היי
שמעתם על שפר?
גישת חינוך ילדים מדהימה אשר נותנת פתרונות לכ בעיה שצצה..
גישה מדהימה! אני אישית השתתפתי בקורס ורואה תוצאות אצלי בבית.
אם תרצו- יש מפגש אינטרנטי ללא תשלום.
אין לי כל תגמול מזה- פשוט חשבתי לשתף כדי שעוד נשים ייעזרו בזה. זה מדהים!!
בהצלחה
סתם כי ההמלצה עצבנה אותי...
אני מאד נגד
ונוגדת את כל הרגשות ההוריים הטבעיים
תורידו אחריות ,גם כשהילד נראה לכן מסכן, תאמינו בו והוא יצליח
(אנטי רגשות טבעיים של ילד במצוקה)
אל תתערבו במריבות, תורידו אחריות, זו הבעיה שלהם
(אנטי רצון של לעזור לילד)
תאמינו שהכי טוב זה לא לגשת כשהילד בוכה, וככה הוא ירדם
(אנטי רגש טבעי של לעודד ילד שבוכה)
זה לא בכי, זה מטרתי , לא להתיחס
וכו' וכו'
לי בחיים לא אמרו מה לעשות עם הילדים שלי. "לא להתערב במריבות" "לא לגשת לילד בוכה" "לא להעניק חום ואהבה לילד שנראה מסכן".... שום דבר מהדברים האלו.
תמיד המנחהה אומרת: תעשו מה שבא לכם, מה שנראה לכם טוב לילד... רק אל תשכחו להתנטרל מהתחושות הקשות שההתנהגות שלו גורמת לכם. כי זה העיקר.
היא אמרה שיש אמהות שיכולות להגיב על אותה סיטואציה באלף דרכים, אבל אם כל אחת מהן ניטרלה את הקושי שהמעשה של הילד גורם לה, כל אחת מהן קיימה את גישת שפר.
וגם באופן כללי - אם תאמיני במשהו שהילד שלך לא סובל, זה יהיה באמת טוב לילד.
משפט לא נכון,
גם אם תאמיני אלף פעם שכשאת לא מתיחסת לא מתפתחת אצלו טראומה, יכולה להתפתח
להורה יש אפשרות להסיק את זה משפר. יכול להיות שההורה הספציפי הזה הוא לא נורמטיבי (כי מי רוצה להגיב ככה לילד שלו?) או שיש לו קושי בהבנת הנשמע למה שאומרים בקורס...
בכל מקרה זה לא מה שאומרים בקורסים של שפר (או לפחות לא בקורס שלי)
בד"כ מי שלא למד בצורה יסודית ולא התנסה בה, מסתכל על השיטה מבחוץ כעל דבר מוזר ולא יסודי, לא שלם ולא נוגע בכל מה שצריך להורות.
תקוע על מתקן שאין לו דרך לרדת ממנו (לא מדובר בסכנת נפילה), אחרי שילד אחר רימה אותו וברח, ואמא שלו צופה בהתרחשות מחלון הבית.
ייתכן שיתגלו כך כוחות מופלאים, אבל בעיניי כוחות מופלאים זה לא הכול בהורות. לא יזיק לילדים לדעת גם שהם יכולים להיעזר בהוריהם כשהם במצוקה. זו לא בושה.
ואני לא מאמינה שזו היתה הסיטואציה.
הורה יכול לעזור לילד, אחרי שהוא ניסה לבד, והחליט שהוא באמת ובתמים לא מצליח, והוא מבקש עזרה.
אחרי תהליך שכזה, כשעוזרים לילד בטוח לא מביאים אותו למצב שעל כל פיפס הוא מבקש עזרה.
וגם כשאני רואה שהילד שלי מנסה מנסה ולא מצליח אני אתן לו דחיפה קלה ואעזור לו לעלות. וזה אחרי שעודדתי והנחתי אותו איך עולים ובכל זאת הוא לא הצליח.
ילדים יכולים להיעזר בהוריהם. הורה חכם צריך לעזור בצורה כזו שהילד לא יהפוך תלותי ומנוון
הסיטואציה עצמה מתוארת בספר של שפר, ומי שרוצה שתלך ותקרא. אני רוצה להגיד משהו כללי על העיקרון של "הורה יכול לעזור לילד, אחרי שהוא ניסה לבד, והחליט שהוא באמת ובתמים לא מצליח, והוא מבקש עזרה"
זה לגמרי חוסר אמון בילד. זה חוסר אמון בו שיש לו מעצמו רצון וצורך לנסות את כוחותיו ולגדול. וחוסר האמון הזה אופייני לגישה הזאת, למרות שיודעים בשפר לדבר כל כך יפה על אמון.
מבחינתי אם הילד שלי רוצה את עזרתי - בין אם זה צורך מעשי ובין אם צורך רגשי שלו לדעת שאני לצדו, ואם יש לי אפשרות לעזור וזה לא מכביד עליי מדי (אם מכביד אני יכולה להציג זאת כך והוא יקבל את זה!) - בכיף, בשמחה, בהנאה של אמא וילד.
אני לא חיה בחשש נוראי כזה, שהוא יגדל להיות תלותי.
אני מאמינה שילד נורמלי ובריא בנפשו מעצמו שואף לאיזה מקום טוב באמצע על הציר שבין תלותי מדי לעצמאי מדי. אני מאמינה שיש טווח של מקומות על הציר הזה שהם בסדר, תקינים ונורמלים, ושיש שונות בין ילדים (האמת, זה ממש כמו עקומות הגדילה שלהם - אם ילד מעל אחוזון 97 או מתחת לאחוזון 3 יש מקום לבירורים, אבל אם ילד הוא על ה40 או על 75 זו שונות טבעית ונורמלית). וגם יש שונות בין שמנים. יש תקופות שילד מחפש יותר את העצמאות וכאלה שהוא מחפש בהם יותר את ההעישענות, ושתיהן נורמליות ובריאות. זה לא דבר שאני צריכה לתקן.
כשילד רוצה את עזרתי במגרש משחקים, וכשאני לא בדיוק עסוקה עם אחיו הקטן ופנויה לעזור לו, רק שנדמה לי שהוא מסוגל לבד - אני יכולה להגיד לו: היי, רוצה לנסות לבד? אולי זה יהיה לך כיף! אם הוא רוצה - מעולה, אם לא - וואללה, כנראה שכרגע זקוק לקצת פינוקי. חופשי, אני אמא שלו.
לי זה נראה פשוט חבל לעזור להם. רק שם אני רואה עד כמה הם מסוגלים. וברור שזה נותן להם תחושת סיפוק מטורפת ש"הצלחתי לבד". כמובן שאני גם מתלהבת ועושה כפיים ומורלים על כל הצלחה כזו.
ברור שאני לא מביאה ילד להתאמץ מתוך חוסר רצון וחוסר ברירה אלא רק בכיף שלו. וזה בדיוק הקטע של שפר שסומך עלי שאני אקבע את המינון של האמון והעידוד לפעול לבד.
אני ממש לא חיה בחששות מעצמאות הילד ומתוך כך נוקטת בגישת שפר. אני נהנית לראות את הילד שלי מתאמץ ומרגיש סיפוק, נהנה מזה שאמא מאחוריו מתפעלת, נהנה מפסגות חדשות שהצליח להעפיל אליהם לגמרי לבד. כל הנושא של שפר בא לגמרי ברוח טובה ושמחה, ממש לא כמו משהו שנכפה עלי ועליו בעל כורחנו.
והכי יפה זה לראות איך הם נהיים עצמאיים לחלוטין בגן שעשועים וגם כשאני מרגישה לא טוב ולא יכולה לתפעל אותם, מקסימום לעודד אותם מהספסל, בכל זאת הם מוצאים הרבה מאוד עניין במתקנים ולא צריכים את אמא צמוד מאחוריהם כי הם יודעים כבר לבד.
אבל צריך לעשות את זה בזהירות.
כי זה חשוב מאד שהוא ילמד להתמודד לבד, פיזית וטכנית.
אבל לא לבד רגשית.
אני בסיטואציה הזו הייתי קוראת לו מהחלון, ואומרת לו: מתוקי, איזה לא נעים , בטוחה שלא כיף להיות שם. אבל אני בטוחה שתצליח לרדת. הנה , אני פה מסתכלת . אני איתך, אבל אני רוצה שתרד לבד כדי שתלמד.
בשביל ללמד את הילד להסתדר טכנית לא חייבים להתעלם (לא לראות אותו בכלל) כי אז הוא גם חווה התעלמות רגשית, ולומד שבמצבים קשים הוא לבד ומפתח חוסר אמון בעולם.
צריך להיות איתו ברגש, אבל לתת לו את ההתנסות הטכנית.
זה מה שמפריע לי בשפר. שמלמדים רק את החלק של לתת לו להתמודד (שזה חשוב) בלי ללמד את החלק של לעזור לו רגשית עם ההתמודדות, וזה לא הופך לתלותי.
ונס באמת שהיא לא נותנת לו ליפול מהמתקן באמת יפה מצידה...
שרוב ההורים שלומדים שפר מסיקים את זה משפר?
גישה שהאמונה הבסיסית שלה היא -
ילדים לא צריכים חום ואהבה .
בנאדם לא מושפע ממה שקרה לו בעבר, אלא מה שמניע אותו זה מטרתיות (בסיס אלפרד אדלר)
ולכן אין כזה דבר טראומות,
גישה שאומרת - מה שתעשו זה טוב לילד שלכם , העיקר שתרגישו ותאמינו שאתם הורים טובים
(גם אם מה שההורים עושים מאד רע לילד)
גישה שלא מלמדת להתיחס לרגשות, לטעויות שאנחנו עושים בהורות (לילדים יש כח לספוג את הטעויות שלנו יעל אליצור)
וגם אם לא אומרת במפורש לפעול מולם, מוחקת את החלק הזה בכלל, היא גישה שבצורה ישירה גורמת לטעויות של הורים, התעלמויות, ועוד.
אף אחד לא אמר בקורס לא לתת חום ואהבה
יש דבר כזה טראומות. שפר אומר שבכוחו של האדם להתגבר עליהן.
אם הורה עושה רע לילדים ומחפש גושפנקא זו בעיה שלו לא של שפר. שפר נותן חיזוק לביטחון העצמי של הורים טובים ונורמטיבים שבאים לחוג הורים כי הם רוצים שיהיה להם ולילדים שלהם יותר טוב.
אף אחד לא אמר שם שאין טעויות בהורות. אף אחד גם לא מדבר על רגשות הילד. שפר זו גישה שעוסקות בעולמו הרגשי של ההורה ולא מתייחסת לנושא הילד. את העולם הרגשי של הילד היא משאירה להורה שלו שילד אותו ומגדל אותו ומכיר אותו הכי טוב.
אף אחד לא מתיימר לומר לי מה הכי טוב לילדים שלי. בעניין הזה סומכים עלי
אבל נניח לזה, יעל אליצור בראיון למקור ראשון- הביטוי לתת חום ואהבה עושה לי פריחה,
השיטה שגורסת שילד הוא מטרתי, וכשהוא בוכה ומתוסכל זה לא רגשות של תסכול אלא רצון לתשומת לב - זה אנטי רגשות , ואנטי הבנה של הילד.
לומר להורה "אתה טוב, אתה תצליח" זה בא לתת איזון למצב ההזוי של ימינו בו יש הורים שכבר לא מאמינים בעצמם, בהורות שלהם, מעבירים על עצמם ביקורת שלילית והרסנית בלי סוף.
יש גם סיפורים למכביר על הורים שמקבלים ביקורת מהסובב אותם. ביקורת שהורסת כל חלקה טובה. וזה כל כך לגיטימי ומקובל.
לדעתי הלקאה עצמית היא לא הדרך להתקדם בהורות ובחיים בכלל.
אומרים שילדים לא חייבים חום ואהבה (רוצה שם של מנחה בפרטי?)
אם יש שיטה שמגבה, ואומרת שגם אם אתה עושה טעויות לא נורא, שהילד יתגבר על הכל, ואם תאמין שלילד זה טוב זה באמת יהיה טוב. אז זה גורם לטעויות של הורים.
אם הם סומכים עליך שלא יעשו הנחית הורים, אבל לעשות הנחיה ולהתעלם מהרגש, זה גורם להורים להתעלם מהרגשות של ילדיהם.
כמו שבשיעור תורה לא ילמדו אותך גיאוגרפיה. זה פשוט לא קשור.
לא ידעתי שהנחיית הורים זה להכתיב להורה מה לחשוב ואיך לפעול. מעניין מאוד. לא ידעתי שההורים היום עד כדי כך טיפשים שהם צריכים שלא יסמכו עליהם. אולי צריך בכלל למסור את כל ילדי ישראל לחזקת הרווחה שהם יעשו לנו הנחיית הורים ורק אז יחזירו אותם כי אי אפשר לסמוך על הורים שלא יפגעו בילדים שלהם....
השיטה לא מגבה טעויות. היא אומרת שטעויות זה דבר קיים. כל הורה טועה מדי פעם. היא אומרת שהורה צריך להיות עם בטחון עצמי, שמח בהורות שלו, בטוח בהורות שלו, למרות שמידי פעם הוא טועה.
היא גם אומרת שבכוחו של הילד להתגבר על הטעויות שההורה עשה (כמובן שההורה עושה טעויות שלא במכוון). כי לילד יש כוחות אדירים ואנחנו בתור הורים יכולים לעזור לו לגלות אותם.
אני משערת שהמנחה לא אומר שילד לא חייב חום ואהבה אלא שחום ואהבה זה דבר שמשתנה בין הורה להורה ואין איזה "מדד חום ואהבה" שצריך להעניק לילד כדי שהוא לא יהיה "מתחת לקו העוני של החום והאהבה".
יש ילדים שמקבלים יותר חום ואהבה ויש שפחות. אף הורה הוא לא "הורה דפוק" כי הוא נותן פחות חום ואהבה מהשכנים.
שפר לא אומר לא לתת חום ואהבה או כמה חום ואהבה לתת, שפר פשוט אומר שכל הורה יחליט מה מתאים לו ולילדים שלו ושכמות החום והאהבה שהוא ראה לנכון להשפיע על ילדיו לא משפיעה לרעה על הילד.
מי שרוצה להתעלל בילדים והולך לשפר כדי להבין בצורה מעוותת את מה שאמרו שם, וככה להרגיש טוב עם עצמו - זו בעיה שלו. לא של שפר.
זה ההבדל, זה לא תורה וגיאוגרפיה.
בואי ניקח דוגמא :
ילד שעושה הפגנה, נשכב על הרצפה ורוצה משהו.
לפי גישת שפר, הוא מטרתי, ולכן צריך ההורה לעשות עבודה עם עצמו, ולהתנתק ממה שזה עושה לו (הרגש האימהי במילים אחרות)
אז אומנם לא אומרים בפירוש תתעלמו מהרגש, אבל כן מלמדים להתנתק, לא להיכנס למאבק, ולא להתיחס למטרתיות.
לקרוא לרגש מטרתיות זה בעיני עוול.
הרגש לא מטרתי, הרגש קיים והוא רוצה יחס.
אני ממש לא הבנתי את זה מהקורס.
לא הבנתי למה אמא שלא נכנסת למאבקי כוחות רגשיים עם הילד היא אמא שמנותקת מרגשי האמהות שלה. לא ידעתי שכדי להיות אמא טובה ורגישה צריך לתת לילד "לחסל אותי מבפנים".
שאני אבין, מישהו פה חושב שלהרגיש אמא רעה, או מושפלת, או מפוחדת מהילד שלה, או חסרת שליטה, זה נקרא "להיות מחוברת לרגש האימהי שלה"?
אני לא רוצה כזה רגש אימהי. אני רוצה להרגיש בטחון עצמי באמהות שלי, אני רוצה להעניק לילדים שלי אהבה עד אין קץ תוך כדי שאני מעניקה להם גבולות ברורים ומשדרת להם סמכותיות. נותנת להם את המרחב שלהם להתפתח מעלה מעלה ולא לשים להם איזה מחסום "אל תנסה יותר מזה אתה גם ככה לא תצליח"
רק מזכירה ששפר אומרת ששום דבר מההתנהגויות של הילד הוא לא בכוונה. לא מודע בכלל.
צריך באמת ללמד איך לעשות את זה,
אין שתי אפשרויות - להרגיש רעה או מושפלת או להתנתק כמו בשפר.
יש אפשרות שלישית, שהיא הקשה יותר, שאומרת להבין את הילד , שקשה לו,
להזדהות איתו ולהיות איתו במקום שלו, אבל להישאר בטוחה בעצמי ובמקום שלי.
בטחון עצמי וסמכותיות, ביחד עם להרגיש את הילד,
גם אני רוצה לתת להם את המרחב, ולא לשים להם מחסום , אבל לא בטוטליות כמו בשפר, אלא ביחד עם מעקב עדין על הילד ועזרה כשצריך, זה לא פשוט בכלל לדעת מתי לעזור ומתי לתת לו להתמודד, זה עדין.
אבל הכי קל לומר - תמיד לתת לו את המרחב ולסמוך עליו.
אני גם רוצה להרגיש בטחון עצמי בהורות שלי, אבל לא בגלל ש"כל האמהות יש להן כלים מצוינים"
אלא בגלל שאני יודעת שלמדתי, ושאני עושה מקסימום והשם יעשה את השאר.
בקיצור,
תפסיקו לחשוב שיש שתי אופציות , שפר או להתהלך בעולם ברגשות אשמה, להישלט על ידי הילדים, ולהיות מפוחדת ואשמה.
שפר זו שיטה יפה, אבל היא שטחית בעיני, ולכן יותר קלה לישום.
זה בדיוק בדיוק מה שמציק לי כל כך בשפר (טוב, אחד מהם) שמקבלים מהם רושם שזה או-או - אם מישהי מגלה שהיא במקום לא טוב מול הילד שלה, האפשרות היחידה לא להיות שם היא הדרך המנותקת ששפר מציעים.
כמה דם יזע ודמעות עד שגיליתי שזה לא הכרחי, שיש אפשרות לתקן קשרים חולים גם בדרכים מקרבות ואוהבות!
אני בעד. ממש ממש
מחר?
(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)
שתמיכה רגשית להורים זה דבר מאוד חשוב, ובסדר גמור שתהיה פרקטיקה שנותנת דווקא את הדבר הזה ולא הנחיית הורים. ויש הרבה הורים שזה בדיוק-בדיוק הדבר שהם צריכים אותו (ולדעתי שפר לא נותנת אותו בצורה הכי טובה, אבל את זה כבר כתבתי ונניח לזה).
א-ב-ל
(א) צריך שזה יוצג כך: סדנה לתמיכה בהורים, לא סדנה להנחיית הורים.
יש אנשים שפונים למאמן אישי שיעזור להם להתמודד עם התהליך המכביד של המשכנתא, זה מבורך. אבל אם המאמן מציג את עצמו כיועץ משכנתאות זו שערוריה.
(ב) למה, אבל למה, לעשות דה-לגיטימציה להורים שזקוקים לייעוץ בבחירות ההוריות שלהם?
אם מישהו פונה ליועץ משכנתאות זה עושה אותו טיפש?
ככה נשמעת גישה שנועדה לעזור להורים להרגיש טוב עם עצמם??
שלא מרוב התלהבות ואורות מהעניין של אמון בילד - רק אל תשכחו גם להסתכל על הילד עצמו, כמו שהוא, להקשיב למי שהוא, למה שהוא אומר או משדר שגדול עליו, לקבל אותו כמו שהוא, אפילו אם הוא לא מתיישר לפי התבנית של ה"אמון" שאמורה להתלבש עליו בול...
על החתום, נפגעת שפר.
הלכתי לקוסמטיקאית השבוע, הורידה לי את השפם בשעווה, תוך יומיים שלוש הכלללללל חזר!!! טונות שערות.. בשפם וגם בגבות.. פשוט סיוט!!
מה אתן עושות?????
צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע
לא
ולא
עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.
הורדתי באפילציה ךפני שנים.
בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...
יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.
זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?
זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.
לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.
במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)
לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...
לא ברור לי מה סבבה ומה נקרא מאמץ מידי.
אני שבועיים אחרי לידה ב"ה.
ה'בעיה' שזה לא לפי ההרגשה שלי. כלומר אני יכולה להרגיש יחסית בסדר ושיש לי כוח לעשות משהו, אבל זה לא אומר שטוב לעשות את זה.
אז מה אתן עושות שבועיים אחרי?
נגיד דברים כמו-
לשטוף קצת כלים,
להכין ארוחת ערב/ צהריים
לחתוך סלט
לקלח את הילדים (שזה כולל להרים את הקטנים מהמקלחת לשידה כדי להלביש אותם)
יש דברים שאין ברירה אבל לפעמים יש ברירה כמו להשאיר את זה לבעלי, אבל גם לו כבר די נגמרת הסבלנות אחרי שבועיים ואני לא רוצה למתוח את החבל מידי וגם לא סתם להתפנק יותר מידי כשאני יכולה להתאמץ קצת.. גם ככה הוא מפזר את כולם בבקרים ומארגן אותם לבד.
זה סבבה.
עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.
(רצפת אגן וכו)
כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).
אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...
לק"י
להשען על הרגל כזה.
ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.
לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!
(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה
זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.
לשטוף כלים ולקחת ילדים
שבועיים אחרי לידה
זה ממש לא סבבה
להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.
כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.
לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.
סותרות אחת את השניה
כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...
ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...
אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...
בבצלחה ומזל טוב!
אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה
ומרגישה מעולה ממש ממש!
מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה
אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..
עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.
הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..
שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.
המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.
ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:
לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:
משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.
בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.
כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.
אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.
עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.
את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.
שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.
אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.
אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?
אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.
עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.
הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.
דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.
חוץ מ:
לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה
להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)
אני אוסיף
שמשתמשים בכלים חד פעמיים
כביסות בעלי ממלא
והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד
לא מכניסים לארונות
הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת
לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.
חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.
שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)
מתואמתעושה כלום...
אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'
כן מבשלת דברים פשוטים.
אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?
אני גם מקלחת את הילדים.
אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.
אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.
לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.
אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.
היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.
וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.
מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.
לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.
כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...
כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...
כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו
שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח
אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה
שהוא בבית תקלחי אותם
כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה
לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.
אפשר.
למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.
להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.
גם לא לשטוף כלים
בהריון תאומים שבוע 32.
התחיל לי כמין כאב בלתי נסבל רק בצד אחד מתחת החזה בצד ימין. כמין כאב בעור. ברגע שחולצה נוגעת לי בעור או כל מגע אחר בעור באזור הספציפי הזה מרגיש כמו סכינים בעור.
משהי נתקלה בדבר כזה. אני לא יכולה לעשות כלום כל שניה קופצת מכאב שהחולצה נוגעת שם. גם בלי חןלצה יש תחושת אי נוחות אבל כאב של סכין זה רם משהו נוגע בי.
הצילו
תודה רבה
הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.
לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד
התרחבות של הרחם.
זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).
אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.
חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ
תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא
זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...
וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊
אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.
😍😍
מגיעה על לחשוב על אחרי
תודה לך
כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..
פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר
תודה לך. זה ממש כאב לא נעים
ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.
למישהי יש המלצה למשחקי קופסא לילדים שאפשר לשחק בשבת?
רוצה לקנות משחק טוב שיוכל לכנס אותנו לזמן משפחתי בשבתות אבל גם שיהיה מותר מבחינה הלכתית בשבת..
למשל קטאן זה נחמד אבל בעייתי בשבת (בגלל סחר..)
תודה!
סביב גיל 8 ומעלה אליאס
10-12 ומעלה סיכון
סיכון
רמי
טיקט טו רייד
שרלוק זה גם חמוד מאוד
ביג דיל
אלוף החמין
מלך הפלאפל
אונו וסט זה גם נורא כיף
אנחנו ממש אוהבים.
אני לא רוצה להוסיף ימים בהם לא אהיה בבית עם הילדים רק להחליף את ה2 לילות של האישפוז אחרי הלידה בחדר פרטי בלי הפרעות של אחיות בלילה ואוכל נורמאלי. השאלה אם זה אפשרי? צריך אישור שיחרור מוקדם? אפשר לעשות את כל הבדיקות שעושים לתינוק כשנמצאים שם (משקל/צהבת/pku/שמיעה)?
זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.
מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.
יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......
אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....
(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)
שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות
לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?
בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.
ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.
אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...
אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.
משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)
אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?
האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).
הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!
בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון
במחלקה ג'
מאוד רציתי ד' ולא היה מקום
אבל דווקא היה ממש בסדר
מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן
האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר
שבוע טוב,
מוזר לי לכתוב פה... הייתי פעילה לפני כמה זמן ומאז אני קוראת שקטה...
בקיצר- אני כבר כמה שנים עם התקן לא הורמונלי (נובה טי).
אני רגילה כבר שהוא מכביד קצת תא הדימום בוסת, אבל עכשיו אני כבר שבוע וחצי והדימום לא מפסיק!
כמובן לא ברמה של למלא את הפד, אבל כן ברמה של דימום...
מה יכול לגרום לזה? זה מתסכל שכ"כ הרבה זמן לוקח להיטהר...
אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...
בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...
יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.
לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..
מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..
להחליף התקן.
חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן
והעיצות הרגילות להפסקת דימום.
נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.
כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית
לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד
ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.
במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת
בלי פער בגובה.
היתה לי מעץ והיה יותר קשה לנייד אותה בחדר
והיתה גם מבד אבל זה לא קו אפס ואז בלילה יוצא קשה להרים.
יש משהו שהוא גם וגם?
אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.
היה מין פוליגל מושחל.
הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.
ואין חתיכת בד שמפריע
שאחפש לך את הקישור שלה?
מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות
אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.
זאת מהמשנת יוסף
אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...
אבל היא מעולה
אשמח לשמוע אתכן
אני מוצאת את עצמי מסתבכת בסיטואציות של קידוש קהילתי או להכין עוגה ליולדת/מגויסת,
בגלל שלא נעים לי להכין סתם עוגה בחושה פשוטה, אני מרגישה שזה צריך להיות מספיק שווה ואז אני נתקעת....
לקידושים יצא לי להביא בעיקר עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות ואז זה מרגיש לי גם פשוט וגם אטרקטיבי (למרות שמקווה שהורים לא מקללים אותי בלב על הלכלוך;),
ולמשפחות זה רק כשיש לי זמן וכוח להכין עוגיות יותר מושקעות.
בכללי מלחיץ אותי להביא אוכל לאחרים כי מי יודע איך יצא, למרות שאפיה זה בגדול דבר שאני טובה בו...
אשמח לשמוע מה מקובל להביא אצלכן,
מה תרגישו בנוח להביא או תשמחו לקבל
כדי לקבל איזו תחושה מה נורמלי ואולי רעיונות לעוד אפשרויות שיקלו עלי את החיים.
תודה
