@שורדתתת שלנו דוגמא לכולנו אישיות מהותית 
לאט אבל בטוח
הנה הראשון, והוא הכי יפה כי הוא הכי יהודה עמיחי:
כשאתה הולך במדבר הזה
לבש בגדים צבעוניים מאד
ושמע שירת הללויה ממעמקים
מתחת לרגליך,
כמו שירת בני קורח
שבלעה אותם האדמה
והם עדיין שרים הללויה.
לפעמים, בלילה,
אתה יכול לשמוע
את זמרתם העמומה.
ציוץ נשמע בחלוני
בבוקר של שמש,
עודנה קרירה -
עודנה שמש.
מין ציפור משונה
צווחת בגני
מין צליל לא מוכר;
עודנו צליל,
עודנה ציפור
עודני אדם!
הקיץ יורד לאט
על ערוגותיי.
מִתַּחְבִּיבַי: לִשְׂרוׂף גְּשָׁרִים.
לִקְפּוׂץ מֵהֶם אֶל הַנָּהָר,
לֹא לִפְנֵי שֶׁזָּרַקְתִּי
לְתוֹכָם אֶת הַגַּפְרוּר.
וְלִפֹּל אֶל הַגֶּשֶׁר הַבָּא.
וּבַסּוֹף
לְהַדְלִיק אֶת הַגַּפְרוּר הָאַחֲרוֹן
אֲבָל אֲנִי לֹא קוֹפֶצֶת.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַתְּחוּשָׁה
שֶׁבַּשְּׂרֵפָה -
מַגָּע הָאֵשׁ בִּבְשָׂרִי
שֶׁהוֹרֵג אֶת הַכְּאֵב
וּמְפַזֵּר אֶת הָאֵפֶר
בְּתוֹךְ נְהַר הַסַּמְבַּטְיוׂן
מַגָּע הָאֵפֶר בִּבְשָׂרִי
שֶׁהוֹרֵג אֶת הַחוּשִׁים
וּמְפַזֵּר אֶת הַנִּיצוֹץ
בְּתוֹךְ נְהַר הַחֲלוׂמוֹת
מַגָּע הַחֲלוֹמוֹת בִּבְשָׂרִי - -
לֹא, לֹא.
הַגַּפְרוּר שׂוֹרֵף אֶת חֲלוׂמוׂתַי
בְּזֶה אַחַר זֶה;
כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי -
מִתַּחְבִּיבַי: לִשְׂרוׂף
גְּשָׁרִים.
יֵשׁ חֹשֶׁךְ יוֹתֵר חָשׁוּךְ מֵהַחֹשֶׁךְ;
גּוֹנֵי הַשָּׁחֹר לֹא רַק בְּרׂאשׁךָּ
פְּקַח אֶת עֵינֵךָ וְעָצׂם שֵׁנִית
צְלָלֵי הָאֶתְמוֹל מְרַחֲפִים מוּלְךָ.
יֵשׁ שָׁחֹר שֶׁל עָבָר
שָׁחֹר שֶׁל עָתִיד,
שָׁחֹר כָּבֵד
שָׁחֹר מַבְטִיחַ
יֵשׁ שָׁחֹר סַסְגּוֹנִי -
אוֹתוֹ אַתָּה אוֹהֵב יוֹתֵר מִכָּל
וְיֵשׁ
שָׁחֹר סְתַם.
מֵרֹב שֶׁהִתְרַגַּלְתֶּם זֶה לְזֶה
אַתָּה אוֹכֵל אוֹתוֹ בְּפַשְׁטוּת
כְּאִלּוּ
הוּא לֹא שָׁחֹר
כְּאִלּוּ
הוּא לֹא שָׁחֹר
לכתוב על קלף חדש
זה כמו לשיר בילדים:
צליל חלק וענוג וקטן.
אני אוהבת לכתוב על
הקלף המחוק שלי.
אוזניו כבר צרודות.
הלב שלי הוא
קירות בטון עבים
מצופים זהב מנצנץ.
)שורדתתת(גם המלמדים נהגו להכות בסרגלים)
|רקאומר|
הכאב ביד כלועג לי:
נראה אותך מחניקה אותי
עלובה שכמותך,
נראה אותך מרפאת
אותי, סגורה שכמותך.
ותחת חוזק לעגו
אני מנסה לצחוק איתו
על מהירות שתיקתי.
השמים נקרעים
בפסים ישרים
כפית עליי הר כגיגית
רסיסי האדמה ניתזים מפיך
לעיניי,
אינני רואה דבר
חשוך כאן מתחתיך
הקירות רועדים סביבי
אני יודעת, אתה יודע
אני צריכה את נשמתך
מעל לראשי
אבל הרךָ חונק עלי
כפית עלי הר כגיגית -
חיפשתי מחילה
לצאת דרכה אל השמש
ואתה בחוץ
עם חיוך אוהב
מכניס אותי חזרה
אל האדמה
איזו מין עיר זו
שהכבישים ממנה רחבים מהכבישים אליה.
שהרחובות ריקים בשעת הלילה
והעלים ממלאים - בשקט - את המדרכות?
היא רוצה שיבואו להכביד על שביליה,
משתוקקת לרגליים
שירמסו את חייה
יהדקו אותה עד דק:
(את זה כתבתי בנסיעה לירושלים, בכתב איום ונורא של אוטו)
תחשוב טוב...כל דבר מזכיר לי אותך.
כלי ברזל חלוד, מכתב על קיר
צורה על לוח מחיק.
שיר ישן או צליל גיטרה
סיפור שכתבנו יחד;
תמונה דהויה. הפינה בה ישבנו.
כל דבר מזכיר לי אותך,
ומה אעשה שכל סמטה בי
מלאה בך.
ואתה פועם בי בכל פנייה
פעימה חדה, חדה
אחריה אני שותתת דם
על הרצפה עליה דרכנו פעם.
(זה, נו, את יודעת)
(אגב, לכל דבר בבית הראשון יש פירוש, זה מסוג הדברים שהיה לי כיף (?!?!!) לכתוב. אם תרצי פעם)
(אז לא רק אני ששירים שממש כל מילה עם פירוש?|הלום|
הם כייפים לכתיבה אבל לא נגישים לציבור הרחב. הרחב
רוב השירים שלי בעצם כאלו:-/
וארצה, בטח.)
אני אוהבת להיות בודד בחברת אנשים
הם לא יודעים כלום.
הם חושבים שאני איתם
הם חושבים שאני.
אני אוהבת להיות בודד
בחברת אנשים בודדים
הבדידות שלנו מתחברת
לבדיד אחד גדול.
(אני כל כך אוהבת את הבית האחרון 
)
בית חרושת לפתח תקווה:
בואו נכה בפטיש
באבן הקשה,
הנח ידך על ידי
הנה, כאן,
ועכשיו נכה יחד.
אתה רואה
את הפתח שנפער?
אצלנו כל אחד יושב עם פנס
כי האור מכובה,
מעגל סגור
אף אחד לא מרים את המתג
לכולם יש פנס.
אנשים עייפים מהחיים רובצים
על ארבע מיטות ברזל,
מפוזרות בחדר החשוך הזה
אנשים עייפים מפוזרים בעולם החשוך הזה.
ארבע מיטות.
בעצם לא בטוח
"השלישית משמאל שם,
רואה?"
עם החולצה הכחולה
לא, לא הגדולה
אני קטנה
קטנה...
והכל בשבילך
יעלכי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק
יואו, הפסטיבל הזה הדביק אותי בזמר 
ותחזירנו לביתנו;
ריח האדמה המוכרת מתערבב
בצהלות הילדים המשחקים,
כה קטנים.
שער הברזל החדש נפתח
לאור השמש החורפית,
הוא אוהב להיות סגור
לביתנו לשלום;
שמור על דרכי שלא
תאבד, על השמש
שתזרח, על הילדים
שיצחקו.
לשלום;
ותחזירנו לביתנו,
הללו-יה.
מה הופך אנשים
בודדים
לשמחים?
ערב אחד
של ריקודים.
ואז הם שוב סגורים.
פתאום אתה מסתכל אל השמים
וכל פגם בך הוא נקודת חן,
כוכבים-כוכבים מנקדים
את עורך השקט, הרך
הענוג, המלוכלך
וירח בינותם
אור זורח.
ועוד
חי
בך
(וזה מגניב כי זה מסודר!)
מציץ מן החרכים
שומע בכי יתומים,
צועקים בשקט אלמותי
לפני הבימה.
לכה דודי, אומרים,
התנערי מעפרים
בחלון נגלית לפניו דמותי
מציץ מן הבימה.
צעקת - אבא
בכית בשקט מאחורי הפרגוד
לחשת - אבא
והוא
לא בא אליך עוד.
(זה היה אחרי השבת שהבן שלו, שהוא עוד מעט בר מצווה, היה חזן בקבלת שבת. בכיתי כל התפילה ואחרי השבת ההיא זה יצא)
צחק לי ראי בפניי
בפני זדון קרועות,
קמטט זוויות שבורות בעיניי
העמיק ונגה מבטן.
ובאותו הראי
עת ציפור בוכייה
אשיר את שיר נעוריי,
ובאותה הבאר
כדולה מי שלווה
אצפון לעד את מימיי.
חלילית אלטשורדתתתאת מיוחדת מאוד, את יודעת?
עד כדי כאב.
וואו. הרגת אותי.
תודה לך.
(וכשתהיי מפורסמת אל תשכחי אותי, טוב?)
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
היום יש תהיות.
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משהקוראים לזה מובחנות
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי 
חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
זה חרא
דחוף!!!! ההגנה הזאת תוקעת לי את הטלפון...
אח"כ אם זוכרים אותך
אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים
הייתי איתה ביחד
