זאת שאלת השאלות. התשובה בדרך כלל- תעשה מה שהכי יעזור לך ואל תקשיב למה שהסביבה מצפה שתעשה.
ללמוד,לשחק,לצחוק, לבכות, לרקוד או להטיח את הראש בקיר עד זוב דם(בעצם,אז זה אולי לא כדאי...)

[שמעתי שרונה רמון (אשתו של אילן רמון ואמא של אסף רמון, שניהם ז"ל, כידוע) סיפרה באחת השיחות שלה שביום האזכרה היא סוגרת את הבית ושומעת שירים בפול ווליום. זה אמנם סיפר על שמחה, אבל זו דוגמה...]

ולא, לא תמיד מבינים, מה לעשות-ב"ה לא כולם עברו את זה. אבל אל תכעס בגלל זה שהם מנסים להבין אותך ולא מצליחים, תזכור שהם בסך הכל רוצים לעזור לך. ואם צריך אומרים תודה רבה, אבל לא עכשיו...

מה שחשוב לזכור זה שמי שנפטר-זה הוא, לא אתה. ולכן צריך ומצווה להמשיך לחיות חיים שמחים. מותר וצריך להתאבל, אבל צריך לזכור שגם ההלכה שמה לזה גבול-עד שנה, וגם בה יש שלבים של האבלות...

ההודעה נכתבה בלשון זכר מסיבה אחת פשוטה -אני לא יודע אם אני מגיב לבן או לבת...

אגב, אם אתה רוצה לדעת אם זה בן או בת, פשוט תלחץ על הריבוע הלבן עם הפסים הכחולים שנמצא בצד השמאלי התחתון של כל הודעה, ותראה אם זה "מחבר" או "מחברת".

במקרה הזה זו בת

למה?
פשוט מאוד, כי הוא לא היה שם.
אפשר לדעת דברים מסוימים מסיפורים או מחבר קרוב, אבל להבין ממש צריך להיות במקום דומה.

בכל מקרה תמיד אפשר להיות אנשים מאושרים, השאלה כמה תוך כמה זמן.
זמן הוא באמת התרופה הכי טובה. כל נחמה שאדם יציע מקלה רק במעט, לא כמו הזמן.

מוזמנת לשתף, לספר ולראות איך אחרים במצב דומה מתמודדים עם זה.
לזה הפורום הזה נועד
בהצלחה!

הרגשתי את זה ממש כשבן דוד שלי נרצח בפיגוע. הייתי בשירות לאומי אז. היו כמה בצוות שציפו ממני שחצי שעה אחרי שסיפרתי להם אני אמרה לעבוד בשיא הכוחות ו"את מתחילה לעבוד? מה קורה?" ולא הבינו למה אני צריכה חמש דקות לשבת עם עצמי ולקרוס. 

 

אנשים פשוט לא שמים לב לעובדה שגם אם הלכתית מישהו לא יושב שבעה, זה לא אומר שהוא לא מתאבל. היה כל הכל בא לי שמישהו ימציא זמן אבלות לקרובי משפחה מדרגה שניה וחברים וכו'... 

 

איך באמת מתמודדים? לא יודעת. אין לי תשובה מלאה. בעצם אני כן יודעת מה התשובה, אבל לא יודעת איך עושים אותה: נותנים לנפש שלך לעשות מה שהיא צריכה בקצב שלה, והסביבה צריכה להבין שאני צריכה את הזמן הזה. כנראה הדרך לגרום לזה לקרות היא להעלות את המודעות של הציבור לכאב של אבדן של קרובים מדרגה שניה או חברים.

 

לי במשך כמעט שנה אחר כך היו סיוטים וחלומות בהקיץ שחשבתי עליו ועל הרצח. וגם אחרי שהסיוטים הפסיקו כמעט לגמרי, לקח לי עוד זמן להתמודד עם האבדן.

 

לי אישית, הדרך שלי באופן כללי להתמודד עם מצבי קשים זה לדבר עליהם עם מישהו. אני לא מבקשת פתרון, אני לא מבקשת תגובה מעשית, אני לא צריכה שתענו לי. רק תקשיבו וותנו לי לבכות עליכם ולפרוק. עשיתי את זה כמה פעמים במשך השנה הזאת עם חברות וכד'. חלק ממש הקשיבו ונתנו לי את הלב, חלק לא כל כך הבינו וניסו לתת לי פתרונות...

 

וצריך לזכור שיש מידה מסויימת, בעזרת ה' לא גדולה מדי אבל קיימת, של כאב ותחושת אבדן שלעולם לא יעלמו מהחיים.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

 

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

שברור שזה שובר כשמדברים על זה, במיוחד בהתחלה, אבל אל תוותרי על זה אם זה עוזר לך!

את צריכה לזכור שלא תמיד יש לאנשים את היכולת והכלים לעזור לך. לפעמים אנשים מרגישים קצת חסרי אונים כשמדברים איתם על זה והם רוצים לעזור אבל לא יודעים איך (דרך אגב, זה נכון לכל סיטואציה בחיים). אולי זה מה שהמדריכה שלך הרגישה, ובגלל זה שלחה אותך ליועצת. את יכולה לנסות להיות פתוחה לזה, וגם אם לא- זה בסדר, את ממש לא חייבת.

אנשים שלא נמצאים בסיטואציה הזאת לא מבינים, ולא יבינו, וטוב שכך. אבל לפעמים כשמדברים על דברים עם כאלה עם אנשים שמחוץ לסיטואציה, זה דווקא יכול להביא איזה נקודת מבט שונה וחדשה, שלא חשבת עליה. יכול מאוד לעזור. אבל את גם יכולה להסביר לחברה שלך מה את צריכה באותו רגע- כרגע אני צריכה רק שתקשיבי לי. אל תייעצי ואל תנסי לעזור. רק תקשיבי ותיהי איתי.

וכמובן, שתמיד יש לך את הפורום הזה! בשביל זה הוא נועד, יש פה אנשים שלצערנו מאוד מבינים אותך ואת מה שאת עוברת..

ואם את רוצה עוד לדבר או משהו, את מוזמנת לפנות אליי בפרטי.

הרבה כוחות!!

לכתוב, להתבודד...
וכן, מאוד קשה למצוא מישהו שמבין אותך, אבל כשמוצאים- זה דבר שלא יסולא בפז. בהצלחה!

אני בעד. ממש ממש

מחר?

 

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

כי שלא נדע מצרות אמן טפו טפו טפו לא חווינו....\

רק סתם שתידע, אם זה מנחם, לכל אדם יש את התיק שלו. ואני אומרת בהכי כנות. יש לי חברה שאצל פסיכולוגית כי הוריה גרושים, חברה עם דמוי עצמי נמוך, חברה שלא מוצאת את עצמה כ"כ...

ויש הרבה צרות... צריך לתת להן מקום, ולהיות איתן, אך לא לשכוח את כל השמחות ואת כל היופי בעולם.......

ואין אנו יודעים מהיכן ה' ישלח רפואה......

אז בעז"ה שיהיה לך בתוך דל ישראל!!

מגיבה פה באופן אישי חושבת שאין משהו שבאמת יוכל להבין אותך בשום שלב.. המקסימלי זה להכיל. כשאנחנו מבינים את עצמנו ולא מצפים להרבה מהסביבה זה מאוד מקל, וגם תמיכה במקום הנכון מתקבלת כבונוס. כמה שאנשים ינסו אפחד לא יבין מה הנפטר היה בשבילך ואיכ השפיע... לפעמים אפילו עדיפ לדבר עם בנאדם שהמטרה שלו היא להקשיב/ להכיל/ לחבק בלי לנסות להבין.. הצלחות!

ובנדוד לפני כמה שנים .. ועוד חברה בכל הטרור הזה..
מה שעזר לי זה פשוט לתת לנפש שלי מה שהיא צריכה: התמוטטתי לגמרי כל השבוע של השבעה לא תיפקדתי.., מזל שהיה לי חופש מהעבודה.. לא הצלחתי להבין איך אני אצליח לקום אחרי השבעה .. אבל הצלחתי.. כי החיים חזקים מהכל.
והכאב עדיין הוא קשה ככ אבל באמת הזמן מרפא.
ואני חושבת שאחד הדברים שהכי עזרו לי לקום אחכ זה שהרשתי לעצמי ליפול .. להיות במקום הזה של הכאב עד הסוף..
אז יקרה! תכאבי ותבכי!! ותדעי שכל דמעה שלך שיורדת וכל צער שאת מרגישה הוא יקר מאד!!
ואולי תמצאי מישהו מהמשפחה שתוכלי לדבר איתו כי בטח מי שעבר דברים כמוך יכול להבין אותך .. ולפעמים לא צריך לדבר יוצר מידי .., רק להיות עם אדם שמבין אותך ויודע איך את מרגישה זה כבר עוזר.
כמובן שאת יכולה לדבר גם איתי אם את רוצה .., אני לא מתיימרת להבין את הכאב והצער שלך אבל יודעת את שלי , וזה יכול לעזור.

אני מאמינה שצריך להסתכל לנשמה ולראות מה הצרכים שלה, לא משנה מה מצפים ממני בסביבה שלי..
אם בעלי לצאת הריקודים כנראה שזה מה שיעשה לי טוב ואם בא לי להיעלם מהעולם ולבכות בלי סוף אז אני יעשה את זה כי זה מה שמתאים לי כרגע..

הרבה כוחות!

עם הזמן, עלולים לגלות ש
א. הנפטר עדיין כאן. סוג של.
ב. האנשים 'שיחליפו אותנו', כמה שנשאיר להם מצב טוב יותר, יהיו בנקודות מוצא יותר גבוהות ויקדמו את העולם יותר טוב.

אגב. אין לך חברה להתנחם ?

תנסי למצוא עוד מישהו לשתף

גם לבכות לכרית, זה עוזר. וגם לצייר, או לכתוב.

בשורות טובות

שולחת לך חיזוקים😚😚 את לא לבד.. 

ועצה קטנה...אם אין לך עם מי לדבר פשוט תדברי עם עצמך... תשבי במקום שאת אוהבת ותדברי תדברי תשפכי... זה עוזר!

בשורות טובות!

בשנה רגילה זה מורכב,
ולמרות האתגרים של השנה האחרונה עוד יותר.

אני בטוחה שזה עשה רק טוב!

באמת התרגשתי לקרוא