ללקוט שושנים/נתנאל אפק.

זו היתה פגישה מוזרה, אך מיוחדת מאוד, באותו יום בשמים. זה הזכיר לו במעט את הפגישה עם שלושת הנערים באותו קיץ, למרות שהפעם היה זה שונה מאוד.
קודם הגיעה הילדה. קטנה, חייכנית, ביישנית, לבושה בפיג'מה. איך קוראים לך? "הלל". רק צדיקים מגיעים לכאן בפיג'מות, הוא חשב. יש לך שאלות? היא חייכה בביישנות וסימנה "לא" בראשה. הוא העביר את ה'מבט'; אתם יודעים, המבט חודר הלבבות הזה, שכולם חוששים ממנו, שבשנייה מסכם את החיים כולם במילה אחת, וכתב: חיים.
אז הגיע האבא. ממש לפני שבת, לבוש בקפידה, זקנו ארוך, משקפיים, בדל חיוך בפיו. איך קוראים לך? "מיכאל". איך הם יתגעגעו אליו בשבת, הוא חשב. יש לך שאלות? "מה שלום אשתי? הילדים?" הם יהיו בסדר. עשרה ילדים, חשב לעצמו, וואו. הוא העביר את ה'מבט', וכתב: משפחה.
ואז הגיע הסב. בשבת בצהרים, שער לבן פרוע, הולך לאיטו. איך קוראים לך? "אליעזר". הסב היישיר מבטו. יש לך שאלות? "כן. איפה היית?" הוא חייך, כי ידע שזה יגיע. הייתי שם כל הזמן, הוא אמר. "אז למה לא עשית כלום?" הוא העביר את ה'מבט', וכתב: זכרון.
ושלושתם עמדו שם. ילדה, ואבא, וסב.
היא, עוד לא חוותה את החיים, אך היתה כל כך מלאה בהם;
הוא, חי את החיים, גידל משפחה לתפארת, עסק בחינוך, אך נגדע באיבו;
והוא, ראה סבל בלתי מתואר, והמשיך, ובנה, וחי, אך לעולם לא שכח. לעולם. לא. שכח.
והשלושה הסתכלו אחד על השני, ואז חזרה עליו, ובפניהם, בנשמתם, היו כל כך הרבה סימני שאלה. הוא פנה אל הסב. אספתי את הדמעות. כל אחת ואחת. ואני עדיין אוסף.
ובעיניים דומעות פתח הבורא את השער והזמין אותם למקום מיוחד, השמור רק ליחידי סגולה, רק לאלה שגורמים לבורא בכבודו ובעצמו לבכות.