ככ טפשי שאני נחמדה לאחרים אבל לאחים שלי לא.

עם זה לא טוב אז אני אמורה להבין וללכת אבל זה חלק מהמלחמה בין השכל לרגש שלא נגמרת.

אני לא אהיה מאושרת, ואני גם לא רוצה להיות.
אני רוצה להיות שמחה, שמחה באמת בלב.
מאושר זה מצב שתלוי בדברים אחרים ממני, באנשים ובמקומות.
זה חיצוני.
וכמו כל דבר שתלוי באחרים, גם זה לא מחזיק מעמד יותר מידי, זה נעלם ומשאיר אותי יותר ריקה מבהתחלה.
השמחה, אם דואגים שתבוא מבפנים ולא תהיה תלויה בסביבה תוכל להשאר תמיד.

אתם יודעים איך אפשר לדעת אם החלטה נכונה? אם קשה מאוד ליישם אותה.

בעזרת ה נעשה וגם נצליח.