ריתמוס. איזה מצחיק יהי לומר ריתמוס פללם ריתמוס

היום צחקתי עד שכאבה לי הבטן ממש

קורי עכביש ועצבות

ני

שונאת את מה שאני כותבת לרוב

ושונאת שאני שונאת את זה אבל מה זה משנה בכלל, לכתוב אני חייבת.

ציור

הפחד מהיכשלות. הפחד בכלל

הו ביטחון! הגדרה מגנבת: שמחה על העתיד. הא הא כן.

מילים עם עקב:

מאסת, כחידה, התנשאות נישאות המ נגיף המ התודעה מדי רצה 

סטופ

דף

לא לזכור

מחויבויות

לא איבוד בבקשה

אנילאטיפשהאניחסרתביטחוןוהיאלאאוהבתאותיבכללאפילושהיאאומרתאתזה

נמאסבכאילואתיודעתתתיריכבראתהספקותותהיישלמהעםההחלטותשלך

לה

לא לקשור את עצמי לבחירות של אחרים

#ולהפך: איך אפשר בחיים המעצבנים והמטומטמים האלו, שלא לשמוח? הא!

#גאווה ורגשי נחיתות הם שני צדדים של אותו המטבע. ואתמול פתאום גם הבנתי ממש למה

מתחשק לי ממש מישהי לדבר איתה בעמוקית @*בננית* את זוכרת שהתחלנו להיות חברות קצת פעם? אני מתגעגעת

ופינגי שלא כאן בכלל. 

נמ

לילה

ויהיה טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול