ציוץ נשמע בחלוני

בבוקר של שמש,

עודנה קרירה -

עודנה שמש.

 

מין ציפור משונה

צווחת בגני

מין צליל לא מוכר;

עודנו צליל,

עודנה ציפור

עודני אדם!

 

הקיץ יורד לאט

על ערוגותיי.

מִתַּחְבִּיבַי: לִשְׂרוׂף גְּשָׁרִים.

 

לִקְפּוׂץ מֵהֶם אֶל הַנָּהָר,

לֹא לִפְנֵי שֶׁזָּרַקְתִּי

לְתוֹכָם אֶת הַגַּפְרוּר.

 

וְלִפֹּל אֶל הַגֶּשֶׁר הַבָּא.

 

וּבַסּוֹף

לְהַדְלִיק אֶת הַגַּפְרוּר הָאַחֲרוֹן

אֲבָל אֲנִי לֹא קוֹפֶצֶת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַתְּחוּשָׁה

שֶׁבַּשְּׂרֵפָה -

מַגָּע הָאֵשׁ בִּבְשָׂרִי

שֶׁהוֹרֵג אֶת הַכְּאֵב

וּמְפַזֵּר אֶת הָאֵפֶר

בְּתוֹךְ נְהַר הַסַּמְבַּטְיוׂן

מַגָּע הָאֵפֶר בִּבְשָׂרִי

שֶׁהוֹרֵג אֶת הַחוּשִׁים

וּמְפַזֵּר אֶת הַנִּיצוֹץ

בְּתוֹךְ נְהַר הַחֲלוׂמוֹת

מַגָּע הַחֲלוֹמוֹת בִּבְשָׂרִי - -

 

לֹא, לֹא.

הַגַּפְרוּר שׂוֹרֵף אֶת חֲלוׂמוׂתַי

בְּזֶה אַחַר זֶה;

 

כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי -

מִתַּחְבִּיבַי: לִשְׂרוׂף

גְּשָׁרִים.

יֵשׁ חֹשֶׁךְ יוֹתֵר חָשׁוּךְ מֵהַחֹשֶׁךְ;
גּוֹנֵי הַשָּׁחֹר לֹא רַק בְּרׂאשׁךָּ
פְּקַח אֶת עֵינֵךָ וְעָצׂם שֵׁנִית
צְלָלֵי הָאֶתְמוֹל מְרַחֲפִים מוּלְךָ.

 

יֵשׁ שָׁחֹר שֶׁל עָבָר
שָׁחֹר שֶׁל עָתִיד,
שָׁחֹר כָּבֵד
שָׁחֹר מַבְטִיחַ
יֵשׁ שָׁחֹר סַסְגּוֹנִי - 
אוֹתוֹ אַתָּה אוֹהֵב יוֹתֵר מִכָּל

 

וְיֵשׁ
שָׁחֹר סְתַם.
מֵרֹב שֶׁהִתְרַגַּלְתֶּם זֶה לְזֶה
אַתָּה אוֹכֵל אוֹתוֹ בְּפַשְׁטוּת
כְּאִלּוּ
הוּא לֹא שָׁחֹר
כְּאִלּוּ
הוּא לֹא שָׁחֹר

לכתוב על קלף חדש
זה כמו לשיר בילדים:
צליל חלק וענוג וקטן.

אני אוהבת לכתוב על
הקלף המחוק שלי.
אוזניו כבר צרודות.

הלב שלי הוא

קירות בטון עבים

מצופים זהב מנצנץ.

(גם המלמדים נהגו להכות בסרגלים)

|רקאומר|

 

הכאב ביד כלועג לי:

נראה אותך מחניקה אותי

עלובה שכמותך,

נראה אותך מרפאת

אותי, סגורה שכמותך.

 

ותחת חוזק לעגו

אני מנסה לצחוק איתו

על מהירות שתיקתי.

השמים נקרעים

בפסים ישרים

כפית עליי הר כגיגית

רסיסי האדמה ניתזים מפיך

לעיניי,

אינני רואה דבר

חשוך כאן מתחתיך

 

הקירות רועדים סביבי

אני יודעת, אתה יודע

אני צריכה את נשמתך

מעל לראשי

אבל הרךָ חונק עלי

 

כפית עלי הר כגיגית -

חיפשתי מחילה

לצאת דרכה אל השמש

ואתה בחוץ

עם חיוך אוהב

מכניס אותי חזרה

אל האדמה

איזו מין עיר זו

שהכבישים ממנה רחבים מהכבישים אליה.

שהרחובות ריקים בשעת הלילה

והעלים ממלאים - בשקט - את המדרכות?

 

היא רוצה שיבואו להכביד על שביליה,

משתוקקת לרגליים

שירמסו את חייה

יהדקו אותה עד דק:

 

(את זה כתבתי בנסיעה לירושלים, בכתב איום ונורא של אוטו)

כל דבר מזכיר לי אותך.

כלי ברזל חלוד, מכתב על קיר

צורה על לוח מחיק.

שיר ישן או צליל גיטרה

סיפור שכתבנו יחד;

תמונה דהויה. הפינה בה ישבנו.

 

כל דבר מזכיר לי אותך,

ומה אעשה שכל סמטה בי

מלאה בך.

ואתה פועם בי בכל פנייה

פעימה חדה, חדה

אחריה אני שותתת דם

על הרצפה עליה דרכנו פעם.

 

 

(זה, נו, את יודעת)

(אגב, לכל דבר בבית הראשון יש פירוש, זה מסוג הדברים שהיה לי כיף (?!?!!) לכתוב. אם תרצי פעם)

(אז לא רק אני ששירים שממש כל מילה עם פירוש?|הלום|

הם כייפים לכתיבה אבל לא נגישים לציבור הרחב. הרחב

רוב השירים שלי בעצם כאלו:-/

 

וארצה, בטח.)

אני אוהבת להיות בודד בחברת אנשים

הם לא יודעים כלום.

 

הם חושבים שאני איתם

הם חושבים שאני.

 

אני אוהבת להיות בודד

בחברת אנשים בודדים

 

הבדידות שלנו מתחברת

לבדיד אחד גדול.

 

 

(אני כל כך אוהבת את הבית האחרון )

בית חרושת לפתח תקווה:

בואו נכה בפטיש

באבן הקשה,

הנח ידך על ידי

הנה, כאן,

ועכשיו נכה יחד.

אתה רואה

את הפתח שנפער?

אצלנו כל אחד יושב עם פנס

כי האור מכובה,

מעגל סגור

אף אחד לא מרים את המתג

לכולם יש פנס.

 

אנשים עייפים מהחיים רובצים

על ארבע מיטות ברזל,

מפוזרות בחדר החשוך הזה

אנשים עייפים מפוזרים בעולם החשוך הזה.

ארבע מיטות.

בעצם לא בטוח

 

 

"השלישית משמאל שם,

רואה?"

עם החולצה הכחולה

לא, לא הגדולה

אני קטנה

קטנה...

והכל בשבילך

כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק

יואו, הפסטיבל הזה הדביק אותי בזמר

 

 

ותחזירנו לביתנו;

ריח האדמה המוכרת מתערבב

בצהלות הילדים המשחקים,

כה קטנים.

 

שער הברזל החדש נפתח

לאור השמש החורפית,

הוא אוהב להיות סגור

 

לביתנו לשלום;

שמור על דרכי שלא

תאבד, על השמש

שתזרח, על הילדים

שיצחקו.

 

לשלום;

ותחזירנו לביתנו,

הללו-יה.

מה הופך אנשים

בודדים

לשמחים?

 

ערב אחד

של ריקודים.

ואז הם שוב סגורים.

פתאום אתה מסתכל אל השמים

וכל פגם בך הוא נקודת חן,

כוכבים-כוכבים מנקדים

את עורך השקט, הרך

הענוג, המלוכלך

וירח בינותם

אור זורח.

ועוד

חי

בך

 

(וזה מגניב כי זה מסודר!)

מציץ מן החרכים

שומע בכי יתומים,

צועקים בשקט אלמותי

לפני הבימה.

 

לכה דודי, אומרים,

התנערי מעפרים

בחלון נגלית לפניו דמותי

מציץ מן הבימה.

 

צעקת - אבא

בכית בשקט מאחורי הפרגוד

לחשת - אבא

והוא

לא בא אליך עוד.

 

(זה היה אחרי השבת שהבן שלו, שהוא עוד מעט בר מצווה, היה חזן בקבלת שבת. בכיתי כל התפילה ואחרי השבת ההיא זה יצא)

צחק לי ראי בפניי

בפני זדון קרועות,

קמטט זוויות שבורות בעיניי

העמיק ונגה מבטן.

 

ובאותו הראי

עת ציפור בוכייה

אשיר את שיר נעוריי,

 

ובאותה הבאר

כדולה מי שלווה

אצפון לעד את מימיי.

את מוציאה ספר שירה בקרוב?

את מיוחדת מאוד, את יודעת?

עד כדי כאב.

וואו. הרגת אותי.

 

תודה לך.

(וכשתהיי מפורסמת אל תשכחי אותי, טוב?)

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)