טוב אז אאוץ'.
זה היה פטיש 50 קילו במוח, השירה גאולה הזה.
אין מה לדבר, נועה אדם חד. ומדויק. מהסוג שאני מאוד אוהבת.
זה דקר, ואיך אפשר עכשיו בכלל לנחות. סוף ספר שמשאיר אותך ריק, עם מליון מחשבות מתרוצצות ועיניים מבוהלות ובעיקר בום.
היכולת לגעת בנקודה הזאת, בבפנים של הבפנים, בפצצת אטום הזאת, שכשאתה נוגע בה זה הופך לתאונת שרשרת, ועד אז היא יושבת ומחכה, בסבלנות של דייג מיומן.
אני נוגעת ולא נוגעת. מנסה לתפוס אותה, את הנקודה הזאת. לופתת לי את הלב, ודוקרת מכל כיוון אפשרי, אבל אני לא שומעת את הצרחה שבוקעת. מידי פעם היא מבליחה, וחוזרת למטה במהירות האור. או החושך, איך שתרצו.
ערבבה אותי לגמרי, איבדתי את עצמי באיבוד.
איפה מוצאים נחת בעולם הזה? אבל נחת אמיתית. לא מעושה, בוהקת מהניילון.
האם יש מקום למשוגעים? או לשיגעון? או שאולי לכולם יש שיגעון וכל אחד מחפש לו פינה לתחוב ולהסתיר אותו?
מכורה אליו ומתעבת אותו בו זמנית, את השיגעון הזה.
זה היה פטיש 50 קילו במוח, השירה גאולה הזה.
אין מה לדבר, נועה אדם חד. ומדויק. מהסוג שאני מאוד אוהבת.
זה דקר, ואיך אפשר עכשיו בכלל לנחות. סוף ספר שמשאיר אותך ריק, עם מליון מחשבות מתרוצצות ועיניים מבוהלות ובעיקר בום.
היכולת לגעת בנקודה הזאת, בבפנים של הבפנים, בפצצת אטום הזאת, שכשאתה נוגע בה זה הופך לתאונת שרשרת, ועד אז היא יושבת ומחכה, בסבלנות של דייג מיומן.
אני נוגעת ולא נוגעת. מנסה לתפוס אותה, את הנקודה הזאת. לופתת לי את הלב, ודוקרת מכל כיוון אפשרי, אבל אני לא שומעת את הצרחה שבוקעת. מידי פעם היא מבליחה, וחוזרת למטה במהירות האור. או החושך, איך שתרצו.
ערבבה אותי לגמרי, איבדתי את עצמי באיבוד.
איפה מוצאים נחת בעולם הזה? אבל נחת אמיתית. לא מעושה, בוהקת מהניילון.
האם יש מקום למשוגעים? או לשיגעון? או שאולי לכולם יש שיגעון וכל אחד מחפש לו פינה לתחוב ולהסתיר אותו?
מכורה אליו ומתעבת אותו בו זמנית, את השיגעון הזה.
