אין פה עניין של "לא נעים"

עדיף קצת לא נעים מאשר מוות של הנישואים

אבל אני עדיין חושבת שזה מה שצריך לעשות...

בהצלחה!!

הרי כשיש ילדים קטנים אז יש בלגן - אי-אפשר לרוץ אחריהם ולסדר בלי הפסקה

ולא קשור ליציאה מכולל לדעתי - די ברור לכל בן אדם סביר שלא מעירים לאישה במשך שעה וחצי ועוד מול ילדים.

אתם באמת חייבים ייעוץ. אישה בהריון עם כמה קטנים ועובדת במשרה מלאה זה הרבה מאוד ומישהו צריך להסביר לו את זה. את לא אמורה לסבול, תגידי לו שהיית רוצה לסדר אבל לא יכולה ושיתמודד איך שהוא רוצה.

אבל הרבה פעמים בעל נעלב על דברים אחרים ואז הוא מעיר על בלגן אבל סיבה לא שם בכלל.

לכאורה, ענין קטן. הוא רוצה שיהיה מסודר (גם את..) ואת פחות כזאת.

הוא עובד קשה בחוץ, את עובדת גם קשה - כי זה גם בבית, וצריך יותר הערכה הדדית.

אבל אם זה לא מטופל - אז מצטברים כעסים/תסכולים.

לכאורה, את צריכה לבקש ממנו ממש לפנת איזה ערב, צאו ביחד, או תשבו בבית כשהילדים ישנים, אוירה נינוחה - ותדברו.

תסבירי הכל. תגידי לו שביסוד את אוהבת אותו. שאת מעריכה גם את זה שהוא למד, גם את זה שהוא עובד.

ואז תעברי לנושא הסדר והנקיון. תאמרי לו  שאת יודעת שזה מאד חשוב לו, את גם מבינה את הרצון "לאפוקי" ממה שהיה בבית הוריו - אבל יש שתי בעיות:

האחת, את עמוסה עם הילדים, ההריון, לא תמיד יכולה להגיע ל"רמה". ואת גם קצת אחרת, מה אפשר לעשות. לא כולם אותו דבר בענין זה. את יכולה להשתדל.

והשניה - שמצד אחד יש ביקורת, וכעת זה גם ליד הילדים. מצד שני - את לא מרגישה "פידבק" על מה שאת עושה. תגידי שאינך מאשימה על אי-הפידבק, כי את מניחה שהוא פשוט לא מודע כמה לאשה זה חשוב - אבל זה ממש חשוב. זה מה שנותן את הכח והמוטיווציה לזה.

תגידי לו שאת מרגישה שזה מתחיל להשפיע על היחס ביניכם.

ולכן - כדי שהדברים יחזרו למסלול ולא תהיה עוד "התקררות" חלילה ביחס - את מציעה שקודם כל תחליטו על פרופורציות: שאתם לא נותנים בשום אופן שהנושא הזה יקלקל את האוירה.

דבר שני, את תבטאי את ההערכה אל מה שהוא מתאמץ לפרנסת הבית - מהלב - ושהוא יואיל במקביל לבטא פידבק טוב על מה שטוב...

דבר שלישי - אפס הערות/פרצוף בקרבת הילדים.

דבר רביעי - שאת תשתדלי כמיטב יכולתך בענין הסדר, קצת יותר ממה שאת רוצה "טבעי", לפי יכולתך וכחותייך. והוא ישתדל ממש לשים את זה במקום אחר, צדדי יותר, ולקבל באהבה ורצון מה שאת עושה.

דבר חמישי - לקבוע משהו "ביחד". נושא חיובי במקום ה"מאבק על הסדר". לצאת פעם בשבוע ביחד, לשבת לשוחח וכד'.

תגידי הכל לא כ"מוכיחה בשער", אלא בענוה, בבקשה, אבל תסבירי שזה קשה לך - אבל באופן שהדברים יהיו בהירים.

הצלחה רבה.

אשריכם.

כשתוסיפי בהזדמנות את זה שתעשו משהו קבוע ביחד - אולי תוסיפי גם את ההזדהות עם הרגשת החֶסר בלימוד, ההערכה על המסירות למשפחה שבהשתדלות-הפרנסה (זה נשמע קשה מאד, "מעבר" כזה, למי שלמד טוב ושמח בלימודו..), והרצון לסייע במה שאפשר לפי כחותייך בהקדשת זמן לתורה.

לא להתייאש כלל. תבנו מחדש, תאהבו מחדש. תבנו את ביתכם ותורתכם מחדש.

הראה שחשוב שתלכו לייעוץ. אף אחד לא חייב לדעת, אם זה מביך אתכם, לכו למטפל/ת של קשורים ישירות

ופשוט אל תספרו. זאת לא בושה להיעזר.

דבר שני-

את אומרת שזה התחיל עם היציאה מהכולל.

יש משמעות עצומה ללימוד תורה על האדם, כמו שראית. היציאה לא תמיד קלה.

במיוחד לא עם השחיקה של עבודה קשה ובשעות ארוכות.

נראה לי שיש משהו בנקודה שם שכואבת לו. הוא יצא מעצמו? הוא רצה לצאת? איך הוא

מרגיש עם זה שהוא הפסיק ללמוד?

יכול להיות שיש שם נקודה כואבת יותר מאשר סתם המחסור בלימוד תורה.

האם יתכן שמה שהוא אומר לגבי הסדר בבית - זו גם הוצאת תיסכול לגבי יכולת הלימוד שלו?

אולי שווה שאם תדברו, תשאלי בעדינות גם על זה.

אולי תשוחחו על האפשרות לפנות לו זמן ללימוד - גם אם זה קצת על חשבון הסדר בבית?

ואולי אפשר לדבר עם המועצה המקומית על משרה בטיפול בנוער? ילמד איתם, ידבר איתם.

כוחות יכולים "להתפוצץ" אבל גם לבנות.

יש בו כאב גדול, לפי מה שאת מתארת. בטח שהסביבה שלו לא עוזרת לו להרגיש יותר טוב,

ולכן הוא מוציא את זה איפה ש"מותר" כלומר- הוא מרגיש שמותר לו לרצות שהבית יהיה מסודר,

ולכן מותר לו להעיר, אבל זה מגיע עם המטען שהוא סוחב בקשר לכל השאר.

אני כן חושב שכדאי לכם ללכת לייעוץ, כדי לקבל כלים טובים יותר ומקום לטפל בנושאים הכאובים.

אי אפשר להפריד בין עניינים שבלב לבין עניינים שמעיקים על הזוגיות, הם משולבים ביחד,

כלומר- האחד תלוי בשני במידה רבה.

עם כל הצער שבעזיבת הכולל, צריך לדעת שיש ילדים וצריך לפרנס, וזו חובתכם הרבה לפני לימוד תורה, והמצב של ילדים רעבים עם אבא ראש ישיבה הוא לא עדיף על פני אבא שעובד בעבודת כפיים ומפרנס את משפחתו בכבוד.

לפעמים קורים לנו דברים בחיים שהם לא לפי התכנונים והם מתסכלים נכון, הם מתסכלים.

זה לא נותן לנו 'אישור' להתנהג פחות בדרך ארץ. גם אם עובדים עם ערבים וגם אם כבר לא נמצאים בכולל. הישיבה היא לא זו ששומרת עלי שאתנהג יפה, אלא אני זה ששומר על עצמי. וגם אם אנחנו כבר לא "משפחה של אברכים" זה לא אומר שמת העולם ולא יהיה לנו יותר שלום בית ודרך ארץ. זה רק אומר שהקב"ה רוצה עכשיו שככה נעבוד אותו, במצב הנוכחי.

אין דבר כזה "אני מתנהג ככה כי אני לא אברך". בכל מצב אדם בוחר איך להתנהג. גם אם זה יותר קשה, עדיין אפשר לבחור להתנהג בדרך ארץ.

לנסות להשתלב בתחום החינוך זה יפה, אך אני מקווה שהבנת שזה ממש לא אמור להיות תנאי לדרך ארץ.

את צריכה להיות גאה בבעלך על זה שהוא אחראי מספיק כלפי משפחתו ומוכן לוותר על חלום האברכות שלו ולדעת לצאת מהכולל כשצריך ולפרנס את משפחתו.  

וזה בדיוק ההבדל בין היהדות לדתות אחרות. אנחנו לא הופכים את הלימוד תורה לעבודה זרה. אנחנו עובדים את ה' דרך הלימוד תורה. ואם ה' נתן לנו ילדים (שדרך אגב זה בכלל לא ברור מאליו כן?) ועכשיו צריך לפרנס אותם, אז זו עבודת ה' שלי. זו עבודת ה' האמיתית. כי אם אני לומד תורה אני עושה זאת כדי לעבוד את ה' ולא כדי לעבוד את עצמי. ולכן גם כשצריך להפסיק ללמוד תורה אני עושה זאת כי אני עובד את ה' ולא את עצמי.

אין פה מקום לרגשות אשמה (אפשר להתבאס מזה, אבל ממש לא לחוש אשמים)

זה לא מתיר לנו להתנהג בחוסר דרך ארץ כשעוזבים את ספסלי בית המדרש. (ואם כן, אז הייתי תוהה על קנקנה של אותה תורה!!!.....)

בכוחה של תורה לעדן את הנפש ולא רק בשעת הלימוד.

את יודעת בכלל כל "תרבות הכוללים" היא דבר די חדש בהיסטוריה היהודית. אנשים עבדו את ה', למדו תורה ופרנסו, בצניעות, בשמחה ובדרך ארץ, גם לפני שהיו ישיבות וכוללים.

ואני מכירה אישית אנשים שהם בכלל לא תלמידי חכמים והלוואי שהייתי זוכה לחצי מהמידות הטובות שיש להם. לענווה שלהם, לשמחה שלהם, לדרך ארץ שלהם.

ומאידך לצערי אני גם מכירה תלמידי חכמים מופלגים (אמנם לא ראיתי הרבה כאלו אבל בהחלט ראיתי) שיש להם מידות כ"כ מקולקלות שהם ממש מבזים את התורה אותה הם לומדים. אז נכון, הם פוסקים ומתפלפלים ומקשים...ויש להם תעודות של דיינים....אבל הדרך בה הם עונים למי ששואל שאלה בהלכה או הדרך בה הם פונים למי שבא לקבל יעוץ בדבר מה גורמת לשואל לרצות לברוח ולעולם לא ללמוד יותר מאותה תורה. 

קשה לי מאוד לקבל את הטענה שהתורה מעדנת את הנפש. כי זה בעצם אומר שהקב"ה ברא לנו עולם בלי בחירה חופשית. מי שיש לו כסף לשבת בכולל - יכול להקפיד על תיקון המידות ומי שלא - לא.

הקב"ה ציווה אותנו על תיקון המידות ולא סייג את זה לאף מציאות. ואם המידות והדרך ארץ תלויות רק במקום בו אני לומד/עובד/שוהה אז אולי מלכתחילה המידות לא היו מתוקנות והיו רק בבחינת "אהבה התלויה בדבר" - שבטל הדבר, אז בטלה האהבה. 

אתם ב"ה בריאים ושלמים, ב"ה יש לכם ילדים בריאים, ב"ה בעלך זכה ללמוד תורה כמה שנים טובות. יש לכם הרבה על מה לשמוח והרבה על מה להודות. הרבה משפחות היו שמחות להתחלף אתכם אם רק יכלו.

בוודאי שכאשר אני לא מגשים את החלום שלי זה מבאס. וזה לא משנה אם חלמתי ללמוד פיזיקה גרעינית בטכניון או אם חלמתי ללמוד כל החיים תורה. וזה נסיון והתמודדות בדיוק כמו אדם שירד מנכסיו או שאיבד אדם אהוב. אנחנו מתאבלים וכואבים וממשיכים בגבורה ומתמודדים. ורואים מה ניתן לעשות ולשפר במסגרת המצב הקיים.

אני שלימה איתו לגמרי ולא מתחרטת עליו לרגע. דווקא כי אני יודעת מה בדיוק מחכה בצד השני. ולא הייתי צריכה שום יעוץ עם שום רב ושום קבלת ברכה כדי ללכת על הצעד הזה. מספיק מקרר ריק לכמה חודשים וזה כבר עושה את העבודה טוב טוב כדי להבין מה תפקידנו האמיתי בחיים.

מאז שבעלי יצא לעבוד, יש לנו הרבה יותר שלום בית והוא מתנהג הרבה יותר בדרך ארץ והרבה יותר שם לב אלי ולצרכים שלי (ושל הילדים) מאשר בתקופה של הכולל.

לא משנה במה הוא עבד. גם בתקופה שהוא היה בעבודת חולין וגם בתקופה שנכנס לתחום החינוך. 

נכון, אני מאמינה שמידות טובות מגיעות מעבודה על המידות ולא מלימוד תורה. בדיוק כמו שהצלחה בכימיה תגיע כי השקעתי בכימיה ולא כי חרשתי למבחן בהסטוריה.

אבל אנחנו לא נתווכח.

אבל "אבודה" בהחלט צודקת.

אין כמו התורה לעדן את הבנ"א ומותר לה לכאוב על זה שאין לה אפשרות להמשיך במצב של אברך כולל.

כי זה נראה שלבעלה יש מידות טובות ויראת שמיים אבל במוספת של לימוד בכולל- זה האושר שבאושר!
 

זה כמו שתשווי רכב חדש 2016 לרכב שנת 2000 ותגידי שניהם נוסעים וזאת המטרה!
 

נכון. שניהם נוסעים אבל יש הבדללל עצוםםם

לוידעת אם את אברכית @mshlomoי - אז יכול מאוד להיות שבגלל זה את לא מבינה את "אבודה"...

מידות טובות מגיעות גם מעבודה על המידות וגם מלימוד תורה!

כי רק התורה מעדנת את האדם!
ורק היא מדריכה את האדם איך לכבד את האישה כמו שצריך גם אם זה הכי קשה ולא מתאים עכשיו.

ורק התורה היא ספר ההדרכה הטוב ביותר לנפש האדם, עבודת המידות, שלום בית, חינוך ילדים ועוד.

מניסיון...

ב"ה!
 

בהצלחה לכולן!
 

מעבר לסתם אנשים ברחוב.

כל אדם לגופו.

בעלים פחות מתחשבים. וגם אברכים לשעבר. לא תמיד כמובן אבל רואים.

כנראה שסיבה היא שהם כל כך מלאים בחשיבות של עצמם ולימוד שלהם באמת חשוב עד שלא רואים דברים אחרים. 

עבודת מידות אמיתית אפשר לעשות רק מחוץ לבית מדרש - בבית ובעבודה. אם בן אדם נמצא תמיד בבית מדרש עם ספר אז אין לו שם על מה להתעצבן ועם מי לריב והוא חופשי מדאגות. אז הוא כאילו עדין ורגוע. 

ובאמת איני מבין, מדוע אם מישהי מרגישה שאצלם יש יותר שלום-בית מאז שבעלה יצא לעבוד והוא מתנהג יותר בדרך-ארץ, זה נוגע למה שאת אמרת. כנראה אצלם ספציפית היה כך - אז טוב שהלך לעשות מה שמתאים לו.

ואין גם כל צורך לחשוב בהכללה שאינה-נכונה ש"כנראה אברכים מלאים בחשיבות של עצמם"... או שכאילו נתת לזה "יותר מידי משקל"..

אדרבה, יפה מאד שאת מרגישה את עידון המידות שהתורה גורמת, וגרמה לבעלך. ויפה מאד שאת מדגישה את פעולת התורה על האדם. ולא הגעת למקצת-שבחה... כמו שהזכרנו רק עתה, בחג שעבר עלינו לטובה.

לא נכון מה שכתבה מישהי, שנראה לה כאילו לומר שהתורה פועלת כך, זה סותר את הבחירה החופשית.. הרי מִשנה ערוכה היא: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה - ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכו'

ועוד הרבה מקורות.

זה חלק מהבחירה החופשית - לעסוק בתורה. וגם לגשת אליה בגישה נכונה, כי מי שיגש לתורה ללא תשובה תחילה, עלולה גם להצמיח גם דברים רעים שיש בו. וזה כלל לא דומה ל"הצלחה בכימיה" שתלויה רק בעיסוק בכימיה... עבודת התורה והמידות קשורה לגמרי. מספיק לעיין בהקדמת מסילת ישרים, ספר ההדרכה הגדול למידות.

וזה לא אומר שאינו צריך עוד לשים לב למידותיו, על אף פעולת התורה.

וכמו כן, זה גם לא אומר שמי שאינו עוסק בתורה אינו יכול לעבוד על מידותיו.

[זה עצמו לא נראה לי מידה כ"כ נכונה, שאם אשה מעידה על בעלה שהעיסוק בתורה עידן אותו, אז בגלל שיש מרגישות אישית אחרת - לשנות-כיוון של הנושא ו"להסביר" למה הוא צריך להתנהל גם כעת ב"מידות טובות".. הרי ברור ששלום-בית זה לא מוסיף. אז למה לערב ענינים אישיים של אחרות בכך]

אבל מעבר לכל זה - לדעתי נקודה ראשית היא התיסכול מהפסקת העיסוק האינטנסיבי בתורה. ובזה, לא חוכמה לומר, "זה מה שצריך כעת" ו"כך הוא עובד את ה' כעת" וכו'...

הרי האיש הזה הלך מבחירתו לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. ויתר על הכי יקר לו לצורך הענין. הוא לא צריך את ה"שיעור" הזה - אבל הקושי קושי.

ואת זה, דומני אף אשה כאן לא תוכל להבין. אדם שקיבל חיותו מהתורה, אז אכן האילוץ הזה הוא קושי גדול.

אין ספק, שאם איזו אשה היתה כותבת שהם עובדים קשה והיא נאלצה למכור תכשיטים יקרים ובעלי ערך סנטימנטלי לצורך פרנסתם - והיא מאד מתוסכלת ומידי פעם גם מביעה רוגז ו"אי-עדינות" - אז כל הקהל הקדוש של הנשים היקרות שכאן, היו מזדהות עם זה...

ואם איזה גבר היה מעז לכתוב, "זה לא אמור לגרום להתנהלות לא סבלנית. זו כעת עבודת ה' שלה"... היו "אוכלות אותו בלי מלח", ובצדק (ואני בטוח שיש כאלה שקוראות כעת - ואומרות לעצמן: מה הוא בכלל משווה.. כשהכוונה איך הוא יכול להשוות איבוד תכשיטים, שזה דבר נורא, להפסקת הלימוד....).

אשר על כן - האיש היקר הזה, עשה מסירות נפש אמיתית למען משפחתו. זה לא סותר שהוא מתוסכל. וכמה שאפשר להבין את תסכולו ונסות שיוכל להקדיש זמנים הגונים לתורה משיבת-הנפש, ועם זה גם להשתדל שיבין את אשתו שסה"כ באמת אינה "אשמה" - כן ייטב. והאמת והשלום אהבו.

לא מיתקן מאליו.

מה שבאתי לומר שזה לא מחייב שמי שלומד הוא עדין בנפשו.

יש שלומדים והינם עדינים

יש שלומדים ואינם עדינים

יש שלא לומדים והינם עדינים

ויש שלא לומדים ואינם עדינים

וזה העד לכך שלא הגמרא מתקנת את מידותינו אלא מסילת ישרים ועבודת המידות

וכל אותם גדולי עולם שהם גדולים גם במידות השיגו זאת בזכות עבודה קשה על המידות. זה לא בא בחינם עם הגמרא. 

א. מה שציטטתי ממסילת ישרים, היה שהוא אומר שקודם כל "תורה מביאה לידי זהירות", שעל דרך הכלל, הכל מתחיל מהתורה. ואומר שאח"כ מתחיל הפירוט של הסדר.

ב. ועל כן, בוודאי שמי שיהרהר בתשובה לפני הלימוד - ויכווין להידבק בו בה', בו בתורתו - הלימוד של "נשים, נזיקין" יעדן אותו, יבנה אותו ואת שכלו ומידותיו ומעשיו. זו סגולת התורה. ניתן גם להסביר את זה במידת-מה, אך זה "אריכות דברים". אבל ככלל, הדבק ברעיונו ועמלו ברצון ה' מתוך פתיחות ורצון לנקיות (שזה כולל כל לימוד מהתורה), התורה בונה אותו ומעדנת אותו.

מה שאת אומרת שיש כאלה ויש כאלה - הן אצל לומדים והן אצל שלא בדיוק, יש בכך אמת.

כפי שהזכרנו לעיל: קודם כל, צריך גישה ראויה לתורה. דבר שני, יתכן שאותו אדם - אם לא היה לומד, היה במצב גרוע בהרבה.. הרי יש גם נתונים "טבעיים" סביבתיים וכד'. ואפשר לראות כאלה ולהבחין בקלות מה היה יכול להיות אחרת חלילה.

וכנ"ל, יש גם כאלה שלא כ"כ עמלים בתורה - אבל עמלים מאד על מידותיהם, או שיש להם מטבעם מידות מתוקנות. וגם הם - אם יעסקו בתורה, כל אחד כיכולתו, יתרוממו יותר.

ומה שאת אומרת על כל גדולי עולם, נכון שבוודאי גם עמלו על מידותיהם. אבל יסוד הכל עמל התורה. ויש דבר מעין זה בשם הגר"א, על מה שהתורה יכולה לתקן מה שבלי זה צריך הרבה עבודה מידותית.

גם אתה אמרת שבנוסף ללימוד היבש צריך הכנה ועבודה וכו'

גם במחלקה לתלמוד באוניברסיטה לומדים את אותה תורה - ולא נראה לי שהם מקבלים מזה ערך מוסף. כלומר שעם הלימוד יש מימד נוסף של עבודה על המידות. אתה יכול לומר ש"גם זו תורה" או שזה "חלק מהתורה", בכל מקרה זו עבודה נצרכת ונדרשת. ומה לעשות שזה לא בא לידי ביטוי אצל כל אחד ואחד מתלמידי החכמים? 

ההודעה שלה צרמה לי כי זה כאילו ברור שהפסקת הלימוד גורמת לתסכול ולשחיקה במידות.

ברור שזה מתסכל. תאמין לי שגם אני עברתי את השלב הזה ואני מבינה עד כמה זה קשה לראות את חלום חייך נגוז אל מול עינייך.

אני מרגישה שלפעמים בציבור התורני נותנים בת"ח "אמונה עיוורת", ולא יכולים להשלים עם זה שיש ת"ח שסרח או ת"ח לא מושלם. וזה לא בסדר. כי ברגע שיש כזה ת"ח והוא אב משפחה או שהוא ראש כולל וכו' אף אחד לא בא לתהות על מעשיו (שדורשים תיקון)

אני כמובן לא מדברת על רבנים שהטרידו מינית או על ת"ח שמתנהגים באלימות כלפי משפחתם. אני מתכוונת יותר לסיפורים כמו ראשי ישיבות ש'קוטלים' את התלמידים שלהם בכל הזדמנות שרק אפשר, או ת"ח שבאים להיוועץ איתם בהלכה והם עושים הכל כדי לגרום לך להרגיש הכי סתום בעולם שבאת לשאול שאלה שהתשובה עליה כ"כ ברורה. ואף אחד לא יעיר לאותו ת"ח, כי אנחנו מתייחסים לתורה כאל משהו מיסטי ועיוור, וזה ממש חבל. זו הסתכלות שטחית וחילונית. לא הסתכלות עמוקה ורחבה. התורה שלנו היא לא כפתור שתלחץ עליו ויצא לך מידות טובות. התורה שלנו מצריכה עמל ועבודה, ובהחלט יש מציאות של תלמיד חכם גדול מאוד מאוד בתורה שלא מתנהג בדרך ארץ כלפי הסובבים אותו. התורה זה לא מתמטיקה. מי שלומד=מידות טובות. משוואה כזו לא מתקיימת תמיד ולכן אי אפשר להציב אותה בתור כלל. 

וכי 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא לא היו גדולים בתורה? אז למה לא נהגו כבוד זה בזה?

כי כנראה הם לא השלימו את כל העבודה שהיתה עליהם להשלים יחד עם הלימוד.

לדעתי ברגע שנתחיל להבין את זה ולא להסתכל על התורה בצורה כזו שטחית רק אז נוכל באמת להוסיף ללימוד התורה גם את המימד של המידות הטובות.

(לא כשמסתכלים על זה כברור מאליו בגלל איזו מימרא של הגר"א)

"המחלקה לתלמוד באוניברסיטה" (בלי לצאת ספציפית נגד מישהו שם). הרי אמרתי מפורש - יש ענין של הגישה לתורה. האם לומדים כדי להיפגש עם דבר ה', מתוך הכנת-תשובה מקודם.

ומה שאמרתי אינו רק ש"גם זה תורה" או "חלק מהתורה", אלא שבמפורש מי שייגש בהכנה נכונה - הלימוד עצמו של התורה מעלה אותו. זה חלק מסגולת התורה.

כדאי לעיין בספר "תפארת ישראל" למהר"ל מפראג, בו מבוארת טעות אלה שחושבים שמה שיקנה לאדם את ההצלחה הנצחית, זה רק אותן מצוות שבהן אנו "מרגישים" את הטוב שבהן, כצדקה, כיבוד הורים וכד'.  ומבאר איך סגולת המצוות בעצמן, וקל וחומר לימוד התורה, שזה מסודר עפ"י עומק תכונת נפש האדם כפי שידוע לה', זה מה שמרוממה ומזכה אותה לטוב הגמור.

כנ"ל, לא סותר גם צורך ב"ניקוי ישיר" של הכלים. אבל בוודאי שהתורה עצמה - כמו שהיא - פועלת את הפעולה העיקרית.

ב. לא חושב שאמרה שברור שהפסקת הלימוד גומרת לשחיקת המידות, אבל שזו אכן תוצאה אפשרית. ולכן באמת צריך שימת לב מיוחדת במצב כזה. ויש לכך מקורות.

לגבי תיסכול - בוודאי שאדם שצריך להפסיק מנסיבות כמתואר אצלה - זה מתסכל לגמרי.

ועם שאני מכבד את הבנתך לראות "חלום שנגוז" - האמיני לי, לימוד תורה זה מעבר לכך..

ג. זה שיש אמונת-חכמים, זה מצוין. כך אכן אמורה להיות הנורמה של תלמיד-חכם, וכך הם רובם של תלמידי חכמים (שלזה כמובן אין פרסום - כי זה לא אטרקציה, וגם לא מנגח את אלו שגורמי תקשורת קיצוניים וכד' ממש מעוניינים לנגח..).

וזה שעלול להיות "תלמיד חכם שסרח", הרי עצם שימושך בביטוי שלקוח ממקורותינו, מראה שיודעים שעלול להיות חלילה דבר כזה; זו לא "אמונה עיוורת", אלא אמונה אמיתית - שעלולים להיות לה חריגים, שהם כואבים יותר בגלל "מסקנות" מוטעות כאלה, לגבי מעגלים רחבים יותר, נקיים וכשרים וצדיקים.

אנחנו לא אמורים אוטומאטית "לתהות על מעשיו".. הרי "המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה". אנחנו מקבלים את דברי חז"ל. אלא שכאשר יש חריג מוכח - אז כבר צריך לעיין. ות"ח שהוא חלילה מקולקל במעשיו (לא מדובר רק על "לא מושלם", לכל אחד יש עוד מה לעבוד), הרי הוא כקל שבציבור.

ד. בוודאי שאם יש מלמד-תורה ש"קוטל" את תלמידיו, או נותן לך להרגיש "הכי סתום שבעולם שבאת לשאול שאלה שהתשובה עליה הכי ברורה" - זה חמור מאד. אדרבה, ידועים סיפורים נוסח זה שעם הארץ אחד בא לשאול אותו שאלה טפשית לחלוטין - ופתח ספרים ואז ענה לו.. הסביר אח"כ: שלא יתבייש פעם הבאה לשאול שאלה שאולי תהיה אמיתית.

אינני חושב שת"ח אמיתי מתנהל כמו שאמרת. אמנם, "ת"ח שרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ביה" אומרת הגמרא. אך ממשיכה, "אע"פ כן, מיבעי ליה למילף נפשיה בניחותא". ובוודאי שזה לא כיסוי למידות רעות חלילה.

ה. שאנחנו מתייחסים אל התורה שלנו כמו אל "משהו מיסטי" זו לא הסתכלות חילונית. ההיפך - זו הסתכלות קדושה. כדאי לראות בספרים שמדברים אודות פעולת התורה, כמו המהר"ל שהזכרתי לעיל, ועוד רבים וחשובים. מה "פעולת התורה", צריך ללמוד ממקורות תורניים. התורה מצריכה עמל ועבודה - בראש וראשונה בלימודה לשמה.

אם "תלמיד חכם גדול מאד" מתנהג שלא בדרך ארץ כלפי הסובבים אותו", אז זה דבר שאכן צריך בירור. או שלמד מתוך גישה לא נכונה ("יערוף כמטר.. תיזל כטל" - זכה, מחיה אותו, לא זכה - עורפתו, ר"ל. וכנ"ל - זה תלוי הרבה בגישה לתורה). האם אכן הוא ת"ח גדול. אולי מה שנראית התנהגותו, זה רק רושם חיצוני מתוך הנהגה של "ריתחת התורה" אך מידותיו באמת אחרות.  אולי באופן יסודי יש לו אופי "פראי" והתורה עידנה אותו אך לא מספיק. אם "סתם כך", זה אכן חריג גרוע וחמור. לא זכה. וצריך ויכול לעבוד היטב ולתקן.

מכל מקום, ברור שכל אדם, ובוודאי ת"ח, צריך לשים לב למידותיו ולעבוד עליהם.  אבל גם ברור, שהתורה כשנלמדת כראוי - משפיעה בהחלט על כל האישיות וגם על המידות וההתנהלות.

ו. תלמידי רבי עקיבא, זה לא בקנה מידה שאנחנו יכולים בדיוק לתפוס. הרי ברור לך שעל סתם איזה ת"ח שאינו בעל מידות טובות, לא היו גוזרים מנהגי אבילות תקופה כזו עד עצם היום הזה. לפי גודל האדם, כך הדיוק במה שנדרש ממנו.

ז. ולכן, ממש ההיפך מדברייך, ברגע שנבין את עוצמת התורה לכשלעצמה - ולא כל אחד יחשוב שאם אצלו בבית או כד', ראה משהו קצת אחר, אז מזה הוא כבר יכול להסיק על הנושא העצום הזה - אז נוכל לתת את היחס הראוי לתורה וללומדיה, נוכל ללמוד אותה בגישה נכונה, וגם לראות את הפרי הנכון שלה על המידות של האדם, ולצרף לכך עבודה מידותית ספציפית.

ח. ולהגיד "בגלל איזו מימרא של הגר"א", זה רק ממחיש את אי ההבנה. הרי מי כהגר"א יכול להעיד איך התורה "עובדת".

התקדמנו.

קשה לי מאוד שבגלל אהדה לת"ח אנשים ממשיכים לדבוק בכאלו מלמדי תורה תוך כדי שהם נפגעים מהם. קשה לי שלא מסוגלים להוציא מהפה את המשפט "לא היה לי נעים איך שהרב ענה לי" כאילו הרב זה הקב"ה.

ואתה יודע מה מרגיז? שהרבנים האלו ממשיכים שנים על גבי שנים בדרכם בלי שאף אחד יזרוק להם מילה. מחמת כבודם. (בעיניי זה בכלל לא מכבד אותם).

אמנם זה לא רוב מוחלט של הרבנים. אבל לצערינו יש כמה כאלו. לא צריך להכריז עליהם בציבור ולא צריך להתעסק במידותיהם המקולקלות. אבל כן צריך להיות מסוגל לומר "נפגעתי מהרב". לא יכול להיות שבגלל שאדם למד תורה הרבה עכשיו הוא יקבל "כרטיס חופשי" לפגוע בסובבים אותו.

אני מאמינה שבסוף אותם ת"ח מבינים שהם לא נעימים לציבור כי כנראה ממעטים בפניות אליהם, אבל אף פעם הם לא יזכו להערה מכבדת על התנהגותם, וחבל.

ולגבי "ריתחא דאורייתא". פעם בעלי אמר לי על רב שענה לי בצורה ממש לא מכבדת (רב שענה לי על שאלה תוך כדי שהוא צועק עלי) ש"ככה זה גברים". אני לא מקבלת את התירוץ הזה. וגם לא תירוצים של "ריתחות" למינהן. כי בשורה תחתונה זה לא דרך ארץ ועובדה שיש הרבה מאוד ת"ח שיודעים לענות בכבוד.

מי שרוצה לצעוק - שיעשה את זה עם החברותא שלו בישיבה!!! לא עונים ככה לתלמיד.

ולגבי מימרות של הגר"א - אנחנו לא משתיתים את הויכוח על מימרות. הגר"א היה מפרש כל מילה בתפילה בעמודים על גבי עמודים, לא נראה לי שאפשר לזרוק איזה מימרא שלו ולהבין כל מה שעומד מאחוריה.

אני כן מרגישה שאתה מאמין יותר ממני בכוחה של תורה לעדן את מידות האדם. אין לי בעיה עם זה.

בשורה תחתונה לי חשוב שידברו איתי בדרך ארץ וינהגו כלפי בדרך ארץ. לא משנה מי עומד מולי. ראש ישיבה או סתם עם הארץ.

מה שכתבת בתחילת-דברייך, נכון לדעתי. וכלל לא סותר דברים שנאמרו על ידי לעיל.

אכן אמרו חז"ל על הדרך להידבק בקב"ה שני דברים: הידבק במידותיו והידבק בתלמידי חכמים.

ועל כן, הקושי לבקר "איך הרב ענה", הוא חיובי ביסודו. צריך יראת ת"ח, כפי שאומרת הגמרא. אבל אחרי הקושי - אם בטוח שזה לא כי כך היה ראוי לענות אז, אלא תופעה קבועה חלילה, אז גרוע מאד.

הרי הגמרא עצמה אומרת כדוגמה לקידוש השם - תלמיד חכם שמשאו ומתנו נאה וכו', הבריות מה אומרות: ראו פלוני שלמד תורה, כמה מתוקנים מעשיו וכו'. זו דוגמה לקידוש השם. וההיפך, חלילה, דוגמה לההיפך. זו גמרא מאד חריפה. והרצי"ה זצ"ל היה מעיר על כך: מי הם ה"בריות" הללו? אלו שעליהם נאמר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דהיינו, אנשים פשוטים - וחשוב מאד "מה הם אומרים"..

ואני מסכים איתך לחלוטין שאכן במצב כזה, צריך לדעת לומר, בכבוד לתורתו כמובן: נפגעתי מהרב. "הוכח תוכיח את עמיתך". ונסיוני מראה, שאכן ת"ח אמיתיים, גם אם אינם "כאלה" ח"ו, אלא שמקומית מישהו נפגע מצורת דיבור כלשהו ומעיר, ממהרים לבדוק את עצמם - ממש בדקדקנות - מבקשים סליחה מעומק הלב, כולל לפנים משורת הדין. ישראל אשר בך אתפאר.

ומי שאינו כך - ולא מסוגל לקבל, אז גרוע בהחלט. אבל שוב - לא סותר שהרוב לא כך ב"ה; לא סותר את  השפעת התורה והעמל בה על המידות וההתנהלות והאדם בכלל. ויש להניח שאדם כזה, בלי תורתו, היה יכול להיות יותר גרוע - אלא אם כן למד את התורה "עם סם המוות" ח"ו, כלשונו של רי"א מקאמארנא.. וזה בכללות גישה לתורה בצורה מעוותת ח"ו.

ובוודאי שאין לאף אדם "כרטיס חופשי" סתם לפגוע במישהו על לא עוול בכפו ח"ו. אין לכך כל קשר לאם למד או לא למד. אדרבה, למד - צריך יותר להיזהר.

מי ש"צועק עלייך" כשעונה לך - זה נשמע משונה מאד. מעודי לא שמעתי רב משיב כך (אלא אם כן שאלת אותו אם את יכולה לשפוך מים רותחים על מישהו והוא ענה לך תוך כדי שאת עם המיחם ביד....). זה לא "גברים" ובוודאי לא "ריתחא דאורייתא". כבר אמרתי, לא מכל טעות צריך לעשות אידיאולוגיה. אך זה לא סותר שאכן יש תופעות של ריתחא-דאורייתא, הרי זו גמרא מפורשת.  לא קשה להבחין מתי זה כך ומתי זה לא בא כ"כ מריבוי "אורייתא".

מה שאמרת לגבי הגר"א זו טעות. אני לא דיברתי על איזה "וורט" אלא על שיטה שלמה. אבל, כיוון שכבר הוזכר, וסה"כ מתנהל פה דיון מכובד ולשם-שמיים, אז כדאי אולי להסביר לרגע ולצטט טיפה מהגר"א.

ברור שעבודת המידות היא ענין חשוב ביותר. גם הגר"א מזכיר. הנקודה המדוברת היא כמה לימוד התורה מסייע לכך. על זה נאמר לעיל, שכאשר יש תשובה לפני הלימוד, הלימוד אכן בונה את הטוב, מעצם הקישור בקדושת התורה. אבל זה לא סותר גם צורך בעבודת מידות ספציפית, וגם את זה שיש אופי ראשוני - ולכן ה"מסה" של צורך העבודה הזה משתנה מאדם לאדם.

אומר הגר"א:

"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות. ואם לא, למה לו חיים.."

"ענין התורה לנפש, דוגמת המטר לארץ שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מוות. כן בתורה, מצמיח מה שבליבו. אם ליבו טוב - תגדיל יראתו. ואם בליבו שורש פורה ראש ולענה, יגדל הטינא בליבו. כמו"ש צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וכמו"ש למיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים בה סמא דמותא. על כן צריך לפנות ליבו בכל יום קודם הלימוד ואחריו מעיפוש הדעות והמידות ביראת חטא ומעשים טובים".

ומזהיר מלהתעצל בעבודת המידות.

אם כי, יש גם כמובן, "מאור שבה מחזירו למוטב".

הקיצור, לתורה יש כח גדול. עצמי. כך האירונו חכמי התורה, וכך כותבת התורה עצמה.

צריך עבודת המידות - וזה עצמו מפנה דרך להשפעה הגדולה של התורה, כולל על המידות עצמן.

ומה שכתבת בסוף איך חשוב לך שידברו איתך - זה חשוב לכל אדם. וברור שכך צריך להיות..

זה שיש ת"ח בעלי דרך ארץ זה נכון.  

את יכולה לומר שאצל ת"ח זה בא מעמל תורה (לא הבנתי בדיוק מכל המקורות שלכם איך גמרא יבשה מוסיפה מידות טובות אבל בסדר). אותי זה לא מעניין. שורה תחתונה היא איך האדם מתנהג לבריות והאם אנשים מרגישים נוח בקרבתו??

לא מעניין אותי כמה תורה אדם למד. זה לא ענייני. זה בינו לבין ה'. אני זו שמרגישה איך הוא מתייחס לסובב אותו. אם יש רב פוסק גדול שבאים לשאול אותו שאלה בטהרת המשפחה והוא עונה בצורה מעליבה ופוגענית, אז אף אחת לא יכולה ללמוד מהתורה שלו והתורה נשארת אצלו ולא הבנתי בדיוק מה הועיל כל הלימוד? הוא למד דיני נידה כדי להנות מזה? טוב. שיערב לו. לא ידעתי שזו המטרה בלימוד דיני נידה.

אם יש ת"ח שיושב בכולל ומתעלה בתורה וחוזר הביתה ומתנהג בצורה צורמת לסובבים אותו, אז יש לו זכויות בשמים שלמד תורה. יופי. אם הייתי אשתו או שכנה שלו זה ממש לא היה משנה לי כמה תורה הוא למד היום. שורה תחתונה היא שאני מרגישה לא נעים בקרבתו.

את יכולה להעריך אדם על העמל תורה שלו זה מאוד יפה. אני מעריכה אדם לפי היחס שהוא נותן לבריות.

אולי את יכולה להעריך אנשים שהם ת"ח וחסרי דרך ארץ רק על בסיס היותם ת"ח. טוב. אני לא.

ואם את מתכוונת לומר שאין דבר כזה ת"ח חסר דרך ארץ אז אולי את חיה בבועה. וכאן באמת הדיון בינינו נגמר.

"גמרא יבשה"...

סליחה אבל לפי דעתי את נכווית ברותחין ממישהו שלמד הרבה תורה אבל לא עידן את מידותיו.

ויש כאלה- לא אומרת שלא.

אבל הרוב הכללי שלומדים תורה ולומדים לשם שמיים- הם מעדנים בזכות התורה את המידות ויש להם יראת שמיים וכו'...

לפי דעתי נכוות ולכן את מדברת סרה על אלו שלומדים יום שלם!
וחבל...

את כאובה ופגועה...

אלא ת"ח אחרים לחלוטין. אין לי שום עניין להיפגע מהם. ב"ה הם לא מורים שלי, לא רבנים שלי וגם לא נשואים לי.

אל תיתפסי למושג "גמרא יבשה" כאילו אמרתי על התורה שבע"פ שהיא יבשה. הכוונה ללימוד גמרא ללא תוספות. רק פלפולים ופסיקות בלי מילימטר לימוד נוסף בנושא מידות.

יש רבנים בעלי דרך ארץ ויש שאינם. לא הבנתי מה הבעיה? קשה לך לקבל את זה שעולם התורה לא מושלם? 

אני ממש לא מתייחסת לרבנים ולומדי תורה כאל חבורת גסי רוח כמו שאני לא מתייחסת אליהם כאל חבורת מלאכים. אלא בוחנת כל ת"ח לפי התנהגותו שלו.

מי שיודע ללמד תורה בכבוד - נתקרב אליו ונלמד ממנו ומי שלא - לא (דרך אגב אני גם לא אדבר עליו בכלל בבית שלי. מטוב ועד רע). שימצא לו תלמידים אחרים שישתו בצמא את דבריו.

כל ת"ח כזה פשוט יוצא אצלי מהמחשבה. לא פונה אליו ולא מפנה אליו. וגם לא מדברת עליו.

ככה אני חושבת!
 

וזה ממש מוכח

מעתיקה לך תגובה שכתבתי כאן לא מזמן,

{אם ישלך סבלנות את מוזמנת לקרוא את כל השרשור ההוא (הייתי נותנת קישור אם הייתי יודעת איך...)}

כי אני חושבת שגם אחרי 10 שנים יש דברים שחשוב להפנים.

ורק כשמשלימים עם משהו בתוכנו, לאט לאט גם הסובבים משלימים, ופתאום זה נהיה פחות משמעותי

ואפילו נעלם. פשוט צריך להבין מאיפה זה בא ולאן הולך...

ואולי זה גם ישחרר לך עוד קצת מהלב.

-

אז ככה:

כשהתחתנו תמיד צחקנו על זה שבכל הסדנאות לזוגיות 

נותנים לנו את הטיפים הפוכים -אני צריכה להקשיב לצד של הגברים והוא לצד של הנשים...

(אצלנו הוא גם זה שאוהב לבשל.. )

ועכשיו, ממרום 4 שנות נישואי, אני אגיד לך את הדבר הכי משמעותי לדעתי:

את לעולם לא תנקי כמוהו!!

לא משנה כמה תשתדלי, תתאמצי, תסתכלי עליו ותלכי לקורסים.

הניקיון אצלך הוא דבר אחד ואצלו דבר אחר. נקודה.

הוא חי את זה, ואת מנסה להשתפר "בשבילו"/ בשביל הזוגיות שלכם/ בשביל להיות טובה יותר...

אל תנסי להיות כמוהו, לנקות כמוהו, "להגיע לרמה שלו",

זה פשוט הורס את שמחת החיים,

המחשבה הזו שאני לא מספיק, -לא מספיק מנקה, לא מספיק מבינה, לא מספיק משקיעה... 

ומצד שני גם אל תוותרי על המקום שלך בניקיון וסדר הבית.

לא להגיד- הרי ממילא  זה לא יהיה מספיק מדויק והוא יעבור אחרי.

ממילא אני לא אצליח, לא אספיק ולא רואה את מה שהוא רואה...

הייתה תקופה שלא העזתי לעשות שום דבר בבית, כי פחדתי שזה לא יתאים לסטנדרט שלו,

יכולתי להסתובב במטבח שעות ולהתלבט אם לעשות קודם את הכלים או יותר דחוף הכביסה

ואולי בכלל מתחילים בלטאטא, או לשים במקום את כל מה שכבר נקי???..

אז מה שקרה זה שהוא בשקט "ויתר לי" -לקח אחריות על הכל, כי הוא בנאדם מאד אחראי ומכיל,

 ותוך תקופה קצרה לא הספיק כמעט שום דבר (בכל זאת, על רף גבוה צריך גם לעבוד יותר...) ואז לא היה כלום,

לא ברמה שלי ולא ברמה שלו! ושנינו היינו מתוסכלים..

אז החלטתי שאני חייבת לעשות דברים בבית ולא משנה איך הוא אוהב או שיש דרך מוצלחת יותר.

העיקר שתהיה כביסה נקיה, כיור ריק ורצפה לדרוך.

הבעיה שניסיתי בכלזאת לשאול אותו כל הזמן- מה עוד צריך לנקות? לסדר?

היום להחליף מצעים? איזו מכונה נעשה עכשיו?...

וזה עוד יותר תסכל אותו, ואותי, 

בטעות הגענו להרגשה ש"אי אפשר לסמוך עלי, -כי אני לא מסוגלת לעשות דברים לבד".

היום אנחנו יותר בטוחים בעצמנו וב"ה הבית עם שני ילדים מתפקד, לדעתי לא רע .

יש מן הסתם כל מיני דרכים להגיע לזה. ואחת מהן היא הילדים ועומס החיים...

ברגע שיש פחות זמן להשקיע, פשוט עושים מה שצריך,

 איך שיוצא מתי שיוצא ומי שמספיק ומרוצים שיש איפה לנשום .

באיזה שהוא שלב מבינים שלא באמת אפשר לשמור על "בית מרקחת", אנחנו הרי חיים בבית.

ומירוץ החיים מלמד אותנו מה אנחנו צריכים ומתי.

נכון, הבית לא מתוקתק כמו שקיווינו,

ויש דברים שלא מספיקים, ועוד כמה דברים שבכלל כבר לא מסתכלים (אבק על המזגן למשל )

ואני עדיין מפספסת את השלב שבו אמורים להחליף מצעים, ואת הזמן הנכון לטאטא...

וכבר קרה שפתאום לא היו לו חולצות בארון, ואם מתחשק לו להרגיש מושקע אז הוא שופך אקונומיקה ומשפשף את הכיור...

ואני עדיין חולמת שיום אחד הבית שלנו יראה בדיוק כמו שבעלי אוהב.

אבל אפשר לומר ששנינו "ויתרנו על בית החלומות", לטובת -הבית שלנו

יהי רצון שתמשיכו להשקיע ותצליחו למצוא את האיזון שלכם, בשמחה

אם ככה, ואם אני מבינה נכון את המקום שלך עכשיו,

אז את פשוט תקועה במקום נורא!

לא מעריכה את עצמך,

ולא חושבת שמעריכים אותך בבית, מאמינה שלא מגיעה לך הערכה,

מצדיקה את בעלך, שכועס,

חושבת שהוא פגוע,

בטוחה שמשהו לא עשית נכון עד עכשיו,

מסתובבת סביב עצמך, מחפשת איפה הטעות.

מה פספסת, איך לשנות...

אבל מצד שני את יודעת שהוא חשוב לך הכי בעולם,

וכל מה שאת רוצה שהוא יהיה מרוצה.

יודעת שכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לך טוב.

ואין לך מושג איך זה מסתדר...

בקיצור- הלכת לאיבוד!

אאוץ'!

אם אני צודקת, ומה שכתבתי עד עכשיו הוא לגמרי בכיוון,

אז מה שאת צריכה עכשיו זה איכשהו למצוא את עצמך קודם,

פשוט לוותר, כמעט לחלוטין על המקום שבעלך תופס אצלך ברעיון,

ולחשוב איפה את כאן...

וזה כבר דיון אחר.

ואם את רצינית, מוזמנת לאישי, אני חושבת שיש לי קצת מה להגיד לך...

אם טעיתי:

סליחה, טעות.

יומוצלח!

הוא צודק.

ומניסיון,

כל עוד את לא רגועה ויודעת מה המקום והתפקיד שלך,

בבית, עם הילדים, עם בעלך, בניקיון, בסדר, בארוחות...

אין על מה לדבר, אין עם מי לדבר ואין על מה לבסס שינוי.

זה בינתיים רק דיבורים.

ותסכול.

אז איפה את עכשיו?

למה את לא שלמה עם עצמך?

מה מפריע לך עם בעצמך?

מה את לא אוהבת שם?

מה לא מתאים, או לא עובד?

למה את חושבת ככה?

מה גרם לך לחשוב על זה?

מה יעזור לזה להסתדר?

איך זה יכול להתאים לך?

למה את חושבת שזה מה שיעזור?

רק זה?

וזהו, את מסודרת?

מצוין!

לכי על זה 

אל תחפשי מה לשנות.

תחפשי מה לעשות!

כשלא מוצאים את עצמנו, לא יודעים איפה אנחנו ומה תפקידנו כרגע,

אנחנו פשוט לא יודעים איפה הטעות,

אי אפשר לשנות את מה שלא יודעים.

כשעושים משהו לא נכון, מחפשים איפה הטעות ומתקנים אותה.

אבל כשלא יודעים מה עשינו, למה ואיך הגענו לכאן,

אפשר למצוא את עצמנו משנים ומשנים, עד שכבר לא יודעים ממה התחלנו.

עושים עוד ועוד טעויות,

בניסיון לתקן את הטעות שאנחנו בכלל לא יודעים מהי...

אז לא לחפש טעויות, בדרך כלל זה לא צריך תיקון,

אלא פשוט להבין מה צריך לעשות, ואיך.

יש משהו שאני מאוד מאמינה בו. כשיש שבר, שמצליחים להתמודד איתו כך או אחרת- אז אחרי השבר באה צמיחה גדולה.

נשמע שאתם באיזשהוא משבר. וזה הגיוני וקורה לכולם. אבל תוך כדי שאת חווה את המשבר וחושבת מה עושים ומה אומרים ואיך מתקדמים- שימי לך באיזו פינה במוח את המחשבה- שהמשבר הזה גם הוא מה'. ושה' נתן לכם פה איזו מתנה, קצת קשה לעיכול, שיכולה להצמיח את הקשר שלכם לעומק ולחוזק שטרם הכרתם.

ככה זה בעולם, לפני העליה יש ירידה. אבל תכלית הירידה- היא העלייה.

בהצלחה, שה' יתן לכם עצה טובה!

כתבת: "זה הכל הצגה".

לא נכון. אתם זוג לתפארת. נכון שיש בעייה,אבל היא לא הופכת לאין ואפס את כל הזוגיות שלכם.

כתבת: "אני אבודה בתוך הנישואין האלה"

את לא אבודה. נכון שבינתיים קשה לך למצוא פתרון,אבל לא סוף הדרך. (בינתיים כבר מצאת לפחות חלקית).

מי שמרגיש אבוד, מפסיק למשוך קדימה.

מהדברים שכתבת בהתחלה, אתם זוג עם פוטנציאל נהדר. נכון יש קושי, וכשנמצאים בו הכל נראה שחור.

אבל  זה זמני וטבעי. כמו לילה שלאחריו בא היום. 

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?