השלום יופיע בסוף. משום כך בעולם הזה הופעתו היא ככיסופים ורדיפה ולא כמנוחה ומימוש.
(הרב שג"ר, זמן של חירות)
*
השלום יופיע בסוף,
אחרי שלא נהיה יותר
אנשים. וכשלא ישארו חוקים
לאכוף
וכשלא אתפתה לאימת הכבישים.
עוד ישבו כל הטף ברחובות
שוממים. האבק
ישקע לאיטו
מעל עשן עולות ושלמים
ובכי אל שבנה את ביתו.
קרב יום אשר הוא
לא יום ולא לילה;
בכנפיו של יונה או עורב, מי ינוח.
בבא השלום לא אדע מי למעלה
רם, הודע -
איה השה, איה הבן, איה
הרוח.
*
א.
בישיבה פורחים כל שבועיים
צבעים אחרים, תורות
משתרגות בעצמן
שירוגים אחרונים של קיץ מתעייף.
בין השבילים,
תינוקות בורחים מבית הספר
(גם אני, לא
לומד בבית המדרש,
נשרג בפרחים).
ב.
שים ידך תחת ירכי
והשבע לי בכוכבי השמיים
ובסהר
ובכל הבריתות והבתרים והבארות
ובכל המבתרים
ששיירת הילדים מחנות הבגדים
לא תרצח
לא תנעץ
לא תגנוב. חיים.
ג.
זה תמיד גם הכס החסר,
כל עוד חסר השלום
במרומיו ועלינו.
ואם כך, למה לי כיסופים ורדיפה;
ואם את, למה לי חיים.
*
שבוע לפני שהם רצחו את הלל
את שירות המנהרה שלנו
ריססו מילות-שלום
גדולות.
המילים הביטו בי בוכיות
והשלום מלא בעזוז.
נדמתי.
(לפרסם בפרוזה? אולי)