בס"ד
הכירו את יואל, שמעוני טוב רואי וחכם לבב מבאר שבע. בעת העליה לרגל לירושלים הוא פגש ברחל, בנימינית יפת עיניים ממכמש.
את שבעת ימי הפסח הם העבירו בשיטוטים ברחבי ירושלים תוך שהוא מספר לה על ההכנות למבחני הנביאומטרי והיא מספרת לו על החלום שלה לשרת ביחידת אורגות הפרוכות למקדש ויחד הם דמיינו איך ייראה זבח שלמי החגיגה שלהם.
עם כניסת יו"ט אחרון של פסח, כבר היה להם ברור שזהו זה. הם מצאו זה את זו ויחד לא יחסר להם דבר, וכעת לא נותר אלא לראות איך הופכים את החלום למציאות.
אמנם תלמידי ר' עקיבא עוד לא היו פתק בכותל (וגם הוא לא היה אפילו שוק הבהמות שעליו מדברים החברה של ארגוני המקדש כל הזמן), אבל להתחתן מיד אחרי החג לא היה שייך, כי יואליש שלנו היה בחור ממשפחה לא מאוד עשירה, וגם לחילות דוד הוא לא הצטרף, כך שלא זכה למענק המתלווה לכך. אם כן, כדי לארגן חתונה עליו להתחיל מאפס, ולעבוד על מנת להשיג את כל צרכי החופה הבסיסיים.
מצד שני גם לחכות לא היה שייך, כי הרי אם ישמע אביה על העניין הוא יתחיל להפעיל עליה לחצים ולשאול "האין בבני אחיך ובכל שבטי איש כי את הולכת לאיש משמעון?!" (עפ"י שופטים י"ד) ולומר לה שדווקא חשוב שתתחתן עם מישהו מהמשפחה ההיא, כדי לחזק את הקשרים איתם, ומה דעתה על הבן של אלו.
על כן נמצא פתרון פלא, המוזכר בדברי חכמים "שמא יקדמנו אחר". הלך יואל ולווה דינר כסף (קודם בת-קול הווה), לקח אותו לצורף שעשה ממנו טבעת, וקידש אותה לו לאישה כדת משה וישראל בפני שני עדים וסופר מטעם המלך (אל תשאלו מה הוא קשור, אבל ככה היה החוק אז. {והיום}).
עכשיו התוצאות תהיינה כמו שרצינו בדיוק. כשתשוב למכמש, תרוץ רחל הנרגשת עם טבעתה, ותראה לכל החברות על הבאר, הן תספרנה בבית, וכך כולם ידעו, ובינתיים ליואל יהיה זמן להשיג כסף, ואולי גם ללמוד קצת בבית דינו של מרן הרב שמואל הרמתי זצ"ל, כדי שאם נביא הוא לא יצליח להיות, יהיה לו כושר לדיינות.
וזהו, עוד שנה הם יתחתנו והכל יהיה טוב!
(@ריעות., הנה לך)
