אין פה עניין של "לא נעים"

עדיף קצת לא נעים מאשר מוות של הנישואים

אבל אני עדיין חושבת שזה מה שצריך לעשות...

בהצלחה!!

הרי כשיש ילדים קטנים אז יש בלגן - אי-אפשר לרוץ אחריהם ולסדר בלי הפסקה

ולא קשור ליציאה מכולל לדעתי - די ברור לכל בן אדם סביר שלא מעירים לאישה במשך שעה וחצי ועוד מול ילדים.

אתם באמת חייבים ייעוץ. אישה בהריון עם כמה קטנים ועובדת במשרה מלאה זה הרבה מאוד ומישהו צריך להסביר לו את זה. את לא אמורה לסבול, תגידי לו שהיית רוצה לסדר אבל לא יכולה ושיתמודד איך שהוא רוצה.

אבל הרבה פעמים בעל נעלב על דברים אחרים ואז הוא מעיר על בלגן אבל סיבה לא שם בכלל.

לכאורה, ענין קטן. הוא רוצה שיהיה מסודר (גם את..) ואת פחות כזאת.

הוא עובד קשה בחוץ, את עובדת גם קשה - כי זה גם בבית, וצריך יותר הערכה הדדית.

אבל אם זה לא מטופל - אז מצטברים כעסים/תסכולים.

לכאורה, את צריכה לבקש ממנו ממש לפנת איזה ערב, צאו ביחד, או תשבו בבית כשהילדים ישנים, אוירה נינוחה - ותדברו.

תסבירי הכל. תגידי לו שביסוד את אוהבת אותו. שאת מעריכה גם את זה שהוא למד, גם את זה שהוא עובד.

ואז תעברי לנושא הסדר והנקיון. תאמרי לו  שאת יודעת שזה מאד חשוב לו, את גם מבינה את הרצון "לאפוקי" ממה שהיה בבית הוריו - אבל יש שתי בעיות:

האחת, את עמוסה עם הילדים, ההריון, לא תמיד יכולה להגיע ל"רמה". ואת גם קצת אחרת, מה אפשר לעשות. לא כולם אותו דבר בענין זה. את יכולה להשתדל.

והשניה - שמצד אחד יש ביקורת, וכעת זה גם ליד הילדים. מצד שני - את לא מרגישה "פידבק" על מה שאת עושה. תגידי שאינך מאשימה על אי-הפידבק, כי את מניחה שהוא פשוט לא מודע כמה לאשה זה חשוב - אבל זה ממש חשוב. זה מה שנותן את הכח והמוטיווציה לזה.

תגידי לו שאת מרגישה שזה מתחיל להשפיע על היחס ביניכם.

ולכן - כדי שהדברים יחזרו למסלול ולא תהיה עוד "התקררות" חלילה ביחס - את מציעה שקודם כל תחליטו על פרופורציות: שאתם לא נותנים בשום אופן שהנושא הזה יקלקל את האוירה.

דבר שני, את תבטאי את ההערכה אל מה שהוא מתאמץ לפרנסת הבית - מהלב - ושהוא יואיל במקביל לבטא פידבק טוב על מה שטוב...

דבר שלישי - אפס הערות/פרצוף בקרבת הילדים.

דבר רביעי - שאת תשתדלי כמיטב יכולתך בענין הסדר, קצת יותר ממה שאת רוצה "טבעי", לפי יכולתך וכחותייך. והוא ישתדל ממש לשים את זה במקום אחר, צדדי יותר, ולקבל באהבה ורצון מה שאת עושה.

דבר חמישי - לקבוע משהו "ביחד". נושא חיובי במקום ה"מאבק על הסדר". לצאת פעם בשבוע ביחד, לשבת לשוחח וכד'.

תגידי הכל לא כ"מוכיחה בשער", אלא בענוה, בבקשה, אבל תסבירי שזה קשה לך - אבל באופן שהדברים יהיו בהירים.

הצלחה רבה.

אשריכם.

כשתוסיפי בהזדמנות את זה שתעשו משהו קבוע ביחד - אולי תוסיפי גם את ההזדהות עם הרגשת החֶסר בלימוד, ההערכה על המסירות למשפחה שבהשתדלות-הפרנסה (זה נשמע קשה מאד, "מעבר" כזה, למי שלמד טוב ושמח בלימודו..), והרצון לסייע במה שאפשר לפי כחותייך בהקדשת זמן לתורה.

לא להתייאש כלל. תבנו מחדש, תאהבו מחדש. תבנו את ביתכם ותורתכם מחדש.

הראה שחשוב שתלכו לייעוץ. אף אחד לא חייב לדעת, אם זה מביך אתכם, לכו למטפל/ת של קשורים ישירות

ופשוט אל תספרו. זאת לא בושה להיעזר.

דבר שני-

את אומרת שזה התחיל עם היציאה מהכולל.

יש משמעות עצומה ללימוד תורה על האדם, כמו שראית. היציאה לא תמיד קלה.

במיוחד לא עם השחיקה של עבודה קשה ובשעות ארוכות.

נראה לי שיש משהו בנקודה שם שכואבת לו. הוא יצא מעצמו? הוא רצה לצאת? איך הוא

מרגיש עם זה שהוא הפסיק ללמוד?

יכול להיות שיש שם נקודה כואבת יותר מאשר סתם המחסור בלימוד תורה.

האם יתכן שמה שהוא אומר לגבי הסדר בבית - זו גם הוצאת תיסכול לגבי יכולת הלימוד שלו?

אולי שווה שאם תדברו, תשאלי בעדינות גם על זה.

אולי תשוחחו על האפשרות לפנות לו זמן ללימוד - גם אם זה קצת על חשבון הסדר בבית?

ואולי אפשר לדבר עם המועצה המקומית על משרה בטיפול בנוער? ילמד איתם, ידבר איתם.

כוחות יכולים "להתפוצץ" אבל גם לבנות.

יש בו כאב גדול, לפי מה שאת מתארת. בטח שהסביבה שלו לא עוזרת לו להרגיש יותר טוב,

ולכן הוא מוציא את זה איפה ש"מותר" כלומר- הוא מרגיש שמותר לו לרצות שהבית יהיה מסודר,

ולכן מותר לו להעיר, אבל זה מגיע עם המטען שהוא סוחב בקשר לכל השאר.

אני כן חושב שכדאי לכם ללכת לייעוץ, כדי לקבל כלים טובים יותר ומקום לטפל בנושאים הכאובים.

אי אפשר להפריד בין עניינים שבלב לבין עניינים שמעיקים על הזוגיות, הם משולבים ביחד,

כלומר- האחד תלוי בשני במידה רבה.

עם כל הצער שבעזיבת הכולל, צריך לדעת שיש ילדים וצריך לפרנס, וזו חובתכם הרבה לפני לימוד תורה, והמצב של ילדים רעבים עם אבא ראש ישיבה הוא לא עדיף על פני אבא שעובד בעבודת כפיים ומפרנס את משפחתו בכבוד.

לפעמים קורים לנו דברים בחיים שהם לא לפי התכנונים והם מתסכלים נכון, הם מתסכלים.

זה לא נותן לנו 'אישור' להתנהג פחות בדרך ארץ. גם אם עובדים עם ערבים וגם אם כבר לא נמצאים בכולל. הישיבה היא לא זו ששומרת עלי שאתנהג יפה, אלא אני זה ששומר על עצמי. וגם אם אנחנו כבר לא "משפחה של אברכים" זה לא אומר שמת העולם ולא יהיה לנו יותר שלום בית ודרך ארץ. זה רק אומר שהקב"ה רוצה עכשיו שככה נעבוד אותו, במצב הנוכחי.

אין דבר כזה "אני מתנהג ככה כי אני לא אברך". בכל מצב אדם בוחר איך להתנהג. גם אם זה יותר קשה, עדיין אפשר לבחור להתנהג בדרך ארץ.

לנסות להשתלב בתחום החינוך זה יפה, אך אני מקווה שהבנת שזה ממש לא אמור להיות תנאי לדרך ארץ.

את צריכה להיות גאה בבעלך על זה שהוא אחראי מספיק כלפי משפחתו ומוכן לוותר על חלום האברכות שלו ולדעת לצאת מהכולל כשצריך ולפרנס את משפחתו.  

וזה בדיוק ההבדל בין היהדות לדתות אחרות. אנחנו לא הופכים את הלימוד תורה לעבודה זרה. אנחנו עובדים את ה' דרך הלימוד תורה. ואם ה' נתן לנו ילדים (שדרך אגב זה בכלל לא ברור מאליו כן?) ועכשיו צריך לפרנס אותם, אז זו עבודת ה' שלי. זו עבודת ה' האמיתית. כי אם אני לומד תורה אני עושה זאת כדי לעבוד את ה' ולא כדי לעבוד את עצמי. ולכן גם כשצריך להפסיק ללמוד תורה אני עושה זאת כי אני עובד את ה' ולא את עצמי.

אין פה מקום לרגשות אשמה (אפשר להתבאס מזה, אבל ממש לא לחוש אשמים)

זה לא מתיר לנו להתנהג בחוסר דרך ארץ כשעוזבים את ספסלי בית המדרש. (ואם כן, אז הייתי תוהה על קנקנה של אותה תורה!!!.....)

בכוחה של תורה לעדן את הנפש ולא רק בשעת הלימוד.

את יודעת בכלל כל "תרבות הכוללים" היא דבר די חדש בהיסטוריה היהודית. אנשים עבדו את ה', למדו תורה ופרנסו, בצניעות, בשמחה ובדרך ארץ, גם לפני שהיו ישיבות וכוללים.

ואני מכירה אישית אנשים שהם בכלל לא תלמידי חכמים והלוואי שהייתי זוכה לחצי מהמידות הטובות שיש להם. לענווה שלהם, לשמחה שלהם, לדרך ארץ שלהם.

ומאידך לצערי אני גם מכירה תלמידי חכמים מופלגים (אמנם לא ראיתי הרבה כאלו אבל בהחלט ראיתי) שיש להם מידות כ"כ מקולקלות שהם ממש מבזים את התורה אותה הם לומדים. אז נכון, הם פוסקים ומתפלפלים ומקשים...ויש להם תעודות של דיינים....אבל הדרך בה הם עונים למי ששואל שאלה בהלכה או הדרך בה הם פונים למי שבא לקבל יעוץ בדבר מה גורמת לשואל לרצות לברוח ולעולם לא ללמוד יותר מאותה תורה. 

קשה לי מאוד לקבל את הטענה שהתורה מעדנת את הנפש. כי זה בעצם אומר שהקב"ה ברא לנו עולם בלי בחירה חופשית. מי שיש לו כסף לשבת בכולל - יכול להקפיד על תיקון המידות ומי שלא - לא.

הקב"ה ציווה אותנו על תיקון המידות ולא סייג את זה לאף מציאות. ואם המידות והדרך ארץ תלויות רק במקום בו אני לומד/עובד/שוהה אז אולי מלכתחילה המידות לא היו מתוקנות והיו רק בבחינת "אהבה התלויה בדבר" - שבטל הדבר, אז בטלה האהבה. 

אתם ב"ה בריאים ושלמים, ב"ה יש לכם ילדים בריאים, ב"ה בעלך זכה ללמוד תורה כמה שנים טובות. יש לכם הרבה על מה לשמוח והרבה על מה להודות. הרבה משפחות היו שמחות להתחלף אתכם אם רק יכלו.

בוודאי שכאשר אני לא מגשים את החלום שלי זה מבאס. וזה לא משנה אם חלמתי ללמוד פיזיקה גרעינית בטכניון או אם חלמתי ללמוד כל החיים תורה. וזה נסיון והתמודדות בדיוק כמו אדם שירד מנכסיו או שאיבד אדם אהוב. אנחנו מתאבלים וכואבים וממשיכים בגבורה ומתמודדים. ורואים מה ניתן לעשות ולשפר במסגרת המצב הקיים.

אני שלימה איתו לגמרי ולא מתחרטת עליו לרגע. דווקא כי אני יודעת מה בדיוק מחכה בצד השני. ולא הייתי צריכה שום יעוץ עם שום רב ושום קבלת ברכה כדי ללכת על הצעד הזה. מספיק מקרר ריק לכמה חודשים וזה כבר עושה את העבודה טוב טוב כדי להבין מה תפקידנו האמיתי בחיים.

מאז שבעלי יצא לעבוד, יש לנו הרבה יותר שלום בית והוא מתנהג הרבה יותר בדרך ארץ והרבה יותר שם לב אלי ולצרכים שלי (ושל הילדים) מאשר בתקופה של הכולל.

לא משנה במה הוא עבד. גם בתקופה שהוא היה בעבודת חולין וגם בתקופה שנכנס לתחום החינוך. 

נכון, אני מאמינה שמידות טובות מגיעות מעבודה על המידות ולא מלימוד תורה. בדיוק כמו שהצלחה בכימיה תגיע כי השקעתי בכימיה ולא כי חרשתי למבחן בהסטוריה.

אבל אנחנו לא נתווכח.

אבל "אבודה" בהחלט צודקת.

אין כמו התורה לעדן את הבנ"א ומותר לה לכאוב על זה שאין לה אפשרות להמשיך במצב של אברך כולל.

כי זה נראה שלבעלה יש מידות טובות ויראת שמיים אבל במוספת של לימוד בכולל- זה האושר שבאושר!
 

זה כמו שתשווי רכב חדש 2016 לרכב שנת 2000 ותגידי שניהם נוסעים וזאת המטרה!
 

נכון. שניהם נוסעים אבל יש הבדללל עצוםםם

לוידעת אם את אברכית @mshlomoי - אז יכול מאוד להיות שבגלל זה את לא מבינה את "אבודה"...

מידות טובות מגיעות גם מעבודה על המידות וגם מלימוד תורה!

כי רק התורה מעדנת את האדם!
ורק היא מדריכה את האדם איך לכבד את האישה כמו שצריך גם אם זה הכי קשה ולא מתאים עכשיו.

ורק התורה היא ספר ההדרכה הטוב ביותר לנפש האדם, עבודת המידות, שלום בית, חינוך ילדים ועוד.

מניסיון...

ב"ה!
 

בהצלחה לכולן!
 

מעבר לסתם אנשים ברחוב.

כל אדם לגופו.

בעלים פחות מתחשבים. וגם אברכים לשעבר. לא תמיד כמובן אבל רואים.

כנראה שסיבה היא שהם כל כך מלאים בחשיבות של עצמם ולימוד שלהם באמת חשוב עד שלא רואים דברים אחרים. 

עבודת מידות אמיתית אפשר לעשות רק מחוץ לבית מדרש - בבית ובעבודה. אם בן אדם נמצא תמיד בבית מדרש עם ספר אז אין לו שם על מה להתעצבן ועם מי לריב והוא חופשי מדאגות. אז הוא כאילו עדין ורגוע. 

ובאמת איני מבין, מדוע אם מישהי מרגישה שאצלם יש יותר שלום-בית מאז שבעלה יצא לעבוד והוא מתנהג יותר בדרך-ארץ, זה נוגע למה שאת אמרת. כנראה אצלם ספציפית היה כך - אז טוב שהלך לעשות מה שמתאים לו.

ואין גם כל צורך לחשוב בהכללה שאינה-נכונה ש"כנראה אברכים מלאים בחשיבות של עצמם"... או שכאילו נתת לזה "יותר מידי משקל"..

אדרבה, יפה מאד שאת מרגישה את עידון המידות שהתורה גורמת, וגרמה לבעלך. ויפה מאד שאת מדגישה את פעולת התורה על האדם. ולא הגעת למקצת-שבחה... כמו שהזכרנו רק עתה, בחג שעבר עלינו לטובה.

לא נכון מה שכתבה מישהי, שנראה לה כאילו לומר שהתורה פועלת כך, זה סותר את הבחירה החופשית.. הרי מִשנה ערוכה היא: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה - ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכו'

ועוד הרבה מקורות.

זה חלק מהבחירה החופשית - לעסוק בתורה. וגם לגשת אליה בגישה נכונה, כי מי שיגש לתורה ללא תשובה תחילה, עלולה גם להצמיח גם דברים רעים שיש בו. וזה כלל לא דומה ל"הצלחה בכימיה" שתלויה רק בעיסוק בכימיה... עבודת התורה והמידות קשורה לגמרי. מספיק לעיין בהקדמת מסילת ישרים, ספר ההדרכה הגדול למידות.

וזה לא אומר שאינו צריך עוד לשים לב למידותיו, על אף פעולת התורה.

וכמו כן, זה גם לא אומר שמי שאינו עוסק בתורה אינו יכול לעבוד על מידותיו.

[זה עצמו לא נראה לי מידה כ"כ נכונה, שאם אשה מעידה על בעלה שהעיסוק בתורה עידן אותו, אז בגלל שיש מרגישות אישית אחרת - לשנות-כיוון של הנושא ו"להסביר" למה הוא צריך להתנהל גם כעת ב"מידות טובות".. הרי ברור ששלום-בית זה לא מוסיף. אז למה לערב ענינים אישיים של אחרות בכך]

אבל מעבר לכל זה - לדעתי נקודה ראשית היא התיסכול מהפסקת העיסוק האינטנסיבי בתורה. ובזה, לא חוכמה לומר, "זה מה שצריך כעת" ו"כך הוא עובד את ה' כעת" וכו'...

הרי האיש הזה הלך מבחירתו לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. ויתר על הכי יקר לו לצורך הענין. הוא לא צריך את ה"שיעור" הזה - אבל הקושי קושי.

ואת זה, דומני אף אשה כאן לא תוכל להבין. אדם שקיבל חיותו מהתורה, אז אכן האילוץ הזה הוא קושי גדול.

אין ספק, שאם איזו אשה היתה כותבת שהם עובדים קשה והיא נאלצה למכור תכשיטים יקרים ובעלי ערך סנטימנטלי לצורך פרנסתם - והיא מאד מתוסכלת ומידי פעם גם מביעה רוגז ו"אי-עדינות" - אז כל הקהל הקדוש של הנשים היקרות שכאן, היו מזדהות עם זה...

ואם איזה גבר היה מעז לכתוב, "זה לא אמור לגרום להתנהלות לא סבלנית. זו כעת עבודת ה' שלה"... היו "אוכלות אותו בלי מלח", ובצדק (ואני בטוח שיש כאלה שקוראות כעת - ואומרות לעצמן: מה הוא בכלל משווה.. כשהכוונה איך הוא יכול להשוות איבוד תכשיטים, שזה דבר נורא, להפסקת הלימוד....).

אשר על כן - האיש היקר הזה, עשה מסירות נפש אמיתית למען משפחתו. זה לא סותר שהוא מתוסכל. וכמה שאפשר להבין את תסכולו ונסות שיוכל להקדיש זמנים הגונים לתורה משיבת-הנפש, ועם זה גם להשתדל שיבין את אשתו שסה"כ באמת אינה "אשמה" - כן ייטב. והאמת והשלום אהבו.

לא מיתקן מאליו.

מה שבאתי לומר שזה לא מחייב שמי שלומד הוא עדין בנפשו.

יש שלומדים והינם עדינים

יש שלומדים ואינם עדינים

יש שלא לומדים והינם עדינים

ויש שלא לומדים ואינם עדינים

וזה העד לכך שלא הגמרא מתקנת את מידותינו אלא מסילת ישרים ועבודת המידות

וכל אותם גדולי עולם שהם גדולים גם במידות השיגו זאת בזכות עבודה קשה על המידות. זה לא בא בחינם עם הגמרא. 

א. מה שציטטתי ממסילת ישרים, היה שהוא אומר שקודם כל "תורה מביאה לידי זהירות", שעל דרך הכלל, הכל מתחיל מהתורה. ואומר שאח"כ מתחיל הפירוט של הסדר.

ב. ועל כן, בוודאי שמי שיהרהר בתשובה לפני הלימוד - ויכווין להידבק בו בה', בו בתורתו - הלימוד של "נשים, נזיקין" יעדן אותו, יבנה אותו ואת שכלו ומידותיו ומעשיו. זו סגולת התורה. ניתן גם להסביר את זה במידת-מה, אך זה "אריכות דברים". אבל ככלל, הדבק ברעיונו ועמלו ברצון ה' מתוך פתיחות ורצון לנקיות (שזה כולל כל לימוד מהתורה), התורה בונה אותו ומעדנת אותו.

מה שאת אומרת שיש כאלה ויש כאלה - הן אצל לומדים והן אצל שלא בדיוק, יש בכך אמת.

כפי שהזכרנו לעיל: קודם כל, צריך גישה ראויה לתורה. דבר שני, יתכן שאותו אדם - אם לא היה לומד, היה במצב גרוע בהרבה.. הרי יש גם נתונים "טבעיים" סביבתיים וכד'. ואפשר לראות כאלה ולהבחין בקלות מה היה יכול להיות אחרת חלילה.

וכנ"ל, יש גם כאלה שלא כ"כ עמלים בתורה - אבל עמלים מאד על מידותיהם, או שיש להם מטבעם מידות מתוקנות. וגם הם - אם יעסקו בתורה, כל אחד כיכולתו, יתרוממו יותר.

ומה שאת אומרת על כל גדולי עולם, נכון שבוודאי גם עמלו על מידותיהם. אבל יסוד הכל עמל התורה. ויש דבר מעין זה בשם הגר"א, על מה שהתורה יכולה לתקן מה שבלי זה צריך הרבה עבודה מידותית.

גם אתה אמרת שבנוסף ללימוד היבש צריך הכנה ועבודה וכו'

גם במחלקה לתלמוד באוניברסיטה לומדים את אותה תורה - ולא נראה לי שהם מקבלים מזה ערך מוסף. כלומר שעם הלימוד יש מימד נוסף של עבודה על המידות. אתה יכול לומר ש"גם זו תורה" או שזה "חלק מהתורה", בכל מקרה זו עבודה נצרכת ונדרשת. ומה לעשות שזה לא בא לידי ביטוי אצל כל אחד ואחד מתלמידי החכמים? 

ההודעה שלה צרמה לי כי זה כאילו ברור שהפסקת הלימוד גורמת לתסכול ולשחיקה במידות.

ברור שזה מתסכל. תאמין לי שגם אני עברתי את השלב הזה ואני מבינה עד כמה זה קשה לראות את חלום חייך נגוז אל מול עינייך.

אני מרגישה שלפעמים בציבור התורני נותנים בת"ח "אמונה עיוורת", ולא יכולים להשלים עם זה שיש ת"ח שסרח או ת"ח לא מושלם. וזה לא בסדר. כי ברגע שיש כזה ת"ח והוא אב משפחה או שהוא ראש כולל וכו' אף אחד לא בא לתהות על מעשיו (שדורשים תיקון)

אני כמובן לא מדברת על רבנים שהטרידו מינית או על ת"ח שמתנהגים באלימות כלפי משפחתם. אני מתכוונת יותר לסיפורים כמו ראשי ישיבות ש'קוטלים' את התלמידים שלהם בכל הזדמנות שרק אפשר, או ת"ח שבאים להיוועץ איתם בהלכה והם עושים הכל כדי לגרום לך להרגיש הכי סתום בעולם שבאת לשאול שאלה שהתשובה עליה כ"כ ברורה. ואף אחד לא יעיר לאותו ת"ח, כי אנחנו מתייחסים לתורה כאל משהו מיסטי ועיוור, וזה ממש חבל. זו הסתכלות שטחית וחילונית. לא הסתכלות עמוקה ורחבה. התורה שלנו היא לא כפתור שתלחץ עליו ויצא לך מידות טובות. התורה שלנו מצריכה עמל ועבודה, ובהחלט יש מציאות של תלמיד חכם גדול מאוד מאוד בתורה שלא מתנהג בדרך ארץ כלפי הסובבים אותו. התורה זה לא מתמטיקה. מי שלומד=מידות טובות. משוואה כזו לא מתקיימת תמיד ולכן אי אפשר להציב אותה בתור כלל. 

וכי 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא לא היו גדולים בתורה? אז למה לא נהגו כבוד זה בזה?

כי כנראה הם לא השלימו את כל העבודה שהיתה עליהם להשלים יחד עם הלימוד.

לדעתי ברגע שנתחיל להבין את זה ולא להסתכל על התורה בצורה כזו שטחית רק אז נוכל באמת להוסיף ללימוד התורה גם את המימד של המידות הטובות.

(לא כשמסתכלים על זה כברור מאליו בגלל איזו מימרא של הגר"א)

"המחלקה לתלמוד באוניברסיטה" (בלי לצאת ספציפית נגד מישהו שם). הרי אמרתי מפורש - יש ענין של הגישה לתורה. האם לומדים כדי להיפגש עם דבר ה', מתוך הכנת-תשובה מקודם.

ומה שאמרתי אינו רק ש"גם זה תורה" או "חלק מהתורה", אלא שבמפורש מי שייגש בהכנה נכונה - הלימוד עצמו של התורה מעלה אותו. זה חלק מסגולת התורה.

כדאי לעיין בספר "תפארת ישראל" למהר"ל מפראג, בו מבוארת טעות אלה שחושבים שמה שיקנה לאדם את ההצלחה הנצחית, זה רק אותן מצוות שבהן אנו "מרגישים" את הטוב שבהן, כצדקה, כיבוד הורים וכד'.  ומבאר איך סגולת המצוות בעצמן, וקל וחומר לימוד התורה, שזה מסודר עפ"י עומק תכונת נפש האדם כפי שידוע לה', זה מה שמרוממה ומזכה אותה לטוב הגמור.

כנ"ל, לא סותר גם צורך ב"ניקוי ישיר" של הכלים. אבל בוודאי שהתורה עצמה - כמו שהיא - פועלת את הפעולה העיקרית.

ב. לא חושב שאמרה שברור שהפסקת הלימוד גומרת לשחיקת המידות, אבל שזו אכן תוצאה אפשרית. ולכן באמת צריך שימת לב מיוחדת במצב כזה. ויש לכך מקורות.

לגבי תיסכול - בוודאי שאדם שצריך להפסיק מנסיבות כמתואר אצלה - זה מתסכל לגמרי.

ועם שאני מכבד את הבנתך לראות "חלום שנגוז" - האמיני לי, לימוד תורה זה מעבר לכך..

ג. זה שיש אמונת-חכמים, זה מצוין. כך אכן אמורה להיות הנורמה של תלמיד-חכם, וכך הם רובם של תלמידי חכמים (שלזה כמובן אין פרסום - כי זה לא אטרקציה, וגם לא מנגח את אלו שגורמי תקשורת קיצוניים וכד' ממש מעוניינים לנגח..).

וזה שעלול להיות "תלמיד חכם שסרח", הרי עצם שימושך בביטוי שלקוח ממקורותינו, מראה שיודעים שעלול להיות חלילה דבר כזה; זו לא "אמונה עיוורת", אלא אמונה אמיתית - שעלולים להיות לה חריגים, שהם כואבים יותר בגלל "מסקנות" מוטעות כאלה, לגבי מעגלים רחבים יותר, נקיים וכשרים וצדיקים.

אנחנו לא אמורים אוטומאטית "לתהות על מעשיו".. הרי "המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה". אנחנו מקבלים את דברי חז"ל. אלא שכאשר יש חריג מוכח - אז כבר צריך לעיין. ות"ח שהוא חלילה מקולקל במעשיו (לא מדובר רק על "לא מושלם", לכל אחד יש עוד מה לעבוד), הרי הוא כקל שבציבור.

ד. בוודאי שאם יש מלמד-תורה ש"קוטל" את תלמידיו, או נותן לך להרגיש "הכי סתום שבעולם שבאת לשאול שאלה שהתשובה עליה הכי ברורה" - זה חמור מאד. אדרבה, ידועים סיפורים נוסח זה שעם הארץ אחד בא לשאול אותו שאלה טפשית לחלוטין - ופתח ספרים ואז ענה לו.. הסביר אח"כ: שלא יתבייש פעם הבאה לשאול שאלה שאולי תהיה אמיתית.

אינני חושב שת"ח אמיתי מתנהל כמו שאמרת. אמנם, "ת"ח שרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ביה" אומרת הגמרא. אך ממשיכה, "אע"פ כן, מיבעי ליה למילף נפשיה בניחותא". ובוודאי שזה לא כיסוי למידות רעות חלילה.

ה. שאנחנו מתייחסים אל התורה שלנו כמו אל "משהו מיסטי" זו לא הסתכלות חילונית. ההיפך - זו הסתכלות קדושה. כדאי לראות בספרים שמדברים אודות פעולת התורה, כמו המהר"ל שהזכרתי לעיל, ועוד רבים וחשובים. מה "פעולת התורה", צריך ללמוד ממקורות תורניים. התורה מצריכה עמל ועבודה - בראש וראשונה בלימודה לשמה.

אם "תלמיד חכם גדול מאד" מתנהג שלא בדרך ארץ כלפי הסובבים אותו", אז זה דבר שאכן צריך בירור. או שלמד מתוך גישה לא נכונה ("יערוף כמטר.. תיזל כטל" - זכה, מחיה אותו, לא זכה - עורפתו, ר"ל. וכנ"ל - זה תלוי הרבה בגישה לתורה). האם אכן הוא ת"ח גדול. אולי מה שנראית התנהגותו, זה רק רושם חיצוני מתוך הנהגה של "ריתחת התורה" אך מידותיו באמת אחרות.  אולי באופן יסודי יש לו אופי "פראי" והתורה עידנה אותו אך לא מספיק. אם "סתם כך", זה אכן חריג גרוע וחמור. לא זכה. וצריך ויכול לעבוד היטב ולתקן.

מכל מקום, ברור שכל אדם, ובוודאי ת"ח, צריך לשים לב למידותיו ולעבוד עליהם.  אבל גם ברור, שהתורה כשנלמדת כראוי - משפיעה בהחלט על כל האישיות וגם על המידות וההתנהלות.

ו. תלמידי רבי עקיבא, זה לא בקנה מידה שאנחנו יכולים בדיוק לתפוס. הרי ברור לך שעל סתם איזה ת"ח שאינו בעל מידות טובות, לא היו גוזרים מנהגי אבילות תקופה כזו עד עצם היום הזה. לפי גודל האדם, כך הדיוק במה שנדרש ממנו.

ז. ולכן, ממש ההיפך מדברייך, ברגע שנבין את עוצמת התורה לכשלעצמה - ולא כל אחד יחשוב שאם אצלו בבית או כד', ראה משהו קצת אחר, אז מזה הוא כבר יכול להסיק על הנושא העצום הזה - אז נוכל לתת את היחס הראוי לתורה וללומדיה, נוכל ללמוד אותה בגישה נכונה, וגם לראות את הפרי הנכון שלה על המידות של האדם, ולצרף לכך עבודה מידותית ספציפית.

ח. ולהגיד "בגלל איזו מימרא של הגר"א", זה רק ממחיש את אי ההבנה. הרי מי כהגר"א יכול להעיד איך התורה "עובדת".

התקדמנו.

קשה לי מאוד שבגלל אהדה לת"ח אנשים ממשיכים לדבוק בכאלו מלמדי תורה תוך כדי שהם נפגעים מהם. קשה לי שלא מסוגלים להוציא מהפה את המשפט "לא היה לי נעים איך שהרב ענה לי" כאילו הרב זה הקב"ה.

ואתה יודע מה מרגיז? שהרבנים האלו ממשיכים שנים על גבי שנים בדרכם בלי שאף אחד יזרוק להם מילה. מחמת כבודם. (בעיניי זה בכלל לא מכבד אותם).

אמנם זה לא רוב מוחלט של הרבנים. אבל לצערינו יש כמה כאלו. לא צריך להכריז עליהם בציבור ולא צריך להתעסק במידותיהם המקולקלות. אבל כן צריך להיות מסוגל לומר "נפגעתי מהרב". לא יכול להיות שבגלל שאדם למד תורה הרבה עכשיו הוא יקבל "כרטיס חופשי" לפגוע בסובבים אותו.

אני מאמינה שבסוף אותם ת"ח מבינים שהם לא נעימים לציבור כי כנראה ממעטים בפניות אליהם, אבל אף פעם הם לא יזכו להערה מכבדת על התנהגותם, וחבל.

ולגבי "ריתחא דאורייתא". פעם בעלי אמר לי על רב שענה לי בצורה ממש לא מכבדת (רב שענה לי על שאלה תוך כדי שהוא צועק עלי) ש"ככה זה גברים". אני לא מקבלת את התירוץ הזה. וגם לא תירוצים של "ריתחות" למינהן. כי בשורה תחתונה זה לא דרך ארץ ועובדה שיש הרבה מאוד ת"ח שיודעים לענות בכבוד.

מי שרוצה לצעוק - שיעשה את זה עם החברותא שלו בישיבה!!! לא עונים ככה לתלמיד.

ולגבי מימרות של הגר"א - אנחנו לא משתיתים את הויכוח על מימרות. הגר"א היה מפרש כל מילה בתפילה בעמודים על גבי עמודים, לא נראה לי שאפשר לזרוק איזה מימרא שלו ולהבין כל מה שעומד מאחוריה.

אני כן מרגישה שאתה מאמין יותר ממני בכוחה של תורה לעדן את מידות האדם. אין לי בעיה עם זה.

בשורה תחתונה לי חשוב שידברו איתי בדרך ארץ וינהגו כלפי בדרך ארץ. לא משנה מי עומד מולי. ראש ישיבה או סתם עם הארץ.

מה שכתבת בתחילת-דברייך, נכון לדעתי. וכלל לא סותר דברים שנאמרו על ידי לעיל.

אכן אמרו חז"ל על הדרך להידבק בקב"ה שני דברים: הידבק במידותיו והידבק בתלמידי חכמים.

ועל כן, הקושי לבקר "איך הרב ענה", הוא חיובי ביסודו. צריך יראת ת"ח, כפי שאומרת הגמרא. אבל אחרי הקושי - אם בטוח שזה לא כי כך היה ראוי לענות אז, אלא תופעה קבועה חלילה, אז גרוע מאד.

הרי הגמרא עצמה אומרת כדוגמה לקידוש השם - תלמיד חכם שמשאו ומתנו נאה וכו', הבריות מה אומרות: ראו פלוני שלמד תורה, כמה מתוקנים מעשיו וכו'. זו דוגמה לקידוש השם. וההיפך, חלילה, דוגמה לההיפך. זו גמרא מאד חריפה. והרצי"ה זצ"ל היה מעיר על כך: מי הם ה"בריות" הללו? אלו שעליהם נאמר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דהיינו, אנשים פשוטים - וחשוב מאד "מה הם אומרים"..

ואני מסכים איתך לחלוטין שאכן במצב כזה, צריך לדעת לומר, בכבוד לתורתו כמובן: נפגעתי מהרב. "הוכח תוכיח את עמיתך". ונסיוני מראה, שאכן ת"ח אמיתיים, גם אם אינם "כאלה" ח"ו, אלא שמקומית מישהו נפגע מצורת דיבור כלשהו ומעיר, ממהרים לבדוק את עצמם - ממש בדקדקנות - מבקשים סליחה מעומק הלב, כולל לפנים משורת הדין. ישראל אשר בך אתפאר.

ומי שאינו כך - ולא מסוגל לקבל, אז גרוע בהחלט. אבל שוב - לא סותר שהרוב לא כך ב"ה; לא סותר את  השפעת התורה והעמל בה על המידות וההתנהלות והאדם בכלל. ויש להניח שאדם כזה, בלי תורתו, היה יכול להיות יותר גרוע - אלא אם כן למד את התורה "עם סם המוות" ח"ו, כלשונו של רי"א מקאמארנא.. וזה בכללות גישה לתורה בצורה מעוותת ח"ו.

ובוודאי שאין לאף אדם "כרטיס חופשי" סתם לפגוע במישהו על לא עוול בכפו ח"ו. אין לכך כל קשר לאם למד או לא למד. אדרבה, למד - צריך יותר להיזהר.

מי ש"צועק עלייך" כשעונה לך - זה נשמע משונה מאד. מעודי לא שמעתי רב משיב כך (אלא אם כן שאלת אותו אם את יכולה לשפוך מים רותחים על מישהו והוא ענה לך תוך כדי שאת עם המיחם ביד....). זה לא "גברים" ובוודאי לא "ריתחא דאורייתא". כבר אמרתי, לא מכל טעות צריך לעשות אידיאולוגיה. אך זה לא סותר שאכן יש תופעות של ריתחא-דאורייתא, הרי זו גמרא מפורשת.  לא קשה להבחין מתי זה כך ומתי זה לא בא כ"כ מריבוי "אורייתא".

מה שאמרת לגבי הגר"א זו טעות. אני לא דיברתי על איזה "וורט" אלא על שיטה שלמה. אבל, כיוון שכבר הוזכר, וסה"כ מתנהל פה דיון מכובד ולשם-שמיים, אז כדאי אולי להסביר לרגע ולצטט טיפה מהגר"א.

ברור שעבודת המידות היא ענין חשוב ביותר. גם הגר"א מזכיר. הנקודה המדוברת היא כמה לימוד התורה מסייע לכך. על זה נאמר לעיל, שכאשר יש תשובה לפני הלימוד, הלימוד אכן בונה את הטוב, מעצם הקישור בקדושת התורה. אבל זה לא סותר גם צורך בעבודת מידות ספציפית, וגם את זה שיש אופי ראשוני - ולכן ה"מסה" של צורך העבודה הזה משתנה מאדם לאדם.

אומר הגר"א:

"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות. ואם לא, למה לו חיים.."

"ענין התורה לנפש, דוגמת המטר לארץ שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מוות. כן בתורה, מצמיח מה שבליבו. אם ליבו טוב - תגדיל יראתו. ואם בליבו שורש פורה ראש ולענה, יגדל הטינא בליבו. כמו"ש צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וכמו"ש למיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים בה סמא דמותא. על כן צריך לפנות ליבו בכל יום קודם הלימוד ואחריו מעיפוש הדעות והמידות ביראת חטא ומעשים טובים".

ומזהיר מלהתעצל בעבודת המידות.

אם כי, יש גם כמובן, "מאור שבה מחזירו למוטב".

הקיצור, לתורה יש כח גדול. עצמי. כך האירונו חכמי התורה, וכך כותבת התורה עצמה.

צריך עבודת המידות - וזה עצמו מפנה דרך להשפעה הגדולה של התורה, כולל על המידות עצמן.

ומה שכתבת בסוף איך חשוב לך שידברו איתך - זה חשוב לכל אדם. וברור שכך צריך להיות..

זה שיש ת"ח בעלי דרך ארץ זה נכון.  

את יכולה לומר שאצל ת"ח זה בא מעמל תורה (לא הבנתי בדיוק מכל המקורות שלכם איך גמרא יבשה מוסיפה מידות טובות אבל בסדר). אותי זה לא מעניין. שורה תחתונה היא איך האדם מתנהג לבריות והאם אנשים מרגישים נוח בקרבתו??

לא מעניין אותי כמה תורה אדם למד. זה לא ענייני. זה בינו לבין ה'. אני זו שמרגישה איך הוא מתייחס לסובב אותו. אם יש רב פוסק גדול שבאים לשאול אותו שאלה בטהרת המשפחה והוא עונה בצורה מעליבה ופוגענית, אז אף אחת לא יכולה ללמוד מהתורה שלו והתורה נשארת אצלו ולא הבנתי בדיוק מה הועיל כל הלימוד? הוא למד דיני נידה כדי להנות מזה? טוב. שיערב לו. לא ידעתי שזו המטרה בלימוד דיני נידה.

אם יש ת"ח שיושב בכולל ומתעלה בתורה וחוזר הביתה ומתנהג בצורה צורמת לסובבים אותו, אז יש לו זכויות בשמים שלמד תורה. יופי. אם הייתי אשתו או שכנה שלו זה ממש לא היה משנה לי כמה תורה הוא למד היום. שורה תחתונה היא שאני מרגישה לא נעים בקרבתו.

את יכולה להעריך אדם על העמל תורה שלו זה מאוד יפה. אני מעריכה אדם לפי היחס שהוא נותן לבריות.

אולי את יכולה להעריך אנשים שהם ת"ח וחסרי דרך ארץ רק על בסיס היותם ת"ח. טוב. אני לא.

ואם את מתכוונת לומר שאין דבר כזה ת"ח חסר דרך ארץ אז אולי את חיה בבועה. וכאן באמת הדיון בינינו נגמר.

"גמרא יבשה"...

סליחה אבל לפי דעתי את נכווית ברותחין ממישהו שלמד הרבה תורה אבל לא עידן את מידותיו.

ויש כאלה- לא אומרת שלא.

אבל הרוב הכללי שלומדים תורה ולומדים לשם שמיים- הם מעדנים בזכות התורה את המידות ויש להם יראת שמיים וכו'...

לפי דעתי נכוות ולכן את מדברת סרה על אלו שלומדים יום שלם!
וחבל...

את כאובה ופגועה...

אלא ת"ח אחרים לחלוטין. אין לי שום עניין להיפגע מהם. ב"ה הם לא מורים שלי, לא רבנים שלי וגם לא נשואים לי.

אל תיתפסי למושג "גמרא יבשה" כאילו אמרתי על התורה שבע"פ שהיא יבשה. הכוונה ללימוד גמרא ללא תוספות. רק פלפולים ופסיקות בלי מילימטר לימוד נוסף בנושא מידות.

יש רבנים בעלי דרך ארץ ויש שאינם. לא הבנתי מה הבעיה? קשה לך לקבל את זה שעולם התורה לא מושלם? 

אני ממש לא מתייחסת לרבנים ולומדי תורה כאל חבורת גסי רוח כמו שאני לא מתייחסת אליהם כאל חבורת מלאכים. אלא בוחנת כל ת"ח לפי התנהגותו שלו.

מי שיודע ללמד תורה בכבוד - נתקרב אליו ונלמד ממנו ומי שלא - לא (דרך אגב אני גם לא אדבר עליו בכלל בבית שלי. מטוב ועד רע). שימצא לו תלמידים אחרים שישתו בצמא את דבריו.

כל ת"ח כזה פשוט יוצא אצלי מהמחשבה. לא פונה אליו ולא מפנה אליו. וגם לא מדברת עליו.

ככה אני חושבת!
 

וזה ממש מוכח

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אל תחפשי מה לשנות.

תחפשי מה לעשות!

כשלא מוצאים את עצמנו, לא יודעים איפה אנחנו ומה תפקידנו כרגע,

אנחנו פשוט לא יודעים איפה הטעות,

אי אפשר לשנות את מה שלא יודעים.

כשעושים משהו לא נכון, מחפשים איפה הטעות ומתקנים אותה.

אבל כשלא יודעים מה עשינו, למה ואיך הגענו לכאן,

אפשר למצוא את עצמנו משנים ומשנים, עד שכבר לא יודעים ממה התחלנו.

עושים עוד ועוד טעויות,

בניסיון לתקן את הטעות שאנחנו בכלל לא יודעים מהי...

אז לא לחפש טעויות, בדרך כלל זה לא צריך תיקון,

אלא פשוט להבין מה צריך לעשות, ואיך.

יש משהו שאני מאוד מאמינה בו. כשיש שבר, שמצליחים להתמודד איתו כך או אחרת- אז אחרי השבר באה צמיחה גדולה.

נשמע שאתם באיזשהוא משבר. וזה הגיוני וקורה לכולם. אבל תוך כדי שאת חווה את המשבר וחושבת מה עושים ומה אומרים ואיך מתקדמים- שימי לך באיזו פינה במוח את המחשבה- שהמשבר הזה גם הוא מה'. ושה' נתן לכם פה איזו מתנה, קצת קשה לעיכול, שיכולה להצמיח את הקשר שלכם לעומק ולחוזק שטרם הכרתם.

ככה זה בעולם, לפני העליה יש ירידה. אבל תכלית הירידה- היא העלייה.

בהצלחה, שה' יתן לכם עצה טובה!

כתבת: "זה הכל הצגה".

לא נכון. אתם זוג לתפארת. נכון שיש בעייה,אבל היא לא הופכת לאין ואפס את כל הזוגיות שלכם.

כתבת: "אני אבודה בתוך הנישואין האלה"

את לא אבודה. נכון שבינתיים קשה לך למצוא פתרון,אבל לא סוף הדרך. (בינתיים כבר מצאת לפחות חלקית).

מי שמרגיש אבוד, מפסיק למשוך קדימה.

מהדברים שכתבת בהתחלה, אתם זוג עם פוטנציאל נהדר. נכון יש קושי, וכשנמצאים בו הכל נראה שחור.

אבל  זה זמני וטבעי. כמו לילה שלאחריו בא היום. 

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר