בלי קשר, אל תשקע באבטלה. קח עבודה זמנית בחברה להשכרת רכב בתור נהג

ותוך כדי כבר תמצא עבודה.

תגיד לה שאתה צריך את התמיכה שלה. גם כשהמציאות קשה לפעמים.

לאישה צורך נפשי בגבר חזק, שישא אותה, שיהיה לה למשענת, שיגונן עליה מפני כל רע.

כשהגבר מראה סימנים של חולשה - לפעמים, היא לא יודעת איך להכיל את זה. יש חוסר אונים מול המצב שהתהפך פתאום. פתאום הגבר שלה, החזק והחסון, חסר אונים! זה מפחיד ומשתק!

מאוד קל לי להבין את אשתך במצב שלה. אני גם חשתי כך באיזה ניתוחון שבעלי עבר, וחשה כך על כל מחלה הכי קטנה שלו. לא מסוגלת לתפקד.

אני מציעה לך לפעול כמו שבעלי פעל מולי - הסביר לי! שהוא זקוק לתמיכה, זה מצב זמני והכל, אבל כרגע אתה צריך את האהבה שלה בלי תנאים ובלי גבולות. את הדאגה, האמפתיה והתמיכה.

היא תבין, בטוח!!!

בהצלחה ושתמצא עבודה מצויינת במהרה!

הצורך להרגיש שיש מי שמגונן זה צורך טבעי של אישה, כשם שהצורך של גבר להרגיש מגונן/אחראי על אשתו וילדיו.

מה זה סותר לפנק אותו, 

לא יודעת, אולי לא התנסחתי כמו שצריך, אם גם פסידונית התרעמה על כך.

שמודדת כובעים ניסתה להגיד שזאת סיטואציה לא קלה (גם) בשביל האישה

ולדעתי ולהרגשתי היא צודקת

כי גם אצלי כשבעלי פתאום נראה חלש אני מתערערת, כי באיזשהו מקום זה הביטחון שלך-

ואפילו בלי קשר לאם זה גבר או לא, זה השותף שלך לחיים ולהחלטות וכשהוא חלש פתאום הכל "נופל" עלייך (מבחינת החלטות, לקחת את המושכות בידיים וכו)- וזה מלחיץ..

כמובן שהגבר הוא סה"כ בנאדם וזה טבעי ולגיטימי שזה יקרה מפעם לפעם, ולא נראה לי שהיא ניסתה לבטל את הלגיטימיות של העניין. ברור שלגבר מותר להיות חלש, זה אפילו בריא שהוא יידע לבטא את זה- אבל זה לא סותר את זה שזה לא קל גם לאישה..

באמת כדאי אולי לדבר עם האישה (כמו שמודדת כובעים אמרה שבעלה עשה) ולהביא את הסיטואציה לתודעתה, כי סביר להניח שהיא בכלל לא מודעת לזה

וכמו שאמרו כאן- להגיע לא בגישה של "יש לך בעיה" או כעס וכו, פשוט מתוך רצון להראות את הצד שלך- להסביר שהתקופה קשה לך ושיעזור מאוד אם תהיה יותר הכלה מצידה, ולהסביר גם איך היית רוצה שההכלה הזאת תתבטא- מה לעשות\ לא לעשות..

ותזכור שאחרי כל תקופה קשה מגיעה תקופה טובה הרבה יותר  

בטוחה שיש עבודה מצוינת שמחכה מעבר לפינה!

התפיסה של הגבר החסון והחזק היא אשלייה. במציאות הוא פגיע לא פחות מכל איש/ה אחר/ת. 

לכן פיתרון בצורה של 'זה רק זמני אבל בדרך כלל אני גיבור' הוא קצת ילדותי בעיני.

למרות שלא נעים לשמוע ולא קל לקבל.

יש כאן עניין של בגרות

לדעת שגם לחזק מותר להיות חלש. ושמותר לו להיות חלש

והעיקר- לדעת לתמוך בו כשהוא חלש.

ולמרות שאני נחשבת לאישה מאד מאד חזקה

כשזה מגיע לביני לבינו, אף אחד לא יכיר אותי.

אני נהית כזאת ילדה קטנה, כ"כ צריכה את התמיכה והחיבוק

שאפשר לחשוב שהוא אבא שלי.

אבל תודה לה', הוא דיבר איתי על זה, שמתי לב שאני אף פעם לא מרשה לו להיות חלש והתחלתי לעבוד על זה.

היום, ב"ה, אני במקום הרבה יותר טוב, בוגר ומקבל.

ואולי, באמת, לפותח כשאי לדבר על זה עם אישתו.

רק לשים לב שזה יהיה בנעימות ולא בהתקפה. לא לבוא אליה כאילו יש לה בעיה, אלא שהיא פשוט כנראה לא שמה לב. זה יעבוד יותר טוב.

עדיין קשה לי כשבעלי חלש.

עשיין קשה לי לראות אותו ישן ונח.

אבל אחרי שדיברנו על זה, אני משתדלת להיות טובה יותר.

זה מגיע, לדעתי, קצת מהתפיסה שהגבר תפקידו להיות חזק והאישה היא החלשה וצריכה את הגבר החזק.

כשהגבר נחלש, העולם של האישה מתבלבל.

טבעי שאישה רוצה גבר חזק.

לא הבנתי מה הבעיה של פסידונית.

גבר חלש זה כזה נקבי שזה מגעיל

הרבה נשים שמתחתנות, בוחרות גבר שנראה להן הכי גברי והכי חזק.

יש הרבה נשים שרוצות סוג של אבא.

מה הבעיה בזה?

זה אמור להחמיא לגבר שהאישה רואה בו גבר גברי וחזק.

יש בעל, יש אבא ויש אלוקים.

ולכל דמות יש תפקיד משלה. בלבול בין הדמויות עלול להפוך להרה-אסון. 

כלומר, לא לגמרי - אכן אשה רוצה בד"כ מישהו שיכולה להישען עליו.

אבל להגיד "כזה נקבי שזה מגעיל"?... מה זה פה, הצגה?... אין לאדם רגעים טובים יותר וקשים יותר?

ונשים שרוצות "סוג של אבא", לא ברור שזה לגמרי בריא. יש הבדל בין הרצון לאיש מוביל, שאפשר להיסמך עליו, לבין "סוג של אבא".  ואכן, התופעה שמוזכרת כאן, היא באמת דומה לילד שרואה סוג של חולשה אצל אביו. נכנס לפעמים ללחץ גדול...  אשה לא אמורה להיות כך. יפה שרוצה את תמיכת בעלה בד"כ, אבל צריכה גם לדעת לעמוד לימינו כשצריך. 

אוי ואבוי!  סליחה שהקפצתי את כולכם עלי!

דיברתי על גבר חלש

לא על גבר חזק שמידי פעם זקוק לתמיכה, כמו כל בן אנוש

אלא על גבר חלש

לא מכירות?

לא יצא לכן להתקל בגברים שנעלבים ועושים ברוגז כל פעם שהאישה מתעצבנת עליהם?

שכל פעם שהם מדמיינים שהחום שלהם עולה הם שוכבים במיטה שבוע חצי מתים?

שאם מישהו אמר להם משהו בעבודה הם מתמוטטים והאישה צריכה לבוא לנחם אותם עם פרלינים ושוקולדים?

שאם הילד העדיף לרוץ לאמא ולא לאבא הם נעלבים עד דמעות?

רגשנים שבוכים כשהילד מסיים גן חובה?

לא מכירות?

חברה טובה שלי נשואה לאחד כזה. יש לי גם בת דודה שנשואה לאחד כזה ויש לי גם שכן כזה.

תסכימו איתי שזה גבר נקבי. אותי זה מגעיל.

אישה צריכה בחייה דמות חזקה של גבר. כן. קצת אבהי ומגונן. אין בזה שום דבר רע.

בעלי כזה ושה מקסים.

כמובן וכמובן שמותר לו לא להרגיש טוב. מותר לו גם להתפנק, מותר לו להפגע בעבודה

מותר לו להזדקק לתמיכת האישה פה ושם. ואני שיא המפרגנת את זה. 

אני ב"ה אישה מאד מפנקת, דואגת ותומכת.

אבל בחיאת, בגבול הטעם הטוב. זה גבר.

כן. תפקידו להיות החזק. לכן הוא מתחייב על הכתובה ולא אני.

מי שנישאה לו ראתה בו תכונה שחסרה בה/שהיא מעריכה/מילוי צורך רגשי/נפשי שלה.

וזה מתאים לה.

באופן אישי, בת דודה שלי לא ראתה את זה לפני החתונה והיא סובלת מזה מאד.

הולכת על ביצים כדי לא לפגוע ח"ו בבעל הרגיש שלה שהוא לא יעלב ויפתח סצינות, כולל דמעות.

אבל אם היא הולכת על ביצים היא שותפה למצב הזה.

הם שניהם ביחד צריכים לראות מה עושים עם זה.

הוא צריך לפתח חוסן רגשי והיא צריכה להיות מסוגלת לא ללכת על ביצים.

שני בני הזוג צריכים להרגיש נוח ונעים בבית וביניהם ולא לחשוש כל רגע מתגובות אפשריות של הצד השני.

חלק מהתופעת שהזכרת, אלו דברים ששייכים הן לגברים והן לנשים ("נעלבים ועושים ברוגז כל פעם שהאשה מתעצבנת עליהם".. כלומר, לתפיסך, אשה מתעצבנת זה טריוויאלי, וכן אם היא נעלבת ועושה ברוגז אם זה בא מצד האיש. ההיפך - בשני הדברים - לא לגיטימי. נו... קצת "חלומות", ולא לגמרי מוצדקים).

אם מישהו מדמיין שיש לו קצת חום ושוכב שבוע וחצי במיטה... זה לא טוב הן לגברים והן לנשים.

ומדוע אשה יכולה "להיעלב" אם הילד רץ לאבא. והאיש לא יכול "להיעלב" מההיפך (עדיף ששניהם לא ייעלבו).

ואם מישהו "עם דמעות" כשהילד מסיים גן חובה (או בי"ס, או תיכון, או צבא, או מתחתן, או נולד לו ילד..), יפה מאד. אדם מרגיש. מה הבעיה? כי זה מקלקל לאיזו אשה את המצ'ואיסט שטוב לדמיונה?...

אז ברור שאת התכוונת בציור הקריקטורי הלא-מוצלח, לבטא מישהו עם תכונות מסוימות, שלא מתאימות ל"גבר" כפי שאת מיבנה אותו, ואולי גם כפי שאכן טוב שיהיה בחלק מהדברים.

אבל מכאן עד להגיד "מגעיל", המרחק גדול. אם יש אדם כזה, אז הוא כזה. לא מדובר בעבריין. את יכולה לומר שלך לא היה מתאים להתחתן איתו. אין בעיה. לגיטימי לגמרי.  אבל "לתייג" אישיות של אדם, רק בגלל שלמישהי אחרת זה לא מתאים, כי "אשה צריכה"?..  ממתי מישהו הוא "מגעיל" כי השני "צריך אותו" אחרת...

אם אשה צריכה בחייה "דמות חזקה של גבר.. קצת אבהי ומגונן" - בסדר גמור (ומעלה חיוך..). בעלך כזה והוא מקסים - אשרייך. קיבלת מה שהיית צריכה. אבל עד כאן..

ומה שכתבת בשורות האחרונות, זה בדיוק הנושא שעליו דובר בשרשור זה, כשקורה. וגם את מעידה על עצמך שאת כזו, כמו שצריך להיות. יופי.

נו, באמת.

גבר הוא גבר 

ואישה היא אישה.

אישה בטבעה רגשנית וגבר לא.

לא אני כתבתי שאישה דמעתה מצויה.

לא מצאתי ציטוט דומה על הגבר.

ומה לעשות? אותי מגעיל גבר שמתנהג כמו אישה.

יש בזה משהו רע?

שגבר הוא גבר ואשה היא אשה...

אלא על שני דברים:

א. הגזמת בתיאור הדמיוני. גם במה שכתבת כעת על ה"רגש". אם כי נכון שהוא מתבטא בצורות שונות (כמו שציטטת: דמעתה מצויה, כלומר - עלולה יותר בקלות להגיע לכך) וגם"מורגש" אחרת לא פעם. גדולי ישראל, היו אנשים "מרגישים" מאד, מזילים דמעות על צערם של ישראל ושמחים בשמחתם (נכון שזה לא מה שאת דיברת, בגלל "היפגעות" - שאצל אשה זה יותר מצוי). רבי עקיבא היה בוכה בשבת ואומר שעבורו זה עונג שבת. צריך להבדיל בין הרגשנות, החיצונית-יותר, לבין מרגישות פנימית עמוקה, שאינה פחותה אצל איש שעובד על עצמו כמו שצריך. זו מעלה.

ב. אין משהו רע בכך שאת מעדיפה גבר כזה. זה אפילו נחמד. אבל לכתוב "אותי מגעיל", על בן אדם, שכל "חטאו" שאינו מתאים למה שהיית רוצה כ"גבר", זה לא ראוי. מוגזם ואם את בכ"ז "מרגישה" כך - אני חושב שעדיף להרגיש את ההרגשה האישית הזאת "בשקט"...

הסברתי את דברי. מי שרצה הבין למה התכוונתי.

אם אתה מעדיף לקחת אותם לכיוון הזה- זו זכותך.

התאור שהבאתי הוא תאור מהמציאות ללא תוספת אישית.

רוצה לפרשן אותו בדרך שלך? בבקשה. זכות לגיטימית.

קשה לך עם מה שמגעיל אותי? אין בזה שום בעיה. לכן זה מגעיל אותי ולא אותך.

אני, בכל אופן, שלמה עם מה שאני מרגישה ואוהבת ועם החיים שלי.

הדמיוני" - לא התכוונתי למה שסיפרת על מכרים שלך, איני יודע מה שם בדיוק ולא "מפרשנו". אלא בתיאור הדמיוני מה אמור להיות איש ומה אשה, בהודעות קודמות.

לגבי מה שמגעיל אותך - כבר אמרתי, זה עניינך. לכתוב כך במקום שיש כל מיני אנשים - ורק כי לאשה לא מתרים שכך יהיה "לה", לדעתי בעיה.

ומה שאת אוהבת את חייך - אני מאד שמח בשמחתך.

קצת התנפלתם עליה בקיצוניות, לא?

היא לא אומרת שלגבר אסור להחצין רגשות או שאסור לו לבקש תמיכה.

היא גם מודה שהיא תומכת בבעלה כשצריך.

היא מדברת על גברים רגישים בצורה קיצונית. (יש כאלו...) ובעיני העולם זה נתפס כנשיות.

שכן, נשים הן עם רגיש וכשהן נפגעות או מתרגשות זה מתקבל יותר בהבנה.

זה אולי לא קשור לפה, ואמור להיות פורום נפרד על גברים רגישים ואיך מתמודדים עם זה,

אבל זה לא צריך, לדעתי, לגרור כאלו תגובות מתלהמות.

היא בעייתית ביותר..

מניסיוני המר: אישה היא לא אימא של בן הזוג שלה ולא רוצה להרגיש כמו אימא שלו. היא מעדיפה את בן הזוג שלה בתור אדון לעצמו וכמה שיותר עצמאי. ככה שאם הוא נופל, הוא גם מסוגל להתרומם בכוחות עצמו. הביטחון העצמי שלו הוא שלו ולא שלה. 

אני הייתי צריך טיפול זוגי כדי להבין את זה. אם לא חיפשת 'אימא טרזה' לכתחילה, אל תצפה מאשתך שתהיה כזו בדיעבד. עצוב, אבל זה המצב. הדבר הכי גרוע כרגע, זה להתייאש עוד יותר כי זה רק יחמיר את המצב ביניכם. טפל בעצמך לבד, תתרומם ותראה איך זה משפיע על היחסים עם אשתך. יכול להיות שיהיו לזה השלכות, אבל אתה לא אבא שלה.... 

תמיכה ועידוד זה לא "אמא תרזה".

כאשר מבינים את הצורך הבסיסי של אישה בהגנה, ומבינים מה זה עושה לה, הרבה יותר קל להגיע להידברות ולהבנה והאישה גם תתמוך ותעזור עד כלות הכוחות.

כי זוגיות זה ה"ביחד" באש ובמים, בטוב וברע.

קודם כל, אני כותב מהניסיון שלי. אני לא רוצה לתת פתרונות קסם נחמדים, כי אני יודע עד כמה המציאות הזו לא פשוטה. 

ברור שבזוגיות בריאה מותר לצפות לתמיכה ועידוד, אבל אצל הרבה מהנשים והגברים זה עניין סובייקטיבי לגמרי. המשבר בזוגיות מתחיל כשאין תיאום ציפיות לגבי זה. זה נכון מאד גם לגבי הכלל "זוגיות זה ה"ביחד" באש ובמים, בטוב וברע". לפעמים 'הידברות והבנה' מספיקות כדי להתגבר על הפער ולפעמים הם רק ממחישות את גודל הפער. 

אפילו סתם חברים מעודדים זה את זה.  קל וחומר. 

אז טוב שידעת איך לטפל בנסיונך המר.. אבל להסיק שכך אמורה להיות הנורמה - לא.

אמורים להיות שותפים זה של זה. איש את רעהו יעזורו. אנשים עוזרים אחד לשני מתוך איכפתיות וקשר קרוב, גם אם הם לא אבא ואמא אחד של השני..

לה רצפט מה אתה צריך.

לא מקובל.   וכמו שלא מקובל היום שאיש יחייב את אשתו לצאת מהבית לפי לוז הרמבם.

זה מגיע מנק'/ מקום מסויים, שאולי דורש תשומת לב.

בהצלחה

ברור שאובייקטיבית זה לא בסדר, לא הגון, לא מוסרי.

אם זה באמת היה בא ממידות רעות - זו היתה בעיה שהיתה צריכה לעבוד כהוגן לתקנה. כלומר: אם באמת היתה מסתכלת "בזלזול".. כביכול - רק ה"חוזק" מושך אותה, ברגע שזה לא עובד, אז מה צריך, "לא נבראו אלא לשרתני"...

אבל לפי מה שאתה אומר, זה לא נראה כנראה כך. כתבת שהיא לא יכולה להכיל את זה. כשהיה ניתוח, ממש "התפרקה". כלומר: יתכן שיש לה איזו חולשה פנימית, שהיא צריכה את ההגנה שלך. נכנסת לאיזו בהלה, אם אתה לא במקום הזה... 

אם זה כך - אז שווה לתפוס שיחה.

קודם כל, תדע בפני עצמך שאישיותך אינה תלויה בעבודה, אינה תלויה בכך שכלפי חוץ אתה נראה "חזק" וכו'. אינה תלויה גם בהערכת אשתך. אבל ההערכה הזו מחזקת ומשמחת.

אשר על כן, אתה - בתור מי שתופס שאינו תלוי בעבודה או לא, אבל כן מעונין שאשתו תעמוד לצידו בשעות כאלה - תתפוס אותה לשיחה. דבר איתה על כך שאתה מבין שאולי היא מרגישה צורך בהגנה הזו, ו"נבהלת" קצת; ותסביר לה שאדרבה, אם היא רוצה בעל שיש לו מקום חזק, היא צריכה לדעת שלכל אדם יש עיתים שקשה לו, ואם היא תבין שזה זמן שהיא צריכה לעודד, בסופו של דבר זה גם יחזק את מי שהיא צריכה אותו חזק.

תסביר לה שגם כאשר יש זמנים כאלה, דוגמת הניתוח, שום דבר לא הולך לאיבוד.. גם כשאדם ישן - הכחות שלו נמצאים בתוכו, לא צריך להיבהל.

תגיד מה אתה מרגיש, ומה צריך לעת כזאת. יש לקוות שזה יעזור. אם היא אכן אוהבת אותך,

יתכן שתתעשת ותבין את טעותה. 

יש לקוות שלא יתברר שהיא אוהבת רק מה ש"לפי החלום", כי אז יהיה צריך קצת לעשות "עידכון" ולהסביר שקודם כל אנחנו בני אדם, איש את רעהו יעזורו - אח"כ איש ואשה על היחוד של כל אחד מהם.

אם רק תסביר ותדבר ולא תשמור בבטן.

כמו שכתבתי, אני הייתי כזאת. 

אחרי שדיברנו והוא הסביר לי את הבעיה שלו (לא את הבעיה שלי) ומה קשה לו עם זה, תפסתי את עצמי והשתניתי.

את כל הדברים שכתבת כאן אני אמרתי לאשתי לפני שנים וזה קומם אותה עוד יותר. היא ממש לא אהבה את זה שאני מטיל ספק בכושר השיפוט שלה ובתחושות הפרטיות שלה. מבחינתה היא לא התחתנה איתי רק על בסיס האישיות שלי וזכותה להיות מתוסכלת. הרי זה טבעי שבני זוג לא מעוניינים שהצד השני יחנך אותם (וגם לא מטפל זוגי). 

גם בלי לשפוט לפי המקרה האישי שלי, די לי במה שאני רואה סביבי. רבים וטובים מתחתנים מתוך אמונה תמימה שחופה וקידושין הם קניין לאהבה והערכה הדדית ביחד עם המחויבות והנאמנות. אז זהו שלא. בעסק הזה אין באמת הבדל בין נישואים כדמו"י לזוגיות פתוחה. חוץ מהעובדה שאי אפשר לחתוך בקלות. עם רגשות ותחושות אי אפשר להתווכח. 

השאלה היא איך בדיוק אמרת לה את זה. ומתי.

אצלינו, יצאנו ביחד, ישבנו ברוגע ובשלוה. הוא דיבר על עצמו. שהוא צריך לפעמים הבנה והכלה.

נכון שהוא גבר, אבל גם גברים לפעמים רגישים.

שקשה לו להתמודד לפעמים לבד.

בלי מילה אחת של אשמה, בלי זלזול ובלי לתקוף.

אני מגיעה מבית של בנות. לא מכירה את הגברים בצד החלש שלהם. לא הכרתי ככה את הגברים.

שמעתי אותו, דיברנו, שאלתי כל מה שהיה לי בבטן והוא ענה. הכל באוירה טובה

תוך כדי שהוא מפנק אותי בארוחה טובה ומחבק אותי.

לא כעסתי בכלל. הבנתי אותו.

הוא לא הגיע כדי לשפוט אותי. הוא הגיע כדי לספר מה קשה לו, וכאישתו שאוהבת אותו, וכשותפה שלו לחיים, רצה לדעת אם אוכל לעזור לו.

וכן, שמחתי לעזור לו. הוא תמיד שם בשבילי, עוזר לי. למה שלא ארצה לעזור לו?

אז היתה לי טעות, ועד היום חשבתי שגברים יכולים להסתדר לבד ולא צריכים תמיכה.

ראיתי שטעיתי ותיקנתי.  למה זה אמור לעצבן אותי ולהכעיס אותי.

הוא לא הגיע במטרה לשנות אותי. הוא הגיע במטרה לשתף אותי באני שלו ולבקש עזרה.

זה היה ממש יפה ושמחתי להיות שותפה לאני הפנימי שלו.

גם אני מעדיף לומר את מה שיש לי רק ברוגע ושלווה. אבל המצב עם אשתי די עדין, כי אני אובחנתי עם הפרעה נפשית-קוגניטיבית כמה שנים אחרי הנישואים. אני לא מצפה מאשתי שתכנע למצב, כי גם אני נאבק בזה מדי יום, אבל עדיין זה גרם לשבר רציני ביחסים בינינו. אנחנו עדיין באמצע תהליך של טיפול. אני רק יכול להעריך את אשתי על זה שהיא נותנת צ'אנס, כי נתקלתי במקרים הרבה יותר קלים משלנו שהסתיימו בגירושין. 

לך על ההתמודדות. זה לא פשוט בכלל.

לאשתך על הנאמנות.

שאתה אומר שהיה אצלך משהו ספציפי שהתגלה אחרי זמן וגרם אולי לתיסכול.

אז בלי להתייחס לאבחנה שאינני יודע מה היא (לא כל "אבחנה, זה באמת מי-יודע-מה), יתכן שנקודתית דבר ש"מתגלה" אחרי זמן, גורם לתיסכול - וזה נסיון איך להתייחס ולהתגבר. ואין לשפוט מישהו/י על נסיונו/ה.

אבל בוודאי שאין להסיר מכך דברים כוללניים למציאויות "רגילות".

היא דווקא תפיסה אמיתית לגמרי. 

אבל אני באמת משתתף בצערך על כך שלא התקבלו אצלכם דברים כ"כ בסיסיים - ומעריך את זה שהצלחת למצוא "כביש עוקף" כדי לקיים את חיי הנישואין.

מה פירוש שאשה לא התחתנה עם בעלה "רק על בסיס האישיות שלו".. היא התחתנה איתו. יכולה להיות "מתוסכלת" מצד עצמה מכל מיני עניינים. חבל כמובן ולא בריא. אבל אם היא "מתוסכלת" מבעלה, אז שתעבוד על זה.  בוודאי לא תקרין כלפיו. אדם לא אמור לחיות קבוע עם מישהו שמקרין כלפיו "תיסכול". מה זה קשור לספק בכושר השיפוט ולתחושת הפרטיות... פרטיות זה לא אגואיזם ואוטיזם כלפי השני.  ומי חשוב כך, באמת יש להטיל ספק - ולמעלה מזה - בכושר השיפוט שלו.

אם אדם מעיר לשני שהוא מתנהג כלפיו בצורה שפוגעת בו, או  אינה כמצופה מהקשר האלמנטרי בין בני זוג, אז זה נקרא שהוא "מחנך" אותו?.. לפי ה"היגיון" הזה, אף אחד אינו יכול להעיר לשני על פגיעה.. וכי מדובר באדם מושלם שלא יכול לעשות טעויות? ממש שטויות בעיני.

אלא מה? יתכן שיש למישהו אופי, שאינו יכול לענות על צרכים מסויימים. אפשר לפעמים לקבל. לא לעשות מזה אידיאלוגיה.

אלו שסביבך שמתחתנים באמונה שחופה וקידושין, זה "קנין לאהבה והערכה הדדית", מלבד המחוייבות והנאמנות - כלומר, מבינים שזה חלק מהותי מחיי הנישואין ומתחתנים על דעת לשאוף ולחתור לחיים בכיוון הזה - הם צודקים. "על אשתו אמרו, אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". וכמובן זה הדדי.

אם יש תקלות ומתאמצים לתקנם, יפה מאד; אבל לעשות מזה כאילו זו הנורמה שאמורה להיות? חס ושלום.

וזה נגזר אכן ישירות מהתפיסה המהותית של נישואין כדמו"י. אם לא מרגישים את הבושה והחרפה לדבר בכלל על "זוגיות" אחרת, אז זה עולם שבו אכן הכל אינטרס אישי שמוכן גם לרדת לתחתית ההתבהמות.

אבל כשמובן שאין ולא שייך קשר בין איש לאשה שלא בנישואין - אז מובן גם שהכל מתחיל מעומק המציאות, מזה שנהיים משפחה, מהראש. ואז לא יעלה על הדעת לומר שמתחתנים אבל לא על דעת שהכרחי שתהיה אהבה והערכה הדדית, ותמיכה זה בזה...

[ועל "רגשות ותחושות" אפשר לעבוד. והן והתפתחותן גם תלויות הרבה בגישה הבסיסית. וכדברי בעל התניא: מח שליט על הלב בטבע. ומכל מקום, לא חייבים לקבל כל "רגשות ותחושות" מעוותות ופוגעניות ח"ו]

שאולי היא מתנהגת בצורה מסוימת שאתה מפרש אותה כריחוק וניתוק, אבל אצלה זה בא ממקום אחר לגמרי.      אולי היא מרגישה חסרת אונים כשאתה במצב כזה ולכן מתנהגת בצורה כזו.

יכול להיות שבעצם בתוך תוכה היא הייתה מאוד רוצה לדעת איך לחזק אותך ואיך לעזור לך במצבים כאלו, אבל למעשה היא באמת לא יודעת וזה מגביר את חוסר האונים שלה.

אני מתארת לעצמי שלך זה מאוד מאוד קשה ואפילו מייאש. אבל לענ"ד- כדאי לפתוח את זה, בזמן שאתה חזק, ולהסביר לה מה אתה מרגיש, ולברר אצלה מה בדיוק קורה לה כשאתה ככה.

יכול להיות שיעלו דברים שלא אתה ולא היא ציפיתם להם.

בהצלחה.

כשהבן זוג שלנו במצב חלש, זה דורש יכולת הכלה,

אם אני צודקת בניתוח שלי- היא לא רעה, רק לא מסוגלת להכיל את הקושי שלך,

זה מאיים עליה, ולכן היא מתרחקת.

מה אפשר לעשות לזה?

לדבר , להסביר מה זה בשבילך, ואחר כך אולי עזרה חיצונית שתעזור לה להכיל.

תהיה בבית כמה שפחות

נשמע מפגר אבל לא

הרבה פעמים האישה לא מסוגלת לראות שבעלה לא עושה כלום

לכאורה לכבד את אשתך גם יעזור...[לפרנסה]

'א”ר חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ‘ולאברהם היטיב בעבורה’

סליחה אם לא עזרתי...

בחור יקר.

מבינה את תחושתך הקשה, מתוך ניסיון שלנו אישי.

אחר שנים של נישואין בהן בעלי תמיד תפקד ועבד בעבודות קבועות, הוא פוטר. היינו כבר משפחה ברוכת ילדים, בחלקם בגיל נישואים. זה לא פשוט בכלל! אבל אני כאישה לקחתי את זה כאתגר! 

אחר שיחה עם אשתך בה תבהיר מה אתה מרגיש ומצפה, וכמובן תהיה קשוב גם לה.

תחפשו את היופי של היחד בתקופה זו! למשל, אם אתה טוב בעבודות שיפוצים בבית, או יכול לשבת וללמוד וכו' אולי אפילו להקל עליה בקניות וכו' ואפילו בבישולים ואפיה, כל משפחה לפי המתאים לה.

בתקופה זו דווקא הידקנו קשרים, שוחחנו יותר, ובאמת השתדלתי לפרגן לו כיצד הוא מעסיק את עצמו.

אני זכיתי לשיפוצים בבית, ויחדיו יותר לנסיעות משפחתיות ואפילו להליכה ערב ערב,,,בקיצור, כל מה שלא מספיקים במרוץ היומיומי כששני בני אדם עובדים.

אל תברחו מזה, זה מצריך דיבור, ורק ישמש מנוף לחיזוק הזוגיות שלכם.

                                           מאחלת לכם שנים של טיפוח זה את זו וזו את זה.

                                           ובע"ה יימצא לך העיסוק המתאים לך, ותהיו מאושרים יחדיו.

גם אני מצאתי את עצמי מגיבה כך לבעלי. הוא לא מדבר הרבה. אז אני עושה עבודה לבד עם עצמי. אבל בטוח שיעזור לה מאוד אם תשתף אותה בהרגשה שלך. ובצורך שלה. אתה יכול גם להרגיע את הפחדים שלה ולספר לה שהחולשה זמנית. ושתמיכה שלה בך לא תהפוך אותך ליותר נזקק אלא להפך. תחזק אותך. את הכוח הנפשי והפיזי שלך. כמו שהיא זקוקה לפעמים לתמיכה. ושזה העניין של הזוגיות להיות אחד בשביל השני בין בעליה בין בירידה. בברכת ברכה והצלחה.

בלי לחפור הרבה... אני ממליץ לך על הרב מאיר בזק ממעלות, הוא יועץ בנושא זוגיות, אני מכיר כמה זוגות שהוא עזר להם מאוד, מחיר נוח, מקצועיות ונסיון רב, והכי חשוב הוא תורני, כך שזה יתרון.

בהצלחה! הכי חשוב לא להשאיר את זה ככה..זה לא בריא

כפי שהיא בדרך כלל עושה כשהיא חולה/בהריון/אחרי לידה.

תבקש ממנה לעזור לך בכתיבת קורות חיים.

תבקש  ממנה לפנות לחברות שלה וקרובי משפחה מהצד שלה שיכולים אולי לעזור במציאת מקום עבודה חדש.

במקביל תתחיל עבוד בעצמך על חיפוש עבודה אחרת.

בנוסף, תנצל את הזמן שהתפנה כדי לעשות את הדברים שחלמת עליהם ולא היה לך פנאי לעשות.

בניגוד למצב של מחלה  שלפעמים אין אפשרות לתפקד  במקרה של פיטורים צריך רק רצון כדי לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפניך למצוא מקום עבודה מעניין או מתגמל יותר כמו גם לקחת חופשה מהיום יום הרגיל לדברים שבאמת רצית לעשות.

בגלל הילדה שנרצחה .

...ובכן ..ראשית מבינה את התסכול , אבל איך אומר הפתגם , אל תהיה צודק , תהיה חכם .

זו האישה , וככה היא . 

עצתי היא לחפש את התמיכה ממקורות אחרים . כן . פשוט כך . הורים , אח , חבר טוב , אפילו פורום .

אני מכירה מקרוב זוג , שחשבתי שהם זוג טוב , ואז כאשר הבעל היה במצב של חולשה (שבץ מוחי לא עלינו) , האישה התגלתה לפחות בעיני ממש מפלצת. לאחר מכן לא עלינו , הבעל נפטר והאישה הזו לא חדלה להתאבל עליו ולא היתה מוכנה להינשא בשנית.

מה קרה ? לאן נעלמה האהבה כשהוא היה צריך אותה ?

התשובה היא , שהחרדה לפעמים מכסה על האהבה . חרדה היא רגש חזק . יש אנשים פחדנים יותר ופחדנים פחות. תופעות הלוואי של החרדה הן התנתקות רגשית במקרה הטוב ואלימות מילולית ופיזית במקרה הרע .

פשוט אל תעמיד את אשתך בניסיון הזה . היא כרגע במקום מפוחד. 

בהצלחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....