א. זה רק בשינה.

ב. הם קטנים עדיין.

ג. תביני שעבורם זה צורך של שייכות, פינוק, ביטחון. אם הם לא בשלים להיגמל ממוצץ, את לוקחת להם את החפץ ה"מנחם" שהם רגילים אליו מאז שנולדו.

זה יבוא.

אבל יש מצב שיחזיק עד כיתה א.

גיל 4 זה תינוק שמתחיל להיות ילד

למרות שהוא נראה לך ענק בגלל אחותו הקטנה.

עזבי, באיזשהו שלב הוא יתבגר וביחד תעזרי לו להתגבר על המוצץ.

אצלי ילד אחד עזב בגיל 6 והשני 4.

דווקא מי שנלחמנו מולו על המוצץ עזב בגיל יותר מאוחר. ואז תפסנו את הרעיון הנ"ל

ד"ש, התגעגעתי

[אלא אם כן מזהים שזה כבר "סתם", אינרציה..]

שלוש ילדות עם אצבע בפה.

יותר גרוע ממוצץ.

מוצץ איכשהו היה נעלם מתישהוא. אבל אצבע- לעד נשארת....

(כבר צחקנו על הגדולה שלחתונה נקנה לה מוצץ עם נצנצים וזהב)

יותר קרוב לגיל 20..

מנסיון (:

שלא לדבר על חוסר הנקיון שבמציצה.

אבל ברור שאני לא באה לומר שזה אידיאלי...

רק לעודד (:

רק באמת שימי לב שהם לא מחליפים את המוצץ באצבע...

הגדולה שלי ביקשה למצוץ אצבע במקום המוצץ. הרשיתי לה. חשבתי שבגיל כזה היא כבר לא תתמכר.

טעות הייתה בידיי... האצבע בפיה לפעמים עד היום, בגיל שמונה וחצי...

באחת הפעמים גמלתי בגיל תשעה או עשרה חודשים, והלך ממש בקלות. אבל במקום המוצץ הייתה התמכרות לבקבוק, עד כמעט גיל שלוש...

בילדה הנוכחית החלטתי שלא תהיה התמכרות לכלום - ולא נתתי לה בכלל מוצץ או בקבוק.

אז היא התמכרה להנקה

השאלה - מתי בעצם מסתיים השלב האוראלי? מתי אפשר לגמול את הילד - ממה שלא יהיה?

בעיניי זה נהדר, אני ממש אוהבת את זה ככה (יש לי ממש רתיעה ממוצצים, לאו דווקא משהו רציונלי, פשוט חשה רתיעה)

לא לגמול אם זה רק לשינה.

אבל סתם כך, טיפ ששמעתי לגמילה ממוצץ, שאצלנו עבד ממש מעולה לגמילה מבקבוק-

אוספים את כל המוצצים של הילד, לוקחים אותו לחנות צעצועים ומסבירים לו שעכשיו הוא קונה בעזרת המוצצים צעצוע כלשהו. נותנים לו לבחור (כשמומלץ לעודד לחפץ שאפשר לישון איתו כמו בובה) ואפשר לסכם עם המוכר תוך כדי שהילד מביא למוכר את המוצצים, והמוכר זורק אותם לפח, ואת בינתיים משלמת מהצד בלי שהילד ישים לב.

אני עשיתי את זה לגמילה מבקבוק, אבל בגלל שהילדון עוד היה צעיר ולא מספיק הבין, בחרתי בשבילו בובה שידעתי שתלהיב אותו, ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה לתת את הבקבוק ולקבל את הבובה במקום. הוא התלהב, שם את הבקבוק על הדלפק ולקח את הבובה. אני שילמתי והעלמתי את הבקבוק בלי שהוא ישים לב. במשך מס' חודשים הוא עוד ידע לספר שהוא השאיר את הבקבוק בחנות וקיבל בובה.

(כמובן שכדאי להכין את הילד מראש)

אני- את 2 הגדולים שלי גמלתי בגיל 3 וקצת ממוצץ.

יותר נכון הם גמלו את עצמם.

אף פעם לא הסכמתי להם מוצץ סתם כך באמצע היום.

רק כשהולכים לישון!
(לא סובהלת לראות ילד מסתובב ברחוב וכד' עם מוצץ תקוע לו בפה

וגם לא תינוק.

אא"כ בשביל הרגעה/ הירדמות.)

ולקראת גיל 3 דיברנו המון שהם גדולים ומוצץ זה לתינוקים וכו' וכו'.

עד שהם ביקשו מעצמם באחד הלילות לזרוק את המוצץ.

זרקנו יחד הכל ואח"כ הלכתי בשקט בשקט ולקחתי את המוצצים מהפח והחבאתי בצד.

פחדתי שיתחרטו אח"כ ויהיה בלאגן.

אז כמובן שבלילות הראשונים היה להם מאוד קשה ולפעמים רצו להתחרט-

אבל אמרתי להם שזהו! זרקנו יחד את המוצצים, לא?

ואחרי כמה לילות זה עבר והם התרגלו.

בלי שום משבר וכד'.

עכשיו תגידו לי איך גומלים מאצבע??

2 הקטנים שלי מגיל 0 עם אצבע...

מכירה הרבה שנגמלו מצבע רק בשנות היסודי... מא' עד ו' ואפילו כיתה ז',

כדאי לנסות כבר מגיל צעיר להפסיק את זה עם מרה שמורחים על הציפורן.

לכן עם הילדים שלי העדפתתי מוצץ שיותר קל לגמול (לא שזה לגמרי תלוי בי)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....