מוכנה לקבל השפלות לידם.

זה לא בריא לך, זה לא בריא לבעלך, וזה לא בריא לילדים, לראות את האשה/אמא מקבלת השפלות מהסבא והסבתא...

וזה יהיה מבחן להורייך,

כי אם הורייך יגידו לך, שאין לך מה לבוא בלי הילדים... אל תלכי אליהם בכלל!!!

ואם הורייך יגידו לך, שהם מבטיחים להשתנות, תגיעי פעם נוספת עם הילדים ותראי אם יש שינוי.

ואם הורייך לא ישאלו על הבעל והילדים, מידי פעם תגיעי לביקור...לבד.

כוחות שמיימיים ואנונימי - חיבוק גם לכם!

אני עוד לא במצב להפסיק את הביקורים שם לגמרי, לצערי זה תהליך ארוך יותר

כרגע אני סוג של 'מכורה', אחרי פרק זמן מסויים שאנחנו לא שם אני משתגעת וחייבת לנסוע, למרות המחיר הכבד

מין תלות חולנית כזאת שכרגע אין לי דרך לשלוט בה (אבל זה בטיפול)

יכול להיות שעכשיו תהיה הפסקה ארוכה יותר, בכל זאת אני לא מעוניינת לפגוע בילדים, בטח שלא בגדולה שזה ממש הורס אותה

מתלבטים אם לספר לצד של בעלי מה קורה איתנו כדי לקבל הבנה ותמיכה..

זהו, פגועה מאד מהתגובה של אמא שלי ואין לי כח כבר אליהם

אולי אני טועה, אבל לפעמים אנשים שמדברים בצורה כזו, איומים וכד' הם בעצם מאוימים.

כלומר- יכול להיות שאמא שלך מאוימת מזה שלא תבואי יותר? זה מפחיד אותה שתנתקי קשר או תנתקי את הנכדים ממנה?

אני מציעה את זוית הראיה הזו כדי שיהיה לך כוח פנימי לעמוד מול אמירות כאלה, ולהחליט את החלטות הכי נכונות עבורכם, לא להיבהל מאיומים כאלו אלא להיות בטוחה בעצמך ובדרך שלך.

ואם המשפחה של בעל יכולה לעזור לכם בתמיכה- אז נשמע שבהחלט כדאי לכם לדבר איתם!! זו מציאות קשה וכל עזרה היא מצוינת!

(אני צריכה להזכיר את לעצמי כשאני מדברת איתה.. אחרת אני פשוט נפגעת ומאבדת את המילים)

כל ההתנהלות שלהם נגזרת מחסכים רגשיים,

קשה לי שהם לא מעוניינים לטפל בזה וזה מרחיק אותי מהמשפחה שלי 

יש לי כמה אחים בבית שמאד צריכים שאני אבוא, זה ממש משמעותי להם

אמא שלי יודעת את זה, והיא פשוט תנתק בינינו.. הם עדיין קטנים מכדי להתנגד לה

(גם הגיל שלהם לא משנה, היא שולטת בהם ביד רמה )

זה מה שהיא עושה עכשיו, אוסרת עליהם להגיע אלי בתואנות ותירוצים טיפשיים ביותר

וכשאת מגיעה, לא להגיע בהרגשה של ,רוצה לקבל"- אהבה, תשומת לב, יחס, וכד' אלא נטו ע"מ לתת. כי כנראה יש לך שם תפקיד חשוב. גם עם האחים שלך, וגם עם אמא שלך- עובדה שהחשש שתתנתקי מאיים עליה.

אולי אם תבואי ממקום של השפעה ולא ממקום של מושפעת- זה יהיה יותר קל? סוג של שליחות כזאת, שמאפשרת לפעמים לא לקחת ללב ולא להיכנס למקום יותר מדי רגשי.

והלוואי.. לשם אנחנו שואפים..

תודה!

את תפקיד ההורה. ונכנס למקום סופר רגשי.

הפותחת לא סיפרה שום דבר כמעט על הצד הזה של הענין, כך שלא נכון להחליט שזה המצב.

גם אדם אובייקטיבי מהצד יכול לראות כמה פוגעים בהם.

אני פשוט לא פוגעת בהם, זהו. האדם היחיד בעולמם אולי שמכבד אותם.

ולכן זה חשוב להם ומשמעותי להם

לא מתיימרת להיות במקום הורה

ועושה את השיקולים של המשפחה המצומצמת שלי, שהיא קודמת

אין כבר אלימות פיזית בעקבות כמה דברים שקרו (אאוטינג רציני.. סליחה)

אז האלימות היא בעיקר מילולית, ואחים שלי סובלים - אני רואה את זה!

הנפש שלהם מתכווצת יותר ויותר

רווחה מתערבת בצורה משמעותית רק במקרה של אלימות פיזית,

במקרה הזה נשאר רק להתפלל שיצליחו לצאת משם בשלום יחסי..

(בכ"מ השאלה שלך לא רלוונטית כי מטפל חייב לדווח כשהוא יודע על קטינים שנמצאים תחת סיכון,

בדקו את זה ואין חובת דיווח אז התערבות פה לא תעזור)

אחים שלך יכולים לבוא אליכם. 

ואם טכנית לא מתאפשר - תפגשי אותם מחוץ לבית. 

- לא יעזור לבוא אליהם בטיעונים כאלה או אחרים. 

- אין קשר לדת. או למצוות. זה ניצול ציני של דת לצורכי מיקוח.

- הילדים מבינים בתת ההכרה "מישהו פוגע באמא".

- תחליפי שם משתמש. אפשר לשכוח בטעות לסמן "אנונימי". 

תגידי להם שאם נפגשים זה בתנאים שלך. 

מה עושים במידה ואת נקלעת לסיטואציה. 

תעשי הדמיה 'על יבש' אצלו. 

וישב איתי בבית קפה

חוצמזה שגם באמצע הרחוב הם יכולים להתנהג בדיוק אותו דבר, זה לא מפריע להם

בגלל זה הפסקתי לצאת איתם לטיולים מגיל מסויים

של מפגשיכם יחד.- כמות, ואיכות.

לשאול מישהו שסומכים עליו.

לא בריא לגדול "שאין סבא וסבתא"-

זה מצב אפשרי לשמור על קשר כלשהו.

אלימים- אז זה בכל מקרה.

אך ניתן-

או ל"צנזר" את זה-

או למנף: (ילדים קצת יותר גדולים)-

אפי' שסבא וסבתא XYZ-

תוכו אכל וקליפתו זרק,

ואנו מכבדים אותם בגבולות גזרה XYZ

שאמרה אימך: אם לא טוב לך אל תבואי...

אני לא רואה קשר בין כיבוד הורים לבין מוכנות לקבל השפלה, בפרט מול בעלך והילדים.

אמנם יש הסיפור הידוע על דמא בן נתינא, אבל הוא היה מפקד צבא, לא ניזוק נפשית מהתנהגות אימו - וכיבד אותה גם בתוך שגעונותיה.

אבל שאת תיפגעי, שהילדים ייפגעו - איפה שמענו על "מצוה" כזו. המצוה היא לכבד ולירא אותם, שאת לא תפגעי בהם חלילה - אבל כאן הבעיה היא הפוכה: שהם לא יפגעו בך בצורה חמורה.  וכי אם היתה חלילה זורקת עלייך אבנים, היית צריכה לעמוד במקום משום "כיבוד הורים"?.... מה גרע יחס כזה מאבנים?

לענ"ד, לקבל עלייך בליבך מצוות כיבוד הורים, כלומר, שברגע שהם מתנהלים אלייך בכבוד בסיסי כמובן מכבדת ובאה אם זה טוב להם; אבל כל זמן שלא, הם בבעיה ואת בסדר, הציעו שלא תבואי אם לא טוב לך - אכן אל תבואי.

יתקשרו וישאלו למה לא - תסבירי בנחת שהיחס והמילים משפילים. מזיק אישית ומזיק לילדים. יאמרו "כיבוד הורים".. תגידי: בוודאי מכבדת. אני רק מגינה על עצמי ועל הילדים - אין לכך כל קשר לכיבוד הורים. כיבוד זה שאני לא אבזה אתכם חלילה; לא שאני אתבזה והילדים ירגישו בהלה. אם יהיה אחרת - בשמחה..

יתכן שהמציאות תביא לשינוי אצלם. ומכל מקום, לא נראה שאת "חייבת" לבוא ולסבול השפלות וגידופים ונזקים לילדייך, ח"ו.

[ואת לא "תבכי על זה כל חייך"... אני חושב שההיפך - אם תמשיכי לסבול כך תבכי, ומן הסתם כבר בוכה... אין סיבה. ב"ה שאצל הורי בעלך טוב - תיהנו. ירצו הורייך לשנות דרכם, בשמחה]

הוספה: כעת ראיתי עוד דברים שכתבת. חושבני שלהורי בעלך חבל לספר. זה לא מה שיעזור. פשוט תהיו אצלם יותר ותיהנו.

דבר שני, מה שאת יכולה להזמין אלייך את אחייך הצעירים, שיחושו בית נורמלי ואוהב - מצוה גדולה..

כתבתי את זה ממש אחרי שיחה עם אמא שלי, הייתי נסערת ובעלי לא היה זמין..

עכשיו נרגעתי קצת, ואחרי שיחה עם בעלי נראה שזה מה שנעשה

* נוריד את התדירות משמעותית (בהתאם ליכולות שלי ביינתיים)

* נבהיר את עמדתנו בצורה חדה ושאינה משתמעת

* אנסה לא להכנס למערבולות רגשיות בשיחה איתם, זה ממש פוגע בי

בכ"מ בגלל אירועים כאלה ואחרים, כרגע יש משהו אחר שהם עסוקים בו

מה שאוטומטית מוריד את הזרקורים מאתנו, וממילא את ההשפלות/ירידות/ביקורת

פשוט ניהפך לקצת יותר שקופים..

והלוואי ואחים שלי היו יכולים לבוא, הם רוצים מאד ולא מאפשרים להם

בגמרא מבואר, כי כיבוד הורים זה לדאוג לצרכיהם - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

להלכה נפסק, כי כיבוד אב הוא "משל אב". כלומר, כל ההוצאות של הכיבוד, הם על חשבון ההורים.

אדם לא מחויב להוציא הוצאות, להפסיד ימי עבודה, ולספוג דברים שיכולים לפגוע בו כלכלית או אפילו נפשית, רק בשביל לכבד הורים.

אשה נשואה מחויבת בכבוד בעלה, ומשום כך היא פטורה לגמרי ממצות הכיבוד כלפי הוריה (אבל במורא חייבת).

הגמרא מספרת על רב אסי, שהיתה לו אמא שהיתה משגעת אותו בכל מיני בקשות (כמו למצוא בשבילה חתן כמותו), שבסוף לא היה לו כח בשבילה והוא ברח ממנה. אין בזה משום פגיעה בכבוד.

צריך רק להיזהר שלא לבזות אותם בחזרה, ולפעמים זה נסיון לא קל.

בגמרא נאמר, כי אפילו אם האב זרק לו את הארנק לים, אסור לו להכלים אותו על כך. אבל אם הארנק היה של הבן, מבואר בפוסקים כי מותר לתבוע את האב לדין תורה על כך, ואין בזה משום פגיעה בכבודו (ומתבאר, כי החשש האמור בגמרא שהוא היה מכלים אותו, הוא רק משום שהוא לא יזכה בירושה...).  

אם אי אפשר לעזוב אותם משום שאין מי שידאג להם, הנידון הוא כבר לא כיבוד, אלא מצות צדקה.

ולמצות צדקה יש גדרים אחרים. יש סדרי עדיפויות. אבל צריך לדעת שזה לא שייך כלל למצות הכיבוד.

מצות מורא אב ואם היא, שלא לעמוד או לשבת במקומם, ולא לסתור או להכריע את דבריהם.

יש כאלו שרוצים לומר, כי ישנה חובה לציית להוראות שונות של ההורים. אבל הגישה המרכזית בפוסקים אינה כן.

וספר לי פעם רב שהוא גם יועץ נישואין, שבעיות רבות אצל זוגות רבים מגיעה מהטעות הגדולה, שאנשים חושבים שהם צריכים לציית לכל מיני דברים שהוריהם אומרים להם, כאשר אין לזה כל קשר להנאתם האישית של ההורים, והדבר אינו שייך למצות כיבוד אב ואם כלל.

ואסיים מתוך נסיוני האישי, כי פעמים רבות הקשר עם ההורים מתחזק, דווקא כאשר הם רואים שילדיהם פועלים בצורה עצמאית ומחליטים בחייהם האישיים החלטות המנוגדות באופן ברור לרצונם של ההורים.   

ותודה לכל המגיבים והמגיבות! שימחתם והרגעתם אותי מאד!

שיחה בטלפון בהחלט תספיק. ואם הם צריכים אז כיבוד הורים זה לקנות תרופה או לדאוג למטפלת - דברים כאלה

כשהורים שלך יבינו שלא נעים לך אז אולי יעשו השתדלות. אם לא אז לא. 

ואל תקחי ברצינות 

אם אלה היו רק ההורים, היה ברור שלטובתך ולטובת הילדים תפסיקי לבוא.

לגמרי.

אולי רק לבוא לבד פעם בהמון זמן.

אבל מכיוון שאת דואגת לאחים שלך, וזה מאד טוב וחשוב, כדאי למצוא פיתרון.

בכל מקרה, זה יכול להיות רק שתבואי לבד. אסור שהילדים יראו אותך ככה וגם עדיף שלא יראו אותם. אם מה שהם רואים זאת התנהגות שלילית, אז גם בלי קשר לפגיעה בך ובהם פשוט עדיף שלא יראו אותם ודי.

לגבי האחים, תבואי לראות אותם לבד. ואז אולי גם תהיי יותר פנויה לדבר איתם מאשר כשאת עם הילדים שלך.

ואם הם כבר גדולים או לפחות גיל תיכון, כדאי לעשות כל מה שאפשר שיצאו מהבית. בצורה נורמלית כמובן, ישיבה תיכונית או אוניברסיטה עם מעונות או כל דבר כזה. זה קריטי. הם יפרחו מחוץ לבית וזה ייתן להם את הכוחות להתמודד עם ההורים ולהיות יותר עצמאיים.

בהצלחה רבה לך!!

וכל מא שאמא שלך מנגנת לך על המצפון, פשוט עזבי. יש לה כשרון ללנגן על המצפון, זה הכל. זה לגמרי לא נכון. ואל תתחילי לחשוב שאם משהו לא מצליח לך בחיים זה מחוסר כיבוד הורים וכאלה. זה לא נכון ואמא שלך ממש עוברת על איסור אונאת דברים (לצער בדיבור, לא יודעת בדיוק את ההגדרה ההלכתית), מלבד זה שהיא סתם מתנהגת לא טוב. היא עוברת על ההלכה, לא את. אפשר לומר שיש לה כל מיני צרות ובעיות אישיות שגורמות לה לזה, אבל מה לעשות, לא נולדנו שווים ואצלה להיות בסדר דורש המון עבודת המידות והיא לא עושה אותה.

נראה שיש באג באתר. כדאי בינתיים לכתוב כל הודעה על קובץ וורד ואז להעתיק לפורום, שאם משהו משתבש לא תרד כל ההשקעה לטמיון.

שיחפשו אותך אם הם רוצים. תשמחי בחלקך, שהצלחת לצאת מהם אל מקום טוב יותר.

פשוט להבהיר להם חד וחלק שעד שהיחס אליך לא משתנה - הם לא יראו לא אותך ולא את הילדים.

אם זה כואב להם - שיתייחסו יפה!

הדבר הכי כואב זה שיש הורים שצועקים על הילדים שלהם או משפילים אותם או מרביצים להם חלילה

ילד הוא דבר קדוש וטהור, אסור לצעוק ולאיים ולהשפיל ילד בשום מצב!

(לא סותר גבולות אבל לא קשור לכאן בכלל)

זכותך לקבל יחס טוב מההורים שלך. ואין פה שום כיבוד הורים

כיבוד הורים זה 5 דברים כמו שכתוב בשולחן הערוך. עייני שם...

אשרייך - נשמע שמצאת את שביל הזהב בהתמודדות הלא פשוטה הזו.

מדהים איך הקב"ה שולח כוחות וכלים.

אני קוראת את התגובה שלך כמה וכמה פעמים..

שמחה לשמוע שאת מתמודדת בגבורה מופלאה

ומאחלת לך למצוא את הדרך שלך, האינדיבידואלית והמתאימה לך!

רק טוב!

הוא מטפל ורב ולכן יודע להבחין בין הצד ההלכתי לצד המעשי ויודע להדריך איך לנווט ביניהם.

בהצלחה!

בס"ד

נשמה יקרה. עברתי מסלול חיים קשה מול ההורים שלי - גם אני נמצאת עדיין בטיפולים רגשיים למיניהם...

ובהחלטה שאני שלמה איתה כל כך - ברגע שיכולה הייתי להתנתק מהם, התנתקתי לחלוטין.

תודה לה' יתברך יש לי משפחה מדהימה.

ולא, אני לא בקשר עם ההורים שלי.

זה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בחיי.

לצערי הרב - ופה אני פונה גם לקוראים האחרים -

בחברה הדתית אין מספיק מודעות והכלה כלפי הנושא של ילדים שסובלים מהוריהם.

לצרי אני חווה זאת על בשרי כמעט מדי שבוע:

צקצוקי לשון, הרמת גבה ושכנועים למכביר, נאומים ארוכים על מצוות כיבוד הורים... כאילו עליי להסביר לכל אדם ברחוב או בעבודה - מדוע בתור אדם בוגר בחרתי להפסיק את הקשר המזיק הזה.

אני באה לחזק אותך

לחבק אותך

לעודד אותך

ולבקש ממך:

הפסיקי את הקשר הזה. תפרחי, תגדלי, תבני את עצמך ואת הבית שלך.

התעסקי בטוב שלך, בחיים שלך, במתנות שקיבלת.

אל תתני לאף אדם להשפיל אותך או לפגוע בך. זה לא קשור ל"מול הבעל" ולא ל"מול הילדים".

גם בחדרי חדרים - אין לאף אדם זכות לפגוע בך. לא פיזית ולא מילולית. (רשמי לעצמך שהפגיעה המילולית קשה בהרבה מהפגיעה הפיזית. והלוואי שההורים שלי היו מרביצים לי קצת יותר וככה לכל "הנשמות הטובות" היה יותר קל להניח לי לבחור את הבחירות שלי בשלווה. פגיעה מילולית היא חמורה!)

בהצלחה גדולה.

ה' אוהב אותך ולא רוצה שתסבלי. מצוות זה בשביל לחיות.

"בחברה הדתית אין מספיק מודעות והכלה כלפי הנושא של ילדים שסובלים מהוריהם".

אכן, יש מצבי קיצון ל"ע, ומאד כואב על כך הלב.

אבל ההכללה לכיוון השני מסוכנת לא פחות.

הדיבורים על מצוות כיבוד  הורים, אינם "צקצוקי לשון". לרוב, המציאות בעולם היא מורכבת. בין אדם לחבירו, וגם בתוך משפחות לפעמים, וגם בגילאים שונים. וב"ה שב"חברה הדתית", יש מודעות לעצמת המצוה הזאת. ולא רק בחברה הדתית, לשמחתנו. ואכן, מצוות כיבוד הורים היא גם במציאויות לא פשוטות. "מצוות זה בשביל לחיות", נכון - וחי בהם. לחיות לפי רצון ה'. וכפי שהובא לעיל, להלכה כיבוד הורים ומוראם זה גם כלפי הורים רשעים ח"ו.

אלא מה? שכאשר מדובר על נזק לילד - פיזי/נפשי (ואכן, כפי שציינת, מילולית זה לפעמים חמור יותר, משפיל יותר וכד', ר"ל), אין מצוה שהוא יסבול. לו אסור לפגוע בהוריו - אבל אין מצוה שיספוג בקביעות פגיעות בו. זה סוג של "הצלת נפשות". אבל להגיע לכך, עד ניתוק מוחלט של קשר - זה מצב קיצון מאד.

אי קשר מוחלט עם ההורים, זה דבר שאכן  גורם לחסר אצל האדם. הורים זה חלק מההויה שאמורה להיות בנפשו. אז אם יש מצב שזה כ"כ מזיק - בצער גדול מוותרים על זה, ושואבים חיות ושמחה ממה שיש לאדם בתוכו, בסביבתו, במשפחה שבנה.

אבל "המלצה" גורפת, בגלל חוויות אישיות קשות וכואבות, למי שכלל לא ברור שאכן צריכה "תרופה" קיצונית כזו, זו בעיה רצינית. וכן, לפעמים גם "סובלים" קצת בשביל מצוות. מי אמר שלא? "למען יאריכון ימיך". כמו שהוזכר, כמובן עם מגבלה של המחיר.

א. אכן, בוודאי שניתוק מוחלט הוא צעד ממש קיצוני. גם מבחינה נפשית פשוטה, גם מבחינה הלכתית.

אמנם לא התכוונתי בכלל לכתוב מבחינת ה"קבלה" של זה, אלא שאובייקטיבית אכן ניתוק מוחלט מהורים זה צעד-קיצון. וכפי שהסברתי - והזכרת גם את - זה ההיפך מהמבנה הטבעי שאמור להיות בנפש. ולכן, מקרים של דבר כזה באופן מוחלט, זה ממש בלית ברירה, מצב קיצון.

אבל ממילא מובן, שאם מישהו יחשוב שזה "פיתרון קל" למצב שאינו קיצוני, אז אכן אינני חושב שצריך לשדר אטוטמטית "קבלה" ולפחד מ"מצפונים"... מצפון זה לא דבר גרוע. צריך לשקול בכובד ראש. וכן, לפעמים כשדבר כזה משודר כ"פיתרון", אז למרות מה שכתבת על שכולם רוצים קשר בריא עם ההורים וכו', יכול להגיע מצב שיש מצב שאינו נוח - ולא דווקא מצב קיצוני מבחינת היחסים -  ובגלל הגיל הצעיר ועוד, "מתנתקים", ואח"כ עם הזמן כבר קשה לתקן. 

ב. מה שכתבת בסוף, ממש לא שייך, כי נבע מהבנה לא נכונה של הנכתב. לא כתבתי שכאשר יש חלילה השפלה קבועה מצד הורים וכד', זו "בעיה קלה"... אלא עקרונית, על מה שהוסיפה כאילו המצוות זה "בשביל לחיות ולא בשביל לסבול".. שלפעמים גם "סובלים קצת" בשביל מצוות. אכן. וכתבתי "קצת" - ההיפך ממה שהבנת. כדי שלא ישתמע כאילו מישהי חייבת לסבול השפלה קבועה ולקבל את זה כאילו זו "מצוה"..

לכן אמרתי, שכאשר לא מדובר במצב שמצדיק צעד-קיצון כזה, אז לעיתים לצורך המצוה גם סובלים קצת, והדגשתי גם, "עם מגבלה של המחיר" - בהתאם למה שהסברתי קודם-לכן, שכיבוד הורים הוא שלא תפגע בהם, אבל לא שתושפל קבוע מפגיעה בך..

ואכן, הכותבת במפורש נתנה לה המלצה לנתק כל קשר. בגלל זה כתבתי שההשלכה ממנה אל השואלת, זו "בעיה רצינית".

אבל אין בכל זה שמץ התעלמות מהקושי הנורא של מי שסובלים מיחס קשה כזה, ר"ל.

לגבי פניה ל"גורמים", לפעמים זה נכון ולפעמים לא. תלוי בחומרת הבעיה. לפעמים באמת התערבות חיצונית הורסת יותר. הכל לגופו של ענין.

אני עכשיו בשלב בו אני בודקת את הכוחות שלי מול הורי ומתוך זה לבנות קשר במימדים שאכל לעמוד בהם ולא להפגע..

נראה לי שאני מבינה על מה את מדברת בעניין החברה הדתית,

אני זוכרת שכשהגעתי בתור ילדה פצועה לביה"ס על בסיס קבוע בנות היו צוחקות עלי שאני 'ילדה מוכה',

היו יורדים עלי ומנדים אותי מהחברה בגלל זה.

גם בחברה בוגרת לא תמיד אצליח למצוא אוזן קשבת, בדר"כ זה גרר רחמים או זלזול נסתר - אמפתיה היה קצת קשה יותר להשיג..

(בסוף שנות העשרה הלכתי תקופה קצרה לפסיכולוגית משפחתית, אחת הבנות (בקבוצה אחרת שהשתייכתי אליה באותה תקופה - שר"ל/מדרשה/מכללה) מצאה את אחת הקבלות שכנראה נפלה לי מהכיס, הקריאה אותה בקול רם, החליטה שזה שלי ועשתה מזה מופע.. היתה שם הרבה הלבנת פנים וקשה לי לומר שלא שיתפו איתה פעולה או מיחו בה, בעקבות התקרית הפסקתי את הטיפול) 

תמיד הרגשתי שהחברה נותנת מקום של כבוד לאנשים עם 'ייחוס' הרבה יותר מאנשים שיודעים מהו כאב, שמתמודדים איתו על בסיס יומיומי, אם בכלל היה מקום..

אבל, חשוב לי להדגיש, שתמיד ובכל תקופה בחיים מצאתי דמות שתלווה אותי, שתתמוך ותהיה שם בשבילי..

זה לא דווקא של "חברה דתית",

אלא דבר נוראי, של התאכזרות בחברת-ילדים. מחריד, מזעזע, מגעיל.

בפרט שאת כותבת גם על בנות בסוף שנות העשרה. פשוט מחריד. 

מה שכן, די ברור שהבין-אדם-לחבירו שלך, יהיה הרבה למעלה מהן כנראה. ואם חלילה לא תעשינה תשובה מהשורש של מה שגרם ל"יכולת" כזו, הן עלולות למצוא את עצמן בבעיה.. ב"ה שאת לא כזו.

ה' ישמחך.

כדי להגיד שאני מרגישה שבחברה הדתית אין הבנה של כאב (בחברה החילונית דווקא מצאתי שזה נמצא בשיח)

הצער , הכאב והאובדן שכן נמצא בשיח ובמודעות ומקבל מקום של כבוד, הוא הכאב הלאומי

אין כ"כ מקום לכאב פרטי..

אני חושבת שזה קשור לצקצוקי לשון ולחוסר ההתערבות של אנשים במקרים כאלה,

חוסר הבנה והכלה של הכאב, גורר מין אדישות כזו למצב

אולי הם ירחמו, אולי הם יעבירו ביקורת על הדרך שבחרתי להתנהל בה

אבל לא תמצא הרבה אנשים שיקשיבו בשקט, שיכאבו איתך, שיכילו את הקושי שאתה חווה

או לפחות לא יבזו בדרך זו אחרת את הדרך שהקב"ה (!!) בחר להעביר אותי

במיוחד שאני בעצמי לא בטוחה שאני מבסוטה ממנה

אני לא חושבת שזו התאכזרות לשמה (בגיל גדול יותר אולי כן),

זה מתחיל בחינוך

חינוך שנותן מקום לאחר, גם אם שונה ממני ומהבית שגדלתי בו

חינוך שנותן מקום לרגשות, אפילו שלא תמיד הם מחייכים

חינוך שנותן מקום לאינדיבידואליות ולהעצמה אישית

לצערי הרב את כל זה לא מצאתי בציבור הדתי,

לפחות לא כגישה חינוכית

וראיתי גם כך. 

ואכן, זה מהדברים שתזכורות כאלו חשובות מאד עבורם. יישר כח.

ו..ניצלתי את ההזדמנות להקשיב ולהשתתף בצער...

הלוואי ויקוים בכם, "שמחנו כימות עינתנו".

ובכל עם ישראל.

שה' יתן לך כוח לגדל את הילדים שלך בשמחה ובבריאות הגוף והנפש.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות