אז ככה נשים יקרות 

האם כשהיייתן בשלב מתקדם בהריון , היה לכם בכלל רצון ומודעות לעסוק בזוגיות שלכם, או שבעיקר עסקת בולד ובלידה ובעצמך? 

האם אתן רואות מניסיונכן חשיבות שדווקא כן לעסוק בזוגיות כי זה ממש חשוב לאחרי הלידה ?

איך גבר יכול להגיד לליבה של אשתו שהיא במצב כזה 

גברים, מה אתם עשיתם בזמנים האלו שהלידה קרבה ובאה ואתה נדחק לפינה ? 

תודה 

וסליחה שאני בכיין

חפש איך אתה יכול לתת מעצמך יותר. בע"ה זה יביא לקרבה בינכם.

זה גם טבעי לפחד מהבאות, מן הסתם גם לה יש חששות. תדברו על זה ו"תפחדו ביחד"

בסיפור..!!!

נכון שלאישה יש יותר סיבות... והיא באמת במצב קשה ולא נודע..

אבל תכלס כותב פה גבר מסכן שקשה לו !! וזה לא השירשור הראשון שהוא כותב על ההריון הזה..(כמה שזכור לי ) השרשור הראשון היה יותר בעייתי ..

עוד קצת הכרת המציאות לאחר הלידה, אבל היא לא מנותקת מהמציאות. ואשריה ואשרי בעלה והכי ירוויח זה הילד שיבוא בע"ה בקלות ובשמחה- אשריכהם שזוהי גישתה.

אנחנו לא חיים בניתוק מוחלט, וזה חלק מבניית הקן המשפחתי. חייבים להתייחס לכל הגורמים. וגם אם יש משהו לא תקין, גם מצד הגבר- צריך לחשוב איך נותנים מענה.

אחרי הלידה שלנו, ביום הרביעי בערך בעלי כמעט התמוטט, והוא לא אחד כזה, אמרו לנו משהו שמאוד הדאיג אותו. נתתי לו את המקום שלו, השתדלתי לחזק איפה שאפשר ועד כמה שכוחותיי עמדו לי, ואח"כ כשהוא התחזק יותר וחזר לעצמו- הוא עמד לצידי כשכל ההורמונים התמוטטו עלי

לא "בכיין".. אתה נתקל במצב לא מוכר (וזה לא אצל כולם ככה), מרגיש לא בנוח, "נדחק לפינה", תחושה מובנת.

אני חושב ש"להסביר" לה כעת שדווקא עכשיו חשוב לעסוק בזוגיות וכד', זה לא כ"כ יעיל... כרגע אצלה כנראה זה לא ענין של "סברות".

אבל אולי תנסה" הפוך על הפוך". בהיות שכעת כולה חשה את הענין הזה, תבנה את הקשר כרגע על זה. ההזדהות, ההתענינות. תשאל איך מרגישה, אם מרגישה תנועות, אם חוששת מהלידה, תציע משהו לשתות, אולי טיול קצר ביחד בחוץ להקל על ההרגשה.. אולי תדונו על אפשרויות לשֵמות... וכד'.

הקיצור, זה הנושא הקרוב לליבה כעת - בכל המובנים - תנסה "להזדהות" קצת. להבין לתחושה, לתמוך.

אבל בשום אופן לא בתור "פחד". אתה גם לגמרי בן אדם כעת. אלא בתור האיש, ראש המשפחה, שלוקח לידיים את המושכות, ומנסה לעזור, בנחת, בחיוך, באהבה,  בהרגעה, לאשה שעומדת בפני "בלתי נודע" כזה לראשונה..

ואולי פתאום תקבל גם פידבק..

הצלחה רבה. יעבור. לא לפחד.

בס"ד

לנשים הרבה פעמים מאד קשה להבין גבר,

שבוחר להיות מנותק מההריון.

במידה רבה זה אפילו פוגע.

התינוק שלכם גדל בגופה כעת- איך יכול להיות שזה לא מרגש אותך?

מבחינתה אתה אמור להיות נפעם! 

אבל אם תבין שזה כרגע מה שמעניין אותה- ולא כניתוק ממך,

אלא ההיריון הזה הוא ההתממשות של היחד שלכם,

זה משהו של שניכם בשווה- גם אם זה קורה בגוף שלה- זה עדיין שייך לשניכם.

לכן התעניינות בהרגשתה, דיבור על תנועות, ניחושים למי יהיה דומה,

לעבור ליד חנות תינוקות להציץ... 

להתרגש איתה ביחד.

אישה בדרך כלל לא מנתקת את הדאגה לעובר ולילדים מהבעל.

היא רואה את העיסוק בזה כהמשך טבעי לטיפוח המשפחה שמתפתחת מזוגיות להורות.

חוסר עניין של הבעל בתהליך יכול להיות מאד להרחיק..

ומצד שני כל התעניינות, מקרבת מאד.

אם אתה מתרגש איתה- פשוט קנית אותה.

היא זקוקה לך כעת לא פחות מלפני ההריון,

לתמיכה, להתעיניינות, לתחושת השיתוף והאחדות,

אני די בטוחה שאם תראה אכפתיות, ותתרגש איתה מהתהליך,

ספירת השבועות, הבדיקות וכ' וכ'- זה יקרב בניכם כמו ששום דבר אחר בעולם לא יכול היה לקרב.

בהצלחה

ההיריון הוא הוא לא שלה הוא של שניכם באותה המידה...

אתה צריך לומר תודה רבה שהיא סובלת וסוחבת את ההיריון הזה בשבילה ובשבילך

תהיה בטוח שאתה לא רוצה להתחלף איתה והאמת שאנחנו הגברים גם לא בנויים לזה.

הפתרון לדעתי... תהיה "שותף מלא" לך איתה לבדיקות, תתעניין. תשאל, תיגע בבטן ותרגיש את התינוק, תתפלל שהכל יעבור בשלום, תעזור לה בכל מה שרק אפשר, קח אותה לחופשה במידה וזה מסתדר לכם, תדבר איתה על הכל...

ואז אחרי הלידה כל הטוב שלך יצוף ויבוא לטובתך... היא תזכור את כל מה שעשית עבודה וזה יקדם את הזוגיות שלכם יותר...

לגמרי!

תתחיל בשינוי חשיבה!

ההריון הוא לא שלה! הוא של שניכם!

וככל שיותר תעודד, תפרגן, תקשיב, (אל תיעץ!), תשתדל להיות שותף אמת ולהרגיש אותה כך תזכה אחרי הלידה לפירגון זהה!!!!!

היא לא מסוגלת כרגע להשיב לך, היא במקום מזעזע של חוסר אונים, של התמודדות עם הבלתי ידוע, עם גוף שמשתנה בצורה קיצונית, תופעות לא מוכרות, ים של דאגה!!!!

רק תהיה שם בשבילה והיא תשיב לך כגמולך הטוב ברגע שתצליח לשוב לכוחותיה אחרי הלידה.

כי היא אוהבת אותך, מאוד!

פשוט כרגע הגוף שלה שולל ממנה את האפשרות להחזיר לך אהבה, היא חסרת סבלנות, עייפה, מותשת, דואגת, היא בפשטות לא מסוגלת.

אתה מסוגל, תאהב תעניק, הכל יחזור אלייך בגדול אחרי הלידה (לא מייד אח"כ...כמה חודשים אח"כ) בעוצמה!

בהצלחה!!

אבל מתחבר מאוד לד.
תשקיע בה. במה שעובר עליה. אם חסר לך המקום שלך והיא לא יכולה לתת אותו אז אולי יש אנשי מקצוע/רבנים שיוכלו. המצב האידיאלי זה שמתוך ההשקעה שלך היא תראה כמה אתה מתאמץ והיא והבן/בת חשובים לך (גם אם הוא יהיה חשוב לה כי הוא 'שלה' ופחות מתאים לך כרגע) ומתוך זה היא תפתח אליך, למה שעובר עליך. אבל אני באמת לא יודע מה עובר על נשים בהריון ולא יודע כמה קשה לה ואיך יהיה אז כתבתי גם על תרחיש פחות טוב.
מסאז', אוכל שטוב לה והיא רוצה כרגע, מנוחה כמו שהיא רוצה (סרט, בתי קפה, יצירות ואפילו חברות). שהיא תביין שהיא העיקר כרגע ואתה פה בשבילה כי היא חשובה לך ואתה רוצה להיות איתה, להיות שם בשבילה. 
כן חשוב מאוד שיהיו לך מקורות כח לזה כי אי אפשר לדעת (לפחות מפה) מה יהיה ואיך הדברים יתפתחו. יכול להיות שפתאום ירדו המון סיפטומים ויהיה הרבה יותר קל ויכול להיות פתאום צורך בעוד הקלה עליה. אז נגיד אם היא הולכת עם חברות תלך אתה עם חברים באותו זמן. ואם יש צורך במישהו מקצועי/מנוסה אז גם זה. אבל ככלל הלואי והיא תראה כמה חשוב לך להיות איתה, לחיות ביחד איתה, בזוגיות טובה, וכמה אתה מוכן להשקיע בה ותבין כמה היא חשובה לך ומהמשבר הזה תיולד לכם זוגיות וקשר טובים משהיו.
--
לא עוקב בגלל שאני רווק וכנראה זה לא נכון לי לראות פה עוד תגובות.

ובאמת שאתה נמצא במצב ירוד לגמרי .

מדבריך אתם נשואים ממש טריים..

אני רוצה להזכיר לך שאישתך לא היתה ככה לפני ההריון.

אהבת  אותה ורצית אותה..

אתה צריך לזכור שעוברת עליך (ועליה) כרגע תקופה לא קלה.. באמת !! אתה מחפש זוגיות (התחתנת בין היתר בשביל זה.. )

והיא כרגע אולי אפילו סולדת מזוגיות..

ושניכם בסדר..זו תקופה שתעבור בעז"ה !!

תנסה להכיל אותה יותר (תזכור יש לך אחריות על הזוגיות שלכם!! היא(אשתך) כרגע לא שפויה!! אתה הנורמאלי ..ואתה זה שצריך לתפוס פיקוד על העניינים. )

כתבו לך כל מיני עצות.. תנסה אותם .

באמת ההריון הוא של שניכם והבייבי המתוק שלך ושלה יחד .

** אני יכולה להוסיף שלדעתי אתה לא הגבר היחיד שמרגיש ככה .. אולי זה ינחם אותך .

בהצלחה חמוד.

תראו אני חושבת כאן שהתגובות מקסימות ואכן צריך לתת לאשה חום ואהבה והתעניינות ואכפתיות כי היא הסובלת ויכול ליהות שאתה גם בלחץ ו...אבל היא פי כמה מימך ובזמן שאתה יושן בשלווה במיטתך יכול ליהות שהיא בוכה בחרש מיתחת לכרית ואתה אפילו לא יודע זאת וצריך להתייחס בעדינות ובסבלנות חום אהבה וכול מה שאמרו פה אבל אני רוצה להוסיף לפעמים צריך לדעת להשאיר פרטיות לאשה לא שתיתמודד לבד עים הפחדים אבל אם היא מסתגרת בחדרה ולא רוצה לפתוח אז לא ללחוץ עליה ולהיתחנן שתפתח לפעמים אשה רוצה פרטיות למחשבה וליהות עים עצמה וכול זה ,צריך לאזן את תשעת החודשים האלה מצד אחד את כל מה שכתבו פה אהבה חום אכפתיות ו..אבל לא לחדור יותר מידי לפרטיות שתרגיש לא נעים ומביך ויכול ליהות שהיא לא מראה זאת אבל בלב לפעמים היא קצת מתעצבנת ככה לאזן את זה בצורה הנכונה ובעזרת ד הכל יסתדר בהצלחה

קודם כל מזל טוב תשמח שהיא בהריון.... עכשיו תיקח את זה בתור ההריון של שניכם לא רק שלה הרי התחתנתה בעיקר בשביל ההריון.. ותאגיד לה תודה שהיא סוכבת את הולד . צאו לשופינג ומסעדות ותהנו ביחד כי אחרי הלידה זה כבר הרבה יותר מסובך. לא לימדו אותך בהדרכת חתנים שהאישה בהריון מקיאה לא יכולה לסבול ריחות וגם אותך לפעמים. עצבנית והכל פתוח.. שינוי הורמונים. כדאי שתנסו להנות ביחד ולנצל את הזמן הזה ביחד. אני לא רוצה להבהיל אבל אחרי הלידה האישה בוכה סובלת ולא מספיק היא גם מטפלת בתינוק ולא בבעל אז כךלתשומת ליבך ותנסה לעזור ולעודד וגם היא תבין אותך  אז לידה קלה ובשורות טובות

אנחנו נספוג אותך פעם אחרי פעם עד ללידה ואחריה 

בהצלחה.....

אתם חווים עכשיו תקופה של שחיקה לא קלה,

ואתה אומר: מפחד מהבאות, מה שלא קרה עד היום (לא ביססתם זוגיות) כבר לא יקרה.

זה לא בהכרח.

אחרי הלידה קחו עוד פסק זמן, אל תמהרו מיד להריון הבא.

תנשמו עמוק, תלכו לייעוץ שמתאים לכם, ובעזרת ה' תעלו על דרך המלך.

היא מעירה לי הרבה, על לא מעט דברים, (גם דברים שאני עושה וגם דברים שזה אני )

יכולה להתפרץ עלי ולהגיד דברים נוקבים, ואחרי זה נרגעת ומבינה שהתנהגה מגעיל, ואז מנסה לחזור לשגרה ואני צריך להיות סלחן ולהבליג, והיא לא מבינה שזה משאיר לי טעם מר והרגשה שהתחתנתי עם מישהי לא ממש מאוזנת

מצד שני אני שומע מחברים ומזוגות שהאישה בתקופות ההריון, מתנהגות ככה וזה טבעי כשההורמונים משתוללים, למרות שאצל אשתי גם לפני ההריון היו לה התנהגויות מסוג זה

דבר ראשון אתה צריך להבין שהיא לא בתקופה רגילה של החיים.

היא יותר עייפה, עצבנית, קלה להתרגז וכו'.

אבל...

אני חושבת שאתה צריך לשבת ולדבר איתה על התחושות שלך, להגיד שהמקרים האלה קשים לך ומפריעים לשלום בית.

הרבה הצלחה.

טבעי והורמונלי,

אבל אם תעלו על הנקודה, של מה שהוא "נקודת הרתיחה" וגורם לה להתפרץ,

תוכלו לנסות לצמצם אותן.

אם גם לפני ההריון היו לה התנהגויות מהסוג הנ"ל כדאי ויותר קריטי שתנסה לבדוק למה וממה זה.

על מה זה יושב.

"הרגל של אשתי כואבת לנו!"

ההריון הוא לא שלה, הוא של שניכם!

ברגע שתסכיל להבין שאתם מפסיקים להיות שני פרטים ומתחילים להיות זוג,

גם הזוגיות תשתפר וגם ההתמודדות עם קשיי ההריון תהיה משותפת.

מה שיקל גם עליך וגם עליה!

אני מבין שההריון הוא רק תוספת לאתגר שגם ככה היינו חיים בו עוד לפני זה. 

לפני ההריון עוד היה את האישות התקינה שזה גרם בסך הכל לתחושה של חיבור והרגעה וההרגשה הייתה שאנחנו במרכז ולאט לאט נבנה את החיים שלנו, וגם אז היו קשיים בתקשורת, כעסים ועצבים מצידה ותחושות לא פשוטות,ושקיוותי שעם הזמן נעבור את זה.  

ההריון פשוט הוסיף אתגרים חדשים כשעוד לא הספקנו להתמודד עם מה שרשמתי קודם.

איך מצליחים גם להיות מאוזנים , כלומר לא לקחת ללב עמוק ומצד שני להמשיך להרגיש אמפתיה כלפיה, מרגיש שזה או איזון ואז מתלווה לזה ריחוק ממנה או אמפתיה כלפיה והתעלמות מהכאב שלי וויתור .

אתה לא מנסה "לפוצץ" אלא להבין ולמצוא פתרון.

זה באמת מעורר הערכה.

אני חושבת שיש הדרכה אחת שלרוב הזוגות ולרוב המצבים היא מתאימה: לדבר על זה באופן גלוי, רגוע וכנה. וכמובן- לא מאשים. לא "את...." אלא "אני מרגיש ש..."

כמעט כל מצב לא נעים, או מתסכל וכו'- יוכל להשתנות אם שני הצדדים מכירים בקושי ומנסים, כל אחד מצידו לעשות מה שאפשר.

אם אשתך תדע ותבין מה קשה לך- אולי היא לא תוכל לעשות הרבה עכשיו, כי נשמע שקשה לה בהריון, אבל עצם זה שהיא תבין שקשה לך, ושאתה תדע שהיא מבינה את זה- זה כבר יוצר איזו קרבה אחרת, וגם יכול למנוע התקלויות והתנגשויות.

ולהפך- אם היא תשתף אותך בקושי שלה (אפילו שהוא יותר ברור..) ותדע שאתה מבין אותה אז גם לה יהיה יותר קל.

ורק לסיום- שתדע שכמעט לכל זוג יש אתגר. יש כאלה שהאתגר קל יותר להתמודדות ויש כאלה שקשה יותר, אבל לכל זוג יש משהו. ואם עושים עם זה עבודה נכונה לאורך זמן- אז דווקא האתגר הזה יכול להוביל לקשר עמוק יותר, פתוח יותר וחזק יותר.

בהצלחה!!

באופן כללי, שניכם צריכים לעשות סוויץ' בראש,

נגמר אני ואת/ה, ומעכשיו זה שנינו.

נסה אולי ללכת לייעוץ מקצועי, שיוכל להסביר לך איך זה אמור לקרות פרקטית.

שאתם צריכים דחוף יעוץ או עזרה זוגית.

אחלה כינוי

תודה!

יש כאן דעות מגוונות וקיצוניות ...

תזהרי .

בכל מקום יש קיצונים, לא?

קיצוני לאיזה כיוון?

ואנחנו סבבה לגמרי

אני מבין גם את הצד שלך, ואולי גם  את הצד שלה 

זה טוב שאתה מחפש פתרונות , אבל אל תתן למצב לתקוע אותך בבילבול וצער ומערבולת רגשות וציפיות.

לי נראה שכדאי שתשנה "סוויץ'" ותנסה כל הזמן לתת להעניק ולפנק ללא תמורה וגם לספוג קצת מההערות גם אם לא מוצדקות,. במצב הנוכחי , יש לך כרגע יותר מסוגלות ליצור אווירה חיובית בבית, ואתה גם תרוויח מכך. 

כתבת ש:"לא השכלנו לעבוד על הזוגיות מספיק טוב"- טוב , אי אפשר לחזור על בזמן, אבל כאן יש לך הזדמנות דווקא , להוכיח לה ולעצמך בעיקר שאתה נרתם לתהליך של חיזוק הזוגיות דווקא מתוך הקושי תוך כדי תנועה. 

מתוך המעשים יימשכו הלבבות

אולי כשהיא תראה שאתה שותף שלה בקשיי הלידה ומקבל אותה כמו שהיא ומכיל אותה, גם אצלה משהו ייפתח והיא תעריך אותך יותר או כעת או בטווח הארוך. 

תשדר לה שאתה עסוק בה ובצאצא שעתיד לבוא בעז"ה ופחות בך. 

גם אם אתה קצת מדוכא כמו שכתבת  (וזה טבעי), תנסה לשדר לה משהו אחר .

כשתעניק יותר ותראה שינוי אצלה ואת אולי זה יקל במעט את הקשיים שאתה חווה בקשר הזוגי , ועם כל הקושי הטבעי והמתאגר  שלאחר הלידה בהימנעות מקירבה  , אתה תמשיך להתעסק בנתינה ובהענקה ויתכן שזה יהיה מוערך וישפיע חיובי על הקשר שלכם אח"כ  לאחר התקופה של ההימנעות. 

תחשוב על רעיונות שיתאמו גם לך וגם לה שיהיו טבעיים לכם,

אולי משהו ברעיונות שכתבתי יתאים: 

אתה יכול לקנות לה במתנה ספר הכנה ללידה או משהו תורני רוחני יותר להכנה ללידה,

גם אתה יכול ללמוד קצת על תהליכי ההריון גם תדע יותר וגם היא תראה שאתה מעורב ומתכונן בהתרגשות להיות הורה , 

לקנות לה כל מיני מזונות שבריאים בזמן הריון - שקדים אגוזים, גרנולה וכאלה וגם כל מיני פינוקים -תחפש באינטרנט.

תכין לה ארוחת ערב . 

תקנה לה כרטיס לאיזה ערב נשים, שיעור לנשים, מסיבת ראש חודש.

לקנות כמה מתנות מפנקות- קרמים וקוסמטיקה, איפור, תכשיטים, בושם  קרם נגד סימני מתיחה, קצף אמבטיה.

להציע לה להתלוות אליה לבדיקות ולהתעניין בתוצאות ולאחר מכן לקחת אותה לגלידה.

מילים טובות ומחמאות.

אתה יכול לדבר או לשיר לעובר- הוא/היא כנראה שומעים, וטוב שיכירו את קולו של האבא

מכתב.

זר פרחים. תדאג שהבית יהיה מאוורר ויכנס אור, וכדאי שיהיו פרחים וצמחים בבית. 

שולחן נקי מסודר עם מפה ואגרטל , פירות ככה בקערה. 

בגדים מעוצבים להריון זו הפתעה יפה. כיסויי ראש חדשים. 

אם יש לך מצלמה- תצלם אותה כל יום אם היא מסכימה זה נחמד שרואים איך במשך החודשים הבטן גדלה...

תדפיס לה תפילה לאישה הרה ותעצב לה את זה עם צבים, נצנצים, הקדשה ממך .

תתפלל ותבקש מה' שיחזק אותך בסבלנות וייסיע לך לחזק את הביחד את הזוגיות ובעז"ה גם את ההורות. 

זו רק דעתי, 

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה