את יודעת אז שכולם ידעו גם.

ו, ישלי המון מה לומר עלזה, אבל, הי,

נוהגים ש'תלמיד לא מורה הלכה בפני רבו' וכו וכו

סתם, לא רבי ולא רבתי, אבל חכמה ממני ולכן

קודם שפינג תגיד.

אני גם צריכה לנסח את החומר שיש לי במילים נורמטיביות

(בכל זאת, לא לבייש את עצמי)

יש בעולם תפיסה שאנשים 'רוחניים' שווים יותר.

וזה מוזר כי גם אלכוהול וגם מוזיקה מזינים את הנפש הבהמית שלנו.

בס"ד

אלכוהול לא רק מזין את הנפש הבהמית הוא גם מוציא אותה החוצה מוזיקה לעומת זאת מזינה את הנפש הבהמית שצורה שמעדנת אותה

ככה נדמה לי)

בס"ד

@ריעות.

ותודה מראש

ואם אין לך כוח אז בתימצות - מי שנמנה על הגזע שידע את יוסף זה מי ש'יש לו את זה'. 

שיש ביניכם מן כימיה בסיסית כזאת של להחליף מבטים בסיטואציות שחוץ ממכם אף אחד לא מבין מה מצחיק בהן, של להבין מה אתם מנסים לומר ברמה עמוקה יותר, של לקלוט אנשים אחרים באופן דומה.

אבל בעיקרון אני חושבת שהבנת המושג הזה יותר אינדיוודואלית. את יכולה להסתפק במשפט הראשון ולפרש אותו כרצוך.

שמחתי לעזור  

נתתי את האלכוהול והיופי כדוגמאות.

אם יהיו שני אנשים: אחד מטפח את עצמו בלי סוף (לא בשביל אחרים, בשביל עצמו) ואחד שמתמכר למוזיקה ומצייר תמיד. ברור שאת השני יעריכו יותר.

אדם שומע מוזיקה כדי להירגע או כדי ליהנות. אם את שומעת מסיבה אחרת תגידי, אני אשמח.

אדם קורא שירה כדי ליהנות ולהחכים. גם חכמה זה דבר ארצי. (לא חכמת חיים או תבונה, חכמה של ידע וכלים)

אדם מצייר כדי לפרוק עצבים או כי הוא צריך או פשוט כי הוא מוכשר ורוצה לבטא את זה, וגם זה כדי להשביע את הנפש שלו.

אז מה?

אוף, העולם מסובך לי מדי

האמת, שזה קשור למהות של הדברים -

כמו כל דבר, שרואים את טיבו לפי התוך שלו.

מה המהות של אלכוהול ויופי?

אולי יהיו אנשים שיחשבו אחרת, אבל - אני סוברת שכל תכליתם ומטרתם של הללו, היא סיפוק יצרים ותאוות נמוכות. 

כן, עם כל זה שאלוקים ברא אותנו ואנחנו כלונו טוב גמור וקדושים, יש בנו גם נטיות לא חיוביות.

קוראים לזה הנפש הבהמית. היא נמשכת לכל דבר שמספק את הגוף הגשמי  (בעצם, את כל מה שלא קדושה, אבל לא נכנס לזה כרגע): אוכל טוב, אלכוהול, יופי(שהוא תענוג לגוף בהחלט)

(ובכלל שאלכוהול נגוע בעניין הבריחה מהמציאות, המ המ)

האמת שיש בתניא הסבר שלם על זה שגם המטרה של הנפש הזאת היא בעצם טובה, אבל לא נאריך בזה עכשיו

בפשטות, 

אנשים נוטים להעריך יותר בני אדם ששולטים בעצמם וביצריהם, מאשר את אלו שלא.

קשה להעריך את אלו שנותנים ליצרים לשלוט בם (על ידי מילוי כל התאוות שלהם. תדמייני אימא שנותנת ליד הקטן שלה כל אבל כל מה שהוא מבקש) 

וזה לא סתם -

אלא כי כל מעלת האדם על החי היא ביכולת שלו לבחור ולהתעלות מעל הדחפים והגשמיות שלו.

ובאם הוא אינו כזה -

במה הוא נבדל מהבהמה, בעצם?

לעומת זאת מהות הדברים ה'נשגבים', הרבה יותר קרובה למה שנקרא הנשמה שלנו. כן, לאלוקים.

יצירה היא ביטוי של הנפש, (ולכן גם העניין שלא להיחשף ליצירות של אנשים שלא היית רוצה להיות מושפעת מהם. מהתוך שלהם שמוכנס ביצירה) וכאשר משתמשים ביכולת הזאת בצורה ראויה, ניתן להגיע הרבה יותר קרוב לשמיים - להתעלות רוחנית ובכל המישורים.

כמו שרואים בדוגמה הכי פשוטה - לימוד ספרי הגות בתורה(אצלנו שיחות של הרבי)

ניגונים שמרימים את האדם ממדרגתו שהוא, ומעוררים אותו לתשובה,

גם על ציור מוסבר בחסידות הכוח הנפלא שלו, שבאמצעותו מביאים רעיונות עמוקים בשכל לראייה גשמית ממש.

יצירה היא גם כלי השפעה עצום, על אנשים ובכלל, לא חושבת שיש צורך להסביר למה אנשים משפיעים מוערכים יותר.

לא הצלחתי לתמצת ממש. אבדה לי הכתיבה לאחרונה סליחה

אה ויכוליות שבנות פה כבר כתבו את מה שאני אומרת, לא קראתי לפני.

וזה ממש יפה מה שכתבת.

קיבלתי חלק, ויש לי עוד שאלות -

ומי שמכור ממש למוזיקה וחייב אותה לווריד, זה לא גם סוג של תאווה חומרית?

כי נוטים להעריך יותר אותו מאשר את זה שאוהב מאד לאכול.

וחוץ מזה שאני בטוחה שאפשר להפיק עלייה רוחנית גם מדברים פשוטים, אחרת למה הם קיימים...?

צודק התניא.

האמת

שעל מוזיקה אני מתלבטת, כאילו, לי זה מרגיש ממש התמכרות. וזה גם סוג של בריחה מהמציאות.

אבל שוב, אולי העניין הוא המידה והאופן.

אילו שירים, מה הכמות שההאזנה להם תופסת ביום ו\או על חשבון דברים חשובים אחרים,

ממ.

אני חושבת שבדברים כאלו כל אחד יכול בערך לשים לב על עצמו,

איפה הוא עובר את הגבול של ההגזמה. וכמובן שאנשים אחרים ישימו לב לזה

ויעריכו אותו בהתאם.

(זה לא העניין של הפשטות

זה העניין של המשמעות והתכלית שלהם. 

לחייך לבנאדם זה דבר פשוט במעשה, אבל גדול בתוכן; 

זה אהבת ישראל(מצווה), שהיא המזון לנפש האלוקית שלנו.

והתכוונתי לכאלו שהם אסורים אפילו ממש

כלומר לרצונות אסורים וליצר הזה.

גם הוא קיים למטרה טובה, בדיוק כמו שאמרת, בשביל שנתגבר עליו)

מהנאה של הגוף או הנאה של הנפש.

אף אחד מהם לדעתי לא יותר טוב מהשני, כי הכל תלוי במידה וגישה נכונה,

אבל כשהנאה באה מהנפש היא מרגישה אמיתית יותר, כי זה בא מהמקום העמוק של האדם ולא מהמקום השטחי.

אז תכל'ס זה אותו דבר

(כי את יותר אדם של שכל

אני טועה?)

לא יודעת כלום)

יש המון חשיבות להרגשה,

לא של טעים לי או לא טעים לי, אלא הרגשה של אמת ושקר בלב...

אם נלך לפי השכל מתישהו נתקע, צריך שילוב של שכל ורגש (לא לבבות פורחים ועיניים מסנוורות, שוב, רגש הכוונה לנפש)

ועובדים על זה כל החיים, אל יאוש....

כי אני יודעת על הרבה פעמים שהוא טועה. קשה לסמוך עליו.

(שוב, לא מתוך מה יחשבו עלי, אלא מתוך הנאה)

אבל אתם מתייחסים לדוגמאות הספציפיות שהבאתי... הן באות לייצג הנאות חומריות.

וצודקת.

נראה שאומנות היא באמת הנאה נפשית,

למרות שגם אז נשארת השאלה - למה מי שמקבל סיפוק רוחני מלנגן או לקרוא נחשב יותר ממי שאוכל כדי לשמח את עצמו?

בס"ד

קודם כל יש פה הבנה מאוד שגויה (ואפילו מזעזעת) של מושג היופי, אחרת הוא היה נכנס לקטגוריה הראשונה.

ראיתי תשובה אצל הרב מיכאל אברהם (מדהים עד כמה הוא נוגע בכל דבר בספרים שלו). הנאה שכל כולה שחרור לחצים ודחפים יצריים היא לא בת השוואה להנאה מאסתטיקה על צורותיה, שהיא בסופו של דבר נגזרת מה'טוב'. ואני מניח שאין שאלה למה טוב זה טוב..

מעניין אם זה יעבוד

שלום בנצי 👋)