אני לא מכירה אותך.
מן הסתם גם לא אכיר.
אני מסתכלת על התמונות שלך,
בטח הן ממזמן. או שלא- רק מלפני שבוע, או מלפני יומיים.
אני מסתכלת על החיוך שלך.
מנסה להבין למה את מחייכת.
מנסה להבין.
ולא מבינה.
את בטח לא רצית לקום ככה היום בבוקר.
בעצם לא קמת.
את רק הלכת לישון,
ככמו שאני אעשה עוד מעט,
כמו שלא תעשי עוד אף פעם.
אני כותבת ובוכה.
למה?
אני לא מכירה אותך בכלל.
אני סתם אחת מהעם שלך
שמפחדת ללכת לישון.
כי אולי היא לא תקום מחר.
נוחי בשלום, ילדה.
לעזאזל. ילדה.
אף אחד לא יפריע לך יותר.
מבטיחה.
ה' יקום דמה
פינג.אחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
