אם יש משהו שאני שונאת זה את השיחות האלו.
השיחות שבהן אומרים לך שוב ושוב לברוח או לצעוק לא.
ברגע האמת כל התרגולים והצעקות שצעקת אז בשיעור ההוא ממש לא משנים.
גם היועצת שסיכמה את השיעור ואמרה שחייבים לספר ואסור לשמור בבטן לא ממש עזרה לי אז, כשנאבקתי בהתגלמות הרוע בסמטה חשוכה.
ימים ולילות הסתתרתי מתחת לסדינים עם סודות ותהיות. התלבטויות וכאבים. זכרונות מחרידים.
וכשסוף סוף אזרתי אותך וסיפרתי אמרו לי שהייתי צריכה לצעוק לא או לברוח מהר מהר. או לפחות להסתיר טוב יותר, לשים חיוך גדול על הפנים העייפות, לא להוריד לשנייה את המסכות ולשכוח הכל. שרק לא יכתים אותי. שרק לא יידעו.
וכעסתי על עצמי. המון. שנאתי את עצמי. שבגללי הוא נגע בי. ובגללי הוא התקרב אלי ועשה בי מה שעשה.
ולקח לי זמן להבין שזה בכלל לא אני האשמה פה.
ולקח לי המון זמן להבין שרק הוא אשם בזה ושהוא הרע בסיפור. והוא התגלמות הרוע.
ואסור להשתיק ואסור לשתוק.