ו

היה אירוסין.

והלכתי חמש שעות שלימות עם העקב הגבוה והמהמם שלי

ואז החלפתי לנעלי בית

ו

היה לי ממש כיף

ומרגש

ולא יאומן שפוף

הוא מאורס

ואני שמחה מהכלה שלו

והם כאלה יפים יחד

|מאוהב|

והיה לי מחשבות הזויות בדרך הלוך

ויאו!

תקשיבו מה היה:

בנסיעת הלוך אבא ישב לידי.

באמצע הנסיעה,

אבא חייך אלי את החיוך האוהב שלו,

ושם את היד החמה והמלטפת על הרגל שלי.

ככה, כמה דקות.

ופווף

חלפה בי המחשבה,

שהילדים של מיכאל מרק הי"ד, שנרצח ביום שישי,

לא יזכו יותר

לחיוך של אבא.

למגע של אבא.

ואו.

נהיה לי צמרמורת

והודיתי בליבי על אבא.

ואממ

והמשפחה שלה מדהימה

והיא

ויאווו

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול