לפעמים יוצא לי לחשוב על אלה שנהרגים על קידוש ה' ובלב בפנים יש איזשהי קנאה כן כן על תסתכלו עליי ככה.
לא קנאה מזה שהם מתו או מאיך שהם מתו חלילה אלא מהמדרגה שאליה הם הגיעו.
רבי עקיבא אמר שכל חייו הוא חיכה לרגע הזה זו מעלה אדירה והם מגיעים למקומות שאף ברייה לא מגיעה אליה.
עכשיו כשאני רואה את החיים שלי יש חטאים יש דברים שגורמים לי לפחד מהעולם הבא שלי ובאיזשהו מקום בפנים בלב אני מרגיש שרק במקום הזה אני אגיע למקום ראוי וטוב באמת.
לא מחפש דיון על זה או משהו זה יותר כמו פריקה
