אני הולכת ללמוד בדרך הקשה שהבטלה היא אם כל חטא

אפעם לא נטשתי באמת את הדיכאון. תמיד שמרתי אותו בצד, למקרה שלא תהיה אפשרות טובה יותר.

בטוח שמתרגלים. לכל דבר מתרגלים בסוף. |משכנע את עצמו|.

איזה יופילי, אפחד כבר לא מצפה ממני לשומדבר. הגיע הזמן שאני אפסיק לצפות מעצמי!

אז אין תשרי ואין עבודה לקיץ. אני חסרת סיכוי וחבל שנתתי לעצמי לשכוח אתזה.

יופי טופי לי. לפחות עכשיו אני נטולת מצפון. כי רציתי, ובאמת רציתי. ובאמת שלא באשמתי זה לא הלך. שלום.

זאת תהיה הפאדיחה של החיים לקרוא את הדפים ההם בסופו של דבר, במידה ואכן אמשיך לכתוב אותם כמובן...

הרי אפחד לא באמת האמין שאצליח לעשות את זה |מרגיע את שארית עצמו|

פעם ריחמתי עליו, היום אני נגעלת ממנו, וגם מפחדת

איכסה אחד גדול!

מוזיקה זו דרך טובה לגרום למחשבות להיות שקטות יותר. או לעמעם את העובדה שאין כאלה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול