זה באמת טירופ.
הגעתי ליישוב ליד נתיבות
ואני בכלל גרה בירושלים
זה באמת מאוד נחמד
חלילית אלט
נכנס לרשימת הספרים שאני רוצה לקרוא 
שוגי~אני למשל, עושה את זה הרבה לפני שנועה תכננה בכלל לכתוב את הספר שלה.
למרות שזה מרתק אותי לנסות את ההרגשה של להיות אבודה ביחד.
הייתי בוכהחלילית אלט
חלילית אלטפיזית
כי אחרת אעלם לגמרי, אם שני החלקים שלי אבודים
ולכן
זה עצוב.חלילית אלטצדקת. זו היתה כוונתי. אני גם מתעסקת בשני החלקים הללו.
אבל אולי לא אמרתי במדויק מספיק.
הכוונה שלי, שהפיזי זה מה שמחזיק אותי כאן, כמו מין עוגן כזה. הרוח והנפש ממאנות לעוף, להשתחרר. ברגע שהוא ילך לאיבוד- העוגן ישתחרר- והלך גם החלק השני, הנפש.
לכן אני כל כך מתמצאת בדרכים. (כלומר, יש לזה גם עוד סיבה, ואני חושבת שעליתי עליה הרגע.)
אז עולים
מקסימום נתקעים יומיים באיזה חור בתיזנאבי
סתם אני לא עד כדי כךחלילית אלט (ניסיתי פעם אחת)כדי להבין איך וכזה וכאלה
ואז כשכבר מנוסים אפשר הכל
חלילית אלטאני מתנדבת גם
חלילית אלט |גאה|קול דממהזה לא כזה נורא לישון על גג/ספסל/רצפה של טרמפיאדה...
פשוט דואגים להצטייד מראש בשקש אוכל מים וחולצה להחלפה והכל סבבה
חלילית אלטכלומר, זה לא מה שתמקה התכוונה, אבל מה שאמרת לגמרי נכון וזה בערך המוטו שלי
לגמרי ככהקול דממהחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
