התקלקל לי הגוף

אבל בצורה סופנית וטוטאלית נראלי.

לורוצה לקחת כדורים אפילו שהם טבעיים והכל |מתגרד| אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי לוקחת כדורים!!!!

אוף

איזה מין עולם מתסכל הוא יכול להיות כשנמאס לו להיות נחמד

אוף אוף אוף ואוף 

אבל! |מזכיר לעצמו מהר| יש עוד דברים טובים ויפים בעולמנו. למשל שאני מצליחה באופן מפתיע למדי להתמיד במשו כבר כמה ימים רצופים. וזה כיף לי לכתוב כל בוקר. אז אני מאמינה שאצליח ברוב הזמן |מעודד את עצמו|

וגם שעוד מעט היא מסיימת ואז אוכל לדבר איתה סופסוף |מתרגש|. לו היה לה מספר ישראלי עכשיו |מפנטז לעצמו| אני מתגעגעת אליה... זה מעניין... |מהורהר|

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.