לא שלי אבל... פשוט...
ואווו
אתמול נכחתי במפגש מטלטל, עם קבוצת ילדים מיוחדת במינה. יוצא לי להנחות הרבה מפגשים לילדים מחוננים, אבל המפגש הזה היה כל כך מרגש ועוצמתי, שאני לא אשכח אותו בחיים. הוא השאיר בי חריטות עמוקות של אהבה, געגוע וכאב שעוד ילכו איתי זמן רב, וכרגע כל שאני רוצה הוא לנסות ולכתוב עליו...
ילדים מחוננים הם דבר נדיר. הם לא 'הילדים החכמים' שבטוח שלכולכם יש. אלו ילדים עם רמת איי-קיו גבוהה ביותר שמאחוריהם עשרות אבחונים, מסמכים ובדיקות. אלו ילדים חריגים. כן, חריגים בעיני החברה הנורמלית, שלא תמיד רואה בהם תופעה מדהימה ומיוחדת.
הילדים שפגשתי אתמול מחוננים בצורה קיצונית בנושאים שונים, כמו מתמטיקה, מוסיקה, שפות ואומנות. כל אחד מהם הוא עולם יחיד וקסום, אך שביר באותה מידה.
גלגלנו דיבורים קלים על 'סטטיסטיקות והסתברות לטפטוף קל ב-48 השעות הקרובות' (תחליף לבני אדם רגילים שמעדיפים לתמצת את מזג האוויר בשני משפטים) ואז עברתי לשאלות שעניינו אותי באמת. פתאום שמתי לב עד כמה אני גדול, והרי לא לפני זמן רב הייתי אחד מהם! כשאנחנו מתחילים לדבר על החברה ועל מקום הלימודים, הזיק שניצת בהם בתחילת השיחה הולך ונעלם. הילדים הללו לומדים במסגרות רגילות לחלוטין, ומגיעים בעיקר מהמסגרות הדתיות והחרדיות, שם קשה מאד למצוא עבורם מסגרת שתתן ביטוי ולגיטימציה למחוננות שלהם, שלא לדבר על בית ספר למחוננים.
בבתי הספר האלו, משתנה הכינוי שלהם מ'מחונן' ל'חנון', כינוי די מעליב, והילד ברוב המקרים נדחה ע''י החברה או לא רואה בה עניין מעבר לשיטחיות וחיי יומיום משמימים.
שנים רציתי להבין. זה אנחנו הבעיה? המחוננים? אנחנו חכמים להם מידיי? כן אנחנו מוזרים, זה ברור. אנחנו מעדיפים לרוב לבלות את זמן ההפסקה בפיתרון משוואות, באיור סקיצות או בקריאת ספרים בשפה זרה. בשיעורים משעמם לנו, אז אנחנו מחפשים להעלות רמה ושואלים את המורה שאלות, אך מסתבר שהן נתקלות ב(אי) מענה מהיר, לוקה בקצר רוח ולא חכם.
הילדים מתפתלים באי נוחות כאשר הם מספרים על היחס אליהם מצד החברה. כמובן שמכירים בהם ילדים חכמים אך פעמים שאפילו המשפחה הקרובה דוקרת ולא מכילה.
נשטפתי לעצמי, לימי היסודי והתיכון. אני זוכר בהם בבירור מסך עבה, אטום ודוקר ביני לבין כולם. כאדם שבגר טרם זמנו, אני נאלץ להכיר בעובדה הזו. מחשבות כמו 'הוא לא הבין את מה שאמרתי, היא לא באמת יודעת מה עובר עלי, הם משעממים אותי' וכו'. נכנסתי לעצמי עמוק מידיי וחויתי שוב את כל התחושות הישנות, שמהם כל כך רציתי לברוח, לברוח מהטעות של חיי:
ניסיתי להיות אחד מהם, מהחברה הרגילה. להתעקש ללמוד איתם, לריב את מריבותיהם, לעזור להם להעתיק ממני במבחנים ועבודות, להסתיר הרגלים ואפילו כשרונות בולטים מידיי, ולוותר... וואו כ-מ-ה לוותר... לפספס הרצאה שחיכיתי לה שלוש שנים בגלל ערב חברותי שטותי. להימנע מללכת לתחרויות אזוריות ואף בינלאומיות כדי שלא להיות 'הסנוב והמתנשא' שמעולם לא הייתי...
וכל הדברים שאי-פעם רציתי אבל הקרבתי, כן, הקרבתי אותם על מזבח החברה, הסטיגמה והמגזר. נחשו מה? זה לא גורם לי להרגיש מיוחד או גיבור. בדיוק להיפך. ככל שניסיתי לסגל לעצמי את ה'רמה הנורמלית' של בני גילי, גיליתי שאני פחות אני, ויותר ממורמר, שטוח וחסר חיים. והכי גרוע- אפילו האינטליגנציה שלי ירדה.
כל כך רציתי לצעוק אליהם- אל תעשו את הטעויות שלי! תהיו הכי אתם שבעולם. אתם יפים, אתם הכי מיוחדים שיש, אתם גדולים מהחיים. אבל לא הצלחתי לצעוק. רק להתחנן ולחייך.
כל כך רציתי לחבק אותם, לשכוח מעצמי ולהתחרות איתם שוברים שיאים בקוביה הונגרית, אבל שקעתי בעצמי עמוק מידיי ובעיקר צפיתי בהם.
ילדים מדהימים ישבו מולי. ראיתי אותם עושים דברים שכל כך אהבתי לעשות עד לא לפני זמן רב... קוראים ספר, מעיינים בתנ''ך או במילון, בוחנים אלו את אלו בציטוטים מן הזיכרון לעומת 'ויקיציטוט'. האתרים שהם מבקרים בהם, הם לא פייסבוק. הם לא מצליחים להגיע לשם... הם תקועים בוויקיפדיה, עם זיק חכם ובוגר בעיניים, ובמקום להתמכר לקנדי קראש כמוני, הם מעדיפים את האפליקציה הרשמית של נאס''א.
הבטתי עליהם וחשבתי: 'עוד כמה זמן הם ישארו כך? האם יהיו מאושרים יותר?'
את המחשבות שלי קטע קול עדין. מיקדתי את המבט באריאל והקשבתי מהופנט:
''דניאל אתה הכי מבין אותנו בעולם, אבל לא כי אתה רושם לעצמך שיאי איי-קיו הזויים. כל אדם יכול להבין אותנו, אם רק יתן לנו כמה שניות ונשמה אמיתית''.
התרגשתי וחנקתי את ניצני הדמעות ושאלתי אותו: ''אריאל, תדמיין שעכשיו כולם מקשיבים לך. מה היית רוצה לומר להם?"
אריאל נעמד ובאופן לא מוסבר רעדו כפות ידיו. ולחשוב שהילד הזה מסוגל להרצות בשטף בלא פחות משש שפות.
''אל תנסו לשנות אותי, אל תתנו לי לוותר על עצמי, אל תוותרו עלי''.
https://m.facebook.com/profile.php?id=100008877395878
ואווו
אתמול נכחתי במפגש מטלטל, עם קבוצת ילדים מיוחדת במינה. יוצא לי להנחות הרבה מפגשים לילדים מחוננים, אבל המפגש הזה היה כל כך מרגש ועוצמתי, שאני לא אשכח אותו בחיים. הוא השאיר בי חריטות עמוקות של אהבה, געגוע וכאב שעוד ילכו איתי זמן רב, וכרגע כל שאני רוצה הוא לנסות ולכתוב עליו...
ילדים מחוננים הם דבר נדיר. הם לא 'הילדים החכמים' שבטוח שלכולכם יש. אלו ילדים עם רמת איי-קיו גבוהה ביותר שמאחוריהם עשרות אבחונים, מסמכים ובדיקות. אלו ילדים חריגים. כן, חריגים בעיני החברה הנורמלית, שלא תמיד רואה בהם תופעה מדהימה ומיוחדת.
הילדים שפגשתי אתמול מחוננים בצורה קיצונית בנושאים שונים, כמו מתמטיקה, מוסיקה, שפות ואומנות. כל אחד מהם הוא עולם יחיד וקסום, אך שביר באותה מידה.
גלגלנו דיבורים קלים על 'סטטיסטיקות והסתברות לטפטוף קל ב-48 השעות הקרובות' (תחליף לבני אדם רגילים שמעדיפים לתמצת את מזג האוויר בשני משפטים) ואז עברתי לשאלות שעניינו אותי באמת. פתאום שמתי לב עד כמה אני גדול, והרי לא לפני זמן רב הייתי אחד מהם! כשאנחנו מתחילים לדבר על החברה ועל מקום הלימודים, הזיק שניצת בהם בתחילת השיחה הולך ונעלם. הילדים הללו לומדים במסגרות רגילות לחלוטין, ומגיעים בעיקר מהמסגרות הדתיות והחרדיות, שם קשה מאד למצוא עבורם מסגרת שתתן ביטוי ולגיטימציה למחוננות שלהם, שלא לדבר על בית ספר למחוננים.
בבתי הספר האלו, משתנה הכינוי שלהם מ'מחונן' ל'חנון', כינוי די מעליב, והילד ברוב המקרים נדחה ע''י החברה או לא רואה בה עניין מעבר לשיטחיות וחיי יומיום משמימים.
שנים רציתי להבין. זה אנחנו הבעיה? המחוננים? אנחנו חכמים להם מידיי? כן אנחנו מוזרים, זה ברור. אנחנו מעדיפים לרוב לבלות את זמן ההפסקה בפיתרון משוואות, באיור סקיצות או בקריאת ספרים בשפה זרה. בשיעורים משעמם לנו, אז אנחנו מחפשים להעלות רמה ושואלים את המורה שאלות, אך מסתבר שהן נתקלות ב(אי) מענה מהיר, לוקה בקצר רוח ולא חכם.
הילדים מתפתלים באי נוחות כאשר הם מספרים על היחס אליהם מצד החברה. כמובן שמכירים בהם ילדים חכמים אך פעמים שאפילו המשפחה הקרובה דוקרת ולא מכילה.
נשטפתי לעצמי, לימי היסודי והתיכון. אני זוכר בהם בבירור מסך עבה, אטום ודוקר ביני לבין כולם. כאדם שבגר טרם זמנו, אני נאלץ להכיר בעובדה הזו. מחשבות כמו 'הוא לא הבין את מה שאמרתי, היא לא באמת יודעת מה עובר עלי, הם משעממים אותי' וכו'. נכנסתי לעצמי עמוק מידיי וחויתי שוב את כל התחושות הישנות, שמהם כל כך רציתי לברוח, לברוח מהטעות של חיי:
ניסיתי להיות אחד מהם, מהחברה הרגילה. להתעקש ללמוד איתם, לריב את מריבותיהם, לעזור להם להעתיק ממני במבחנים ועבודות, להסתיר הרגלים ואפילו כשרונות בולטים מידיי, ולוותר... וואו כ-מ-ה לוותר... לפספס הרצאה שחיכיתי לה שלוש שנים בגלל ערב חברותי שטותי. להימנע מללכת לתחרויות אזוריות ואף בינלאומיות כדי שלא להיות 'הסנוב והמתנשא' שמעולם לא הייתי...
וכל הדברים שאי-פעם רציתי אבל הקרבתי, כן, הקרבתי אותם על מזבח החברה, הסטיגמה והמגזר. נחשו מה? זה לא גורם לי להרגיש מיוחד או גיבור. בדיוק להיפך. ככל שניסיתי לסגל לעצמי את ה'רמה הנורמלית' של בני גילי, גיליתי שאני פחות אני, ויותר ממורמר, שטוח וחסר חיים. והכי גרוע- אפילו האינטליגנציה שלי ירדה.
כל כך רציתי לצעוק אליהם- אל תעשו את הטעויות שלי! תהיו הכי אתם שבעולם. אתם יפים, אתם הכי מיוחדים שיש, אתם גדולים מהחיים. אבל לא הצלחתי לצעוק. רק להתחנן ולחייך.
כל כך רציתי לחבק אותם, לשכוח מעצמי ולהתחרות איתם שוברים שיאים בקוביה הונגרית, אבל שקעתי בעצמי עמוק מידיי ובעיקר צפיתי בהם.
ילדים מדהימים ישבו מולי. ראיתי אותם עושים דברים שכל כך אהבתי לעשות עד לא לפני זמן רב... קוראים ספר, מעיינים בתנ''ך או במילון, בוחנים אלו את אלו בציטוטים מן הזיכרון לעומת 'ויקיציטוט'. האתרים שהם מבקרים בהם, הם לא פייסבוק. הם לא מצליחים להגיע לשם... הם תקועים בוויקיפדיה, עם זיק חכם ובוגר בעיניים, ובמקום להתמכר לקנדי קראש כמוני, הם מעדיפים את האפליקציה הרשמית של נאס''א.
הבטתי עליהם וחשבתי: 'עוד כמה זמן הם ישארו כך? האם יהיו מאושרים יותר?'
את המחשבות שלי קטע קול עדין. מיקדתי את המבט באריאל והקשבתי מהופנט:
''דניאל אתה הכי מבין אותנו בעולם, אבל לא כי אתה רושם לעצמך שיאי איי-קיו הזויים. כל אדם יכול להבין אותנו, אם רק יתן לנו כמה שניות ונשמה אמיתית''.
התרגשתי וחנקתי את ניצני הדמעות ושאלתי אותו: ''אריאל, תדמיין שעכשיו כולם מקשיבים לך. מה היית רוצה לומר להם?"
אריאל נעמד ובאופן לא מוסבר רעדו כפות ידיו. ולחשוב שהילד הזה מסוגל להרצות בשטף בלא פחות משש שפות.
''אל תנסו לשנות אותי, אל תתנו לי לוותר על עצמי, אל תוותרו עלי''.
https://m.facebook.com/profile.php?id=100008877395878
)
- לקראת נישואין וזוגיות