אמרתי לבתי תלמידת כיתה א' כשהחזירה את המבחן בחשבון לחתימת הורים - "תראי איזה יופי, קיבלת 67". אמרתי את זה מתוך שימחה שלמה, והיא בתגובה "יש! יש!". 

כאלה מתוקים ואמיתיים הקטנים האלה.

ותמיד הבאתי 100 ..

זה הבאסה בלהיות חנון.. אתה מפסיד הרבה אקשן..

כמים הפנים לפנים. זה הרבה יותר יפה לראות שזה מתקיים במציאות מאשר לצטט

אבל ציטטתי כדי שאזכור שזה צריך לצאת מהספר ולקבל רגליים לדבר.

תשובה כל כך יפה !!!!!

או מורה שלה לא הכי מצליחה להסביר

רב הילדים בגיל הזה לא כאלה תמימים  

אולי זאת הבעיה שלנו שאנחנו לא רואים את הילדים ואת הנוער כמו שהם. 

יש כללי התנהגות.. וגם תמימים ביותר(בגיל תיכון כבר!!) יודעים שככה לא עונים למבחן.

נו באמת..

זה בי"ס שיש בו חינוך שמקשיב לילדים, עם נשמה. "מאוורר".

וכנראה כשהילדה קראה את השאלה הזו, היא קראה אותה לא בראש שמשועבד ל"חשבון" אלא כפשוטה.. "האם הוא יצליח"?.. לא יכולה לדעת. תלוי אם ירצה ויתאמץ.. זה הערכים שהיא שומעת מסביבה. הרבה יש למורה לחשבון ללמוד מתשובה כזו.

באמת מסתבר, שרוב הילדים אכן הבינו את השאלה בצורה חשבונית-פשוטה.

לגבי התמימות - אני לא חושב ש"רוב הילדים" בגיל הזה איבדו אותה. תלוי בסביבה. וגם אם מתאמצים קצת לגלות אותה מאחור הקליפה החיצונית.

תענוג.

פעם נסענו לשבת לכיוון באר שבע. בתי בכיתה א' ביקשה ש"בבקשה בבקשה, בדרך נעבור ברחוב של אברהם אבינו ושרה אמנו, ונראה את האוהל שלהם"...

הילדות למדו על האבות והאמהות בצורה כל כך מוחשית ומעוררת הזדהות.

מצידם

(בזכות המורים הנפלאים

שבדורנו הממוסך זה הצלחה פי 400 מאשר לפני חמש עשרה שנה )

וכי שזה לא ילך לאיבוד

לעצור בכניסה לב"ש לרדת מהכביש לאיזה ואדי (יש שם הרבה שבילים של הבדוואים)

וכולם יוצאים ומנסים להתרכז ולדמיין את אברהם אבינו ושרה אמנו שהלכו כאן.

אפשר כמובן עם כל דמות ומקום (דוד בעמק האלה וכו')

תורת ארץ ישראל בתחושות. לא במילים. פסוקים והרצאות.

זה חינוך של המוח לרשמים רוחניים. לא שכליים.

לדמיון אמיתי של נביאים. לא דמיון מדומיין של רוחניות 'כאילו' במקרה הטוב ובמקרה הרע הזיות העולם המודרני.

וזה חשוב.

מגיע למוריהם פרס ישראל. פשוט הצלחה פנימית אמיתית.

פעם, אחרי שלמדתי בישיבה איזה 10 שנים, למדתי באונ' איזה מקצוע עיוני מאוד ריאלי , פתאום אחרי שנה של לימודים אינטנסיבים תפשתי ת'ראש ואמרתי, שנה שלמה אני לומד פה לא שמעתי בכל השיעורים מילה על מוסר, על אידאלים, על איך צריך להתנהג ולאן העולם צריך לשאוף.... מסכנים המבוגרים האלו..  

 [מוסר? הוא בכלל לא מלמד בפקולטה ההיא..]

לומדים תורה ללא בחינה של תפילה. של אמת פנימית.

לומדים אידאלים כפלקט. כמנטרה נבובה. התאהבות בחיצוניות גם אם הוא נראה כ'דבר הנכון'.

למשל המורים פה אם הדוגמה על ב"ש הם הדוגמה לאנשי אמת.

מחשבים.  לא מבינה- האם הייתה ציפייה להפסקת מוסר באמצע שיעור פיזיקה?  

גם מי שלומד הלכות איסור והיתר במשך שנה שלמה לא אמור לשמוע באמצע מוסר ובכל זאת זה חלק מהאווירה... 

ולגופו של עניין, זה לא השאלה הטכנית כמה זמן מושקע במוסר. אני מלא התפעלות מהיכולות השכליות האנושיות שבאות לידי ביטוי במדעים מדוייקים, על היכולת להכיר את העולם לפרטי פרטיו בעומק מעורר התפעלות והשתאות... מה שהכה בי ועורר בי השתאות כפולה הוא שכל ההכרה המופלאה והמעוררת התפעלות הזאת של המציאות ... היא רק בחיצוניות שלה. 

זאת הכרה עמוקה - של החיצוניות של המציאות, ומי ששקוע בזה, להשיג ידיעות על העולם, מבלי לתת דעתו כלל בשביל מה כל העולם הזה, ומה חובת האדם בעולמו, מה טוב ומה רע, איך אמרתי , מסכנים המבוגרים האלה... וכן, הייתי מצפה ממוסד אקדמי או בכל אופן ממוסד חינוכי לפתח את המודעות הזאת.

(נראה לי, שאחד משורשי הכפירה של העת החדשה, שהייתה כרוכה מאוד בהשכלה וקידמה, היא תחושת המלאות [והגאווה?] שיש לאדם שהשיג וגילה ידיעות חדשות ומופלאות על המציאות, כאומר: "אני כבר יודע הכל על העולם, זה ביידים שלי [חבל לחשוב על אלוהים זה יהרוס לי את כל ההרגשה הטובה..]" משהו מעיין הפילוסוף של הכוזרי שכל עניינו הוא לדעת את המציאות וכיוון שכך הוא מרגיש שאין לו עוד לאן להתקדם, או החכם של ר' נחמן שהחכמה כ"כ ממלאת אותו שהכל נהיה בעיניו לכלום...)        

אני חושבת שלא השכלה הביאה לחילון וכפירה אלא הייתה כלי כדי להשתלב בחברה מקומית ולהתרחק ממקום של יהודי "מסכן ועני ומושפל". כי בלי השכלה עדיף היה ליהודי להישאר איפה שהוא במקצוע פשוט ובקהילה שלו. אבל אם הוא רצה לעזוב את היהדות הוא היה צריך כלי שייתן לו יתרון יחסי בשוק עבודה ויכולת להשתלב. 

וברגע שיהודי כזה השתלב בחברה כללית הוא כבר יכול היה להוריד עול מצוות בלי להתבייש כי אין לו תלות בקהילה יותר. וסיפורים שהם פתאום גילו שהם יודעים הכל הם רק תרוץ כדי ללכת לחיים יותר קלים בלי ייסורי מצפון.

הייתה

א. כן.

ב. כי מכפלת השורשים היא 60.

ג.מעירה: תמיד ניתן לחלק - רק צריך להתאמץ ונצליח.

שהמוסר לא יבוא על חשבון החשבון.

אנחנו צריכים גם מוסר אמיתי  וגם מדענים לכיפת ברזל.

[מלבד מה שכיתה ב' לא יודעים על מכפלת השורשים. אולי משהו על השרשים ועל מערת המכפלה...]

ברור שהילדה הזו קראה את השאלה בשפה הרגילה שלה. כלומר: האם הוא "יצליח" - לא במובן של האם אפשר לחלק שמונים לחמש... אלא במובן הערכי שהיא רגילה בו: יצליח או לא יצליח.

ועל זה ענתה גם, כפי שהתחנכה (יוצא מהכלל.. כבר בגיל הזה), שאי אפשר לדעת - הכל תלוי ברצון ובמאמץ..

וזה, שילדה בגיל זה מיד "קוראת" בצורה כזו - זה דבר גדול מאד. מראה מה יש בראש שלה. וגם "מורה לחשבון" שמאד התרגלה לעסוק במקצוע, זה דבר מרענן בשבילה - מזכיר מה העיקר והטבעי.

יש להניח, שמישהי כזו גם תלמד ברצינות, ועם מטרה טובה, דברים נוספים שנצרכים.

אבל לגבי הגיל שלך, למשל אתה צודק שהתשובה שכתבת היא "התשובה המלאה"....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....