כשמשבחים אדם בפניו זה אוטומטי מוביל אותו לרצות להתקדם, להמשיך ולעלות ולכן אין פסול באמירת השבח.
באופן כללי, כל אדם זקוק לאיזשהוא פידבק מהסביבה שלו, ואת ההרגשה שהוא אהוב ומוערך.
השאלה היא- מאיפה מגיע השבח? האם זהו רצון טהור ואמיתי? או אולי חלילה מעט מן החנופה?
אבל באמת, בד''כ משבחים אדם על מנת להאיר לו את נקודות החוזק שבו, ויגדל מהן.
חז''ל בעצם רוצים להגיד לנו כאן שיש סכנה כלשהיא ולכן הם מזהירים:
שהאדם לא יחשוב שבזכותו הם הדברים הטובים (כוחי ועוצם ידי..) אלא בזכותו של השם יתברך!
באמירה זו הם פונים לאדם ששיבחו אותו בשאלה-
האם אתה זקוק להארה חיצונית שתראה לך את הטוב שבך? האם אתה בטוח בו?
ואם כן- אז יופי! בשביל זה בא השבח!
אך מצד שני חז''ל גם רוצים לומר- תסתכל על עצמך, זה אומר שאתה טוב יותר מאחרים? אולי פיתחת בעצמך את הגאווה? ( וזאת כלל לא גאוה שאדם אומר שהוא עניו! אם זו האמת כמובן) או התחושה שאני שווה תלויה רק במחמאות?
אז לסיכום, מותר להחמיא. זה בריא וזה טוב. השאלה היא מאיזה מקום זה מגיע. צריך לעשות חשבון נפש מאוד גדול בכל הנוגע לגאוה וכדומה.
מקווה שהבנתי אותך ועניתי לך על השאלה.
הסתמכתי ברוב הדברים על תשובה אחת מ'חברים מקשיבים'. מאוד מומלץ.
בהצלחה! גפן.