מילים מנחמות, עוטפות, מרככות, ממיסות, מבהירות. יש עוד דבר כזה?

אני לא אוהבת את מה שאני רואה מסביבי. אני לא רואה טוב, אני לא אוהבת.

האם יש בעולם מקום שאפשר למצוא בו שתיקות ומילים באיזון מושלם? כזה שמאפשר להיות יחד ולחוד לסירוגין, שמאפשר לחיות.

יש לי בדם אנדרנלין מת. כמו שמרים יבשים. פוטנציאל לגדילה וצמיחה שעוד לא מצא את המרכיב שיעורר אותו. הוא רדום לגמרי.

האם אפשר לקבץ יחד את כל האנשים שרוצים לחיות, אלה שנמאס להם להיות עצמות יבשות?

עולם כ"כ אירוני לפעמים. כל הנורמליות הזאת גם כן. אנשים שמתרוצצים סביב כלום, ואני באמת לא בקטע ללעוג. אני פשוט לא מסוגלת לסבול את זה יותר, נראה לי פסיכי לגמרי.

תודה על כמה משוגעים-נורמליים שיש בעולם.

 

לפעמים אני מרגישה מאוזנת מידי. כאילו לא הייתי מספיק מתבגרת. כאילו לא מספיק צעקתי. מצד שני, אני המתבגרת הכי קלאסית שיש.

ואם יש עוד משהו שכואב לי, זה מבוגרים שפוטרים את עצמם מהמראה הנוקבת שמתבגרים מצבים מולם בביטוי הלעוס: "זה יעבור, גיל ההתבגרות". ואם לא אומרים בפה, אז בלב או בראש.

כל כך.
היכולת שלך לבטא הכל במספר מילים.
החכמה שלך, לתת דוגמאות להכל, והכי חכמות ומתאימות.
חיבוק גדול יקרה ואהובה שלי

(תודה אחות יקרה )

למה, למה לכל הרוחות שום דבר לא מספיק לי. שום דבר לא מזיז לי. למה אני כזאת אטומה ואדישה, איכס.
יש לי טביעת עין כזאת שמריחה מקילומטרים את מידת הכנות של הדובר מולי. רק כנות מאוד גדולה מצליחה לגעת בי, כנות מהסוג של מודעות עצמית גבוהה וענווה.
אז כן, אני פוגשת מידי פעם אנשים כאלה, אבל הם נעלמים לי מידי מהר, ואני נשארת לבד עם הקריטריונים המחמירים והמגבילים האלה. וזה לא שאני עושה את זה בכוונה, אני באמת מתקשה להיפתח לאנשים עם דיבור מלאכותי או חיצוני מידי. אני לא מרגישה מספיק בטוחה להפקיד אצלם את הלב שלי, את המקדש הקטן שלי.
ולפעמים אני מתחילה להטיל ספק באבחנות שלי. למה מי אני שאקבע שהוא לא כן עם עצמו? זו יומרה שפשוט גורמת לי להיגעל מעצמי.
אבל מה אעשה, זאת תחושה פנימית חזקה, ויש לי עיקרון כזה בחיים שתחושות מהסוג הזה תמיד צודקות. ואולי אני טועה?
מהרגעים שאני מרגישה את השנאה העצמית והתסכול מטפסים לי בגרון ומתכדררים לגוש מרגיז שהולך לחתום שם קבע.

את...

מתארת כל כך טוב את מה שאני קוראת לו לדבר עם אנשים בעיניים. שלהסתכל לבפנים שלהם, ו

אני ממש מזדהה איתך עם הקטע האחרון הזה><

קשה לי ממש לדבר עם אנשים מלאכותיים. ואפילו בערך, ואפילו רק הרגשה שלי

וכל מה שאמרת בו בעצם.

 

 

 

כי את הכי כזאת בעולם. מיוחדת שכמותך.

|תוהה עד כמה זה מכוון ברצינות|

 

ואני גם אוהבת לדבר איתך אבל וכו

ואת, כבר אמרתי לך שמצאת חן בעיניי מאד. מהבחינות האלו בדיוק

 

אני מרגישה שיש לי מלאי בלתי נגמר של מילים. אין בי כוחות נפש להוציא אבל זה בוער
(ומחמם את הלב לשמוע את זה ממך. את ממש מהאנשים שאני תופסת מהם, בעיקר בהיבט של הכנות והחיפוש התמידי. אנשים עם לב בוער, חיים.)

כמה שהכתיבה משקפת. זה מדהים.

(תודה. חיזקת אותי. הלוואי שאגיע למה שכתבת שם.לב בוער, חיים. הלוואי)

זאת בעיה קשה אצלי, שכשאני באמת רוצה לומר מ ש ה ו, פתאום נמחק לי האוצר מילים.
את מדהימה.

אשכרה.